4. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות.

כנקודת מוצא לדיון אפנה לרע"ב 1004/12 אבוטבול נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו; 2012) שם פסק כב' השופט דנציגר (בפסקה 10 להחלטה):

בית משפט זה קבע לא אחת כי אין לאסיר, ככלל, זכות קנויה לגבי מקום הכליאה שלו, ונקודת המוצא היא שהחלטה להעבירו לבית כלא אחר אינה פוגעת בזכות יסוד שלו ואינה מבססת עילת תביעה או עתירה. עוד נקבע שהחלטות מסוג זה הן בליבת שיקול הדעת המינהלי-ארגוני של שירות בתי הסוהר, ועל פי רוב לא יתערב בית המשפט בשיקול דעתו של שירות בתי הסוהר בעניינים מסוג זה [...] החלטות מסוג זה מתבססות על מגוון רחב של שיקולים, בהם שיקולים כלל-מערכתיים כגון חלוקת עומס האסירים וצפיפות המתקנים, כמות הסוהרים במתקנים השונים ושיקולים נוספים מסוג זה, כמו גם שיקולים מודיעיניים הנוגעים לאסיר כזה או אחר ולסכנה הנשקפת לו או ממנו ביחס לאסירים אחרים. התערבותו של בית המשפט בשיקולים מסוג זה תהיה מצומצמת מאד ותישמר למקרים חריגים ביותר. יוער כי שיקולי נוחות של האסיר או נוחותם של בני משפחתו אינם משמשים בדרך כלל שיקול רלוונטי.

אכן, תהיינה נסיבות בהן תופעל ביקורת שיפוטית מוקפדת יותר על שיקול דעת זה, במיוחד שעה שעל הפרק עומד עניינם של עצורים, להבדיל מאסירים, וכשנפגעת זכות מזכויות היסוד שלהם (ראו עת"א (ת"א) 35690-02-17 מוסלמאני נ' שירות בתי הסוהר (פורסם בנבו; 2017)). אלא שבענייננו מקום ניהול המשפט הוא במחוז מרכז, והמשיב הציג טעמים ענייניים המצדיקים את הותרת העותר בבית מעצר במחוז מרכז. עניינו של העותר אינו שונה מעניינם של רבים אחרים, שהיו מעוניינים להימצא בקרבה גדולה יותר למשפחותיהם.

על רקע זה, ועם כל ההבנה למצוקה שנקלע אליה העותר, לא נמצאה לי עילה שבדין להתערב בשיקול הדעת הרחב העומד לרשות המשיב בעניין זה.

יחד עם זאת, אבקש מהגורמים המוסמכים אצל המשיב לבחון האם לא ניתן יהיה למקם את העותר במתקן כליאה צפוני יותר במחוז המרכז, כדי להקל במידת מה על האפשרות של בני משפחתו לבקרו. ב"כ המשיב הסכים להעביר בקשה שכזו לבדיקת הגורמים המוסמכים אצל המשיב, וחזקה שבדיקה שכזו תיעשה בלב פתוח ובנפש חפצה.

העתירה נדחית.

המזכירות מתבקשת לשלוח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ח אייר תשע"ז, 14 מאי 2017, בהעדר הצדדים.