5. בסמוך לפרוץ המלחמה ביום 7.10.2023, הופסקו הליכי הטיפול של העותר.

6. ביום 10.5.2025, הגיש העותר באמצעות ב"כ, לקצין האסירים בכלא שאטה, בקשה לשילוב מיידי בהליכי טיפול. בקשה זו לא נענתה ע"י המשיב.

טיעוני העותר

7. העותר מבקש להשתלב בהליך טיפולי ייעודי להתמודדות עם בעיות האלימות מהן הוא סובל. לטענת העותר, הטיפול המבוקש הינו טיפול בעל אופי רפואי וכי אסיר פלילי שאינו אזרח או תושב ישראל זכאי לטיפול ייעודי בסיסי ככל אסיר אחר, זאת בניגוד לשיקום. העותר נסמך על הבחנה בין טיפול, כתהליך המופנה פנימה, המתייחס לצרכים הקרימינולוגיים הבסיסיים של האסיר, כמו התמכרות ונורמות של אלימות, לבין שיקום לקראת חזרה לחיים בקהילה. העותר טוען, כי הדין והפסיקה תומכים בהבחנה זו.

8. לטענת העותר, בתהליך חקיקת תיקון 42 (להלן: תיקון הפקודה) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 (להלן:הפקודה), נדונה האפשרות לכלול בסעיף 11ד לפקודה - טיפול ושיקום, אך לבסוף הוחלט, כי ההגבלה המקנה זכות רק לאסירים אזרחי ותושבי ישראל, תחול רק על שיקום ולא על טיפול. העותר הביא מהדברים שעלו בוועדת הכנסת בנושא תיקון הפקודה ולפיהם, טיפול נפשי שניתן לאדם כדי להבין ולתקן את הלכות חייו, כדי להתמודד עם הבעיות שלו ועם מציאות החיים שלו. בהמשך הדברים צויין, כי שיקום הוא הפועל היוצא של תהליך הטיפול וכי אסיר אשר עבר את התהליך הטיפולי והוא בעל חוזק אישיותי טוב משהיה, עובר למסגרת שיקומית, בה הוא מיישם את הכלים שרכש בהליך הטיפולי.

9. העותר טוען, כי על פי פקנ"צ 04.54.02, "מרכזי שיקום והוצאת אסירים לעבודות שיקום מחוץ לבתי הסוהר", שיקום מוגדר כפעילות שנועדה לסייע לאסיר לתהליך חזרתו לקהילה באופן שמתכתב עם הוראות סעיף 11ד לפקודה. וכן, חוק הרשות לשיקום האסיר, תשמ"ג - 1983, מעגן את העיקרון לפיו שיקום, בניגוד לטיפול, יינתן רק למי שהוא תושב או אזרח ישראל.

10. העותר מדגיש, כי הוראות סעיף 11ד לפקודה לא רלוונטיות להחלטה האם לשלבו באגף טיפולי וכי מניעת טיפול ייעודי בנושא האלימות פוגעת בזכותו לטיפול רפואי שנקבעה בסעיף 11ב(ג)(1)לפקודה. מניעת הטיפול כאמור פוגעת בזכות העותר לבריאות, שלמות הגוף ולכבוד, בכך שהיא מונעת ממנו את האפשרות הבסיסית לשקם את עצמו, על הנזקים הבריאותיים, האישיים והמשפחתיים שהוא גורם. העותר הציג את קביעת בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ועסקים נגד שר האוצר, שם נקבע, כי על מדינת רווחה לחתור ללא לאות לספק לאסירים תנאים החורגים מתנאי המינימום לקיום אנושי בכבוד במהלך מאסרם, כגון מזון, טיפול רפואי ומרחב מחייה ולשפר את תכניות הטיפול בהם.

11. מניעת הטיפול אותו מבקש העותר, מביאה לטענתו, לאפליה פסולה ואסורה רק מפאת מקום מגוריו ומותירה אותו למכאוביו ובעיותיו, ללא מזור.

12. העותר טוען כי טיפול באסירים בבתי הסוהר על מנת שלא ישובו לסורם הוא אינטרס ציבורי מובהק שיש בו כדי להועיל לחברה בהתמודדות עם תופעת הפשיעה החוזרת.

13. על פי טענות העותר, על אף הוראות סעיף 11ד לפקודה, עד לאחרונה פעל המשיב לשילוב אסירים תושבי האזור בהליכים טיפוליים ורק לאחרונה נודע לו, כי התקבלה הנחייה, כי אסירים אלה לא ישולבו עוד בתכניות טיפוליות ושיקומיות. ב"כ העותר טוען, כי אין בידיו עותק של הנחייה זו ועל פי מיטב ידיעתו, הנחייה כזו לא פורסמה ולא ניתן לעיין בה, אין לדעת אם זו הנחייה גורפת או שיש לה חריגים. ב"כ העותר מבקש לקבל עותק מהנחייה זו. ככל שמדובר בהנחייה ללא חריגים, או חריגים מעטים וצרים בלבד, טוען ב"כ העותר, כי מדובר בהנחיה לא סבירה שדינה להתבטל.

14. ב"כ העותר טוען, כי "תושבי האזור אינם תיירים אזרחי מדינה זרה שלאחר ריצוי עונשם מגורשים למדינת מוצאם, מרחק רב מישראל, ומסתיים הקשר בינם לבין מדינת ישראל, תושביה ואזרחיה". לטענתו, לאזרחי ישראל אינטרס משמעותי בשיקומם של אסירים תושבי האזור, על מנת שלא ישובו לבצע עבירות אשר עלולות לפגוע באזרחי ישראל ובתושביה.

15. עוד טוען ב"כ העותר, כי מדיניות המשיב פוגעת באפשרות העותר לבקש שחרור מוקדם, שכן יש קשר הדוק בין הליכי טיפול ושיקום במאסר, לבין האפשרות לשחרור מוקדם. דברים אלא נאמרים ביתר שאת נוכח המלצות ועדות השחרורים שהובאו לעיל.

16. לטענת העותר, ברע"ב 6259/17 דוגיא נגד שב"ס (להלן:עניין דוגיא) נקבע, כי בהחלטה על שחרור על תנאי, העדרה של תכנית שיקום, למי שאינם יכולים להשתלב בשיקום, לא תהווה גורם בעל משקל, בניגוד לרמת המסוכנות, שנגזרת מהליך טיפולי, שתהווה גורם כזה.

17. לפיכך, לטענת העותר, החלטת המשיב שלא לשלבו בתהליכי טיפול ושיקום, מהווה התנהלות בלתי סבירה ומצדיקה את התערבות בית המשפט.

18. בדיון שנערך ביום 30.9.2025 (להלן:הדיון), הוסיף וביקש ב"כ העותר לדעת אילו מחלקות קיימות וזמינות ומהי רשימת ההמתנה אליהן וכן האם לאור נסיבותיו של העותר אין מקום להחריגו ולקבלו אליהן.

טענות המשיב

19. המשיב מבקש מבית המשפט לדחות את העתירה.

20. ב"כ המשיב ציינה, כי הטענות שעומדות בבסיס העתירה נדחו על ידי בתי המשפט בפסיקות רבות, לרבות בעת"א 8388-02-25 פנון נגד שב"ס (להלן:עניין פנון), בו טען ב"כ העותר טענות דומות מאד לאלו שנטענו כאן.

21. ב"כ המשיב טוענת, כי מהוראות סעיף 11ד לפקודה, ניתן ללמוד שהמחוקק קבע שיש ליתן עדיפות לאזרחי או תושבי המדינה בכל הנוגע לשיקום, לרבות טיפול סוציאלי, מתוך הבנה ששיקום אסירים אינו נמנה על זכויות האדם הבסיסיות שלגביהן אין מקום להבחנה זו.

22. לטענת המשיב, מכוח החקיקה הקיימת, אין המשיב מחויב להעניק לעותר, שאינו אזרח או תושב ישראל, מסגרת טיפולית. המשיב מוסיף, כי בימים רגילים, ככל שהדבר מתאפשר וכפי שאכן נעשה בעניינו של העותר, נבחנת אפשרות לשילוב מי שאינו אזרח או תושב ישראל במסגרות תיקון בבתי הכלא, לפנים משורת הדין ועל בסיס מקום פנוי. אולם, בעקבות המלחמה המתמשכת, המשיב מצוי במצב חירום כליאתי ומצבת האסירים גבוהה ביותר, המסגרות הטיפוליות בבתי הכלא מלאות ולהן רשימות המתנה ארוכות ועל כן לא ניתן לבחון את שילובם של אסירים שאינם אזרחי או תושבי ישראל במסגרות אלה.

לדברי ב"כ המשיב, העדפת שילובם של אזרחי ותושבי ישראל בהליכים טיפוליים על פני מי שאינם כאלה, מהווה שיקול סביר, מקיים את הוראות החוק ואף קיבל הכרה נרחבת בפסיקת בתי המשפט.

23. המשיב מתנגד להבחנה שעשה ב"כ העותר בין טיפול ושיקום והפנה לדבריה של ראש מחלקת חינוך טיפול ושיקום בשב"ס, שהתייחסה לסוגיה בעניין פנון:"אציין שהמושג שיקום בהקשר של שירות בתי הסוהר מתייחס לתהליך השלם הכולל התערבויות שמטרתן לסייע לאסיר לחזור לתפקוד נורמטיבי בקהילה לאחר שחרורו ממאסר. הטיפול הוא אחד ממרכיבי התהליך השיקומי כמו גם פעילות חינוך והשכלה, פעילות לפנאי, תעסוקה, הכשרה מקצועית, ופעילות רוחנית (דת)".

עמדה זו מעוגנת, לטענת המשיב, בתיקון 42 לפקודה, לפיו יהיה כל אסיר זכאי להשתלב בפעילות פנאי או חינוך בהיקף ובתנאים כפי שייקבעו בתקנות ובפקודות השירות (סעיף 11ג לפקודה) ולעומת זאת, נציב בתי הסוהר יבחן אפשרות לשיקומו של אסיר שהוא אזרח ישראלי או תושב ישראל וינקוט צעדים להבטחת שילובו המרבי בפעילויות שיקום בין כתלי בית הסוהר (סעיף 11ד (א) לפקודה).

לטענת המשיב, לא ניתן לנתק בין הליכי טיפול להליכי שיקום שכן, כל הליך טיפולי הינו אפשרות לשיקום או נחשב לחלק מ"פעילויות שיקום"הניתנות בין כתלי בית הכלא. המשיב הפנה גם לסעיף 1.2 בנוהל חטיבת תיקון 20-1036 "הפעלת מערך העבודה הסוציאלית בשב"ס" המיישם מסקנה זו: "תפקיד העובד הסוציאלי בשב"ס הינו לסייע לאסיר/עצור על ידי מתן טיפול סוציאלי וכלים מתקנים, בהתאם לצרכיו ויכולותיו, תוך עידוד מוטיבציה לשינוי דרכיו במטרה לשקמו". (ההדגשה במקור, ס, ח')

המשיב טוען, כי ניסיונו של ב"כ העותר לעשות "הפרדה כירורגית" בין שילוב אסירים בהליכי טיפול לבין הליכי שיקום היא מנותקת מהמציאות, שכן, אסיר לא יגיע לשיקום אם לא יעבור הליכי טיפול וכל אסיר שמעוניין להגיע לטיפול מעוניין בשיקום בסופו של דבר.

24. לאור האמור, טוען המשיב, כי בשל מעמדו של העותר כשב"ח, אין לו זכות מוקנית להשתלב במסגרת טיפולית והמשיב אינו מחויב לשלבו בטיפול כזה. לטענת המשיב בנסיבות העניין, אין המדובר באפליה אלא בהבחנה מותרת שהמחוקק קבע במסגרת תיקון 42 לפקודה, אשר בא לתת עדיפות לתושבי ואזרחי ישראל.

25. בעניין טענות העותר, כי אי שילובו בטיפול מונעת את קציבת עונשו, סבורה ב"כ המשיב, שעל העותר לטעון טענות אלו לפני וועדת הקציבה ולהדגיש, שלא שולב בטיפול בשל טעמים שלא תלויים בו ולא בשל סירובו. ב"כ המשיב מוסיפה, שבתי המשפט התייחסו בפסיקות רבות לשיקולים שעל שב"ס לשקול בעת בחינת שחרור מוקדם והשילוב בטיפול הוא לא אחד מהם, לטענתה, הדברים נכונים ורלוונטיים גם לקציבת מאסר וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה שהביא כאמור, לעומס אצל המשיב.

26. לסיכום טוען המשיב, כי נוכח כל האמור, התנהלותו סבירה ומידתית, עומדת בהלימה עם הוראות החוק ולא עלה בה כל פגם שיצדיק את התערבות בית המשפט. המשיב מבקש מבית המשפט לדחות את העתירה.

27. יוער, כי ב"כ העותר השיב בדיון לטענות ב"כ המשיב בדבר השוואת העתירה דנן לאלה שנדונו בעניין פנון וברעב"ס 56214-03-25 שאדי כאיד נגד שב"ס (להלן: ענין כאיד). לטענתו, עניין פנון אך מחזק את טענותיו היות ושם דובר על אסיר עם אופק ברור לסיום מאסר ואילו בעניין כאיד, העותר לא היה מיוצג ואין לדעת מה היו הטיעונים שהונחו לפני בית המשפט.

דברי העותר

28. העותר תאר את התמודדותו עם בעיית האלימות, את האופן בו עזר לו הטיפול שקיבל בין כתלי בית הכלא, לרבות שיחות עם העובדת הסוציאלית ואת תחושותיו הקשות מאז הפסיק לקבל טיפול זה.

דיון והכרעה

29. בפתח הדברים אציין, כי עתירות דומות מאוד, שבהן העלה ב"כ העותר טיעונים כמעט זהים, נדונו ונדחו. ראו: עת"א 19865-06-24 אמגד אבו חגאג נגד שב"ס, עת"א 18938-02-25 צחר חמד נ' שב"ס, עת"א 19865-06-24 אמגד אבו חגאג נ' שב"ס ועניין פנון.

30. העותר מעלה שני טיעונים מרכזיים בעתירתו:

הראשון, הטיפול בו מבקש העותר להשתלב הינו טיפול עם אופי רפואי, אותו מחויב המשיב להעניק לעותר מכוח סעיף 11ב לפקודה, בניגוד לטיפול שיקומי אותו מחויב המשיב להעניק אך לאזרחי ולתושבי ישראל.

הטיעון השני הוא שבעניין שיקום, אין להתייחס לאסירים תושבי האזור כאל תיירים שלאחר ריצוי עונשם יחזרו לארץ מוצאם, הרחק מישראל. בשל קרבת האזור לשטח ישראל והקושי להפריד ביניהם, יש לראות בשיקומם אינטרס של אזרחי ישראל, על מנת שלא ישובו לבצע עבירות אשר עלולות לפגוע באזרחי המדינה.

המסגרת הנורמטיבית

31. סעיף 11ב לפקודה, שעניינו: "תנאי כליאה הולמים" קובע בס"ק ב':

"אסיר יוחזק בתנאים הולמים שלא יהיה בהם כדי לפגוע בבריאותו ובכבודו".

ובס"ק ג' נקבע:

"אסיר יהיה זכאי, בין השאר, לכל אלה:

1. תנאי תברואה הולמים, תנאים שיאפשרו לו לשמור על ניקיונו האישי, טיפול רפואי הנדרש לשם שמירה על בריאותו, ותנאי השגחה מתאימים לפי דרישת רופא של שירות בתי הסוהר;

2. מיטה, מזרן ושמיכות לשימושו האישי, והחזקת חפצים אישיים כפי שייקבע בתקנות;

3. מי שתייה וכן מזון בכמות ובהרכב המתאימים לשמירה על בריאותו;

4. בגדים, מוצרים לשמירה על ניקיון אישי ומצעים בכמות ובתנאים שייקבעו בפקודות השירות;

5. תנאי תאורה ואוורור סבירים בתא;

6. הליכה יומית באוויר הפתוח, בתנאים ובמועדים שייקבעו בתקנות; זכות זו ניתנת להגבלה מטעמים של שמירה על שלומו של האסיר".

סעיף 11ד(א) לפקודה שעניינו "שיקום אסירים", קובע:

"נציב בתי הסוהר יבחן אפשרויות לשיקומו של אסיר שהוא אזרח ישראלי או תושב ישראל וינקוט צעדים להבטחת שילובו המרבי בפעילויות שיקום בין כותלי בית הסוהר".

אופי הטיפול

32. סוגיית כוונת המחוקק להפריד בין טיפול ובין שיקום בסעיף 11ד לפקודה, הועלתה על ידי ב"כ העותר, כאמור, במספר עתירות קודמות. כבוד השופטת חקלאי, התייחסה בהרחבה בפסק דינה בעניין פנון לסוגיה זו. בקצרה אוסיף, כי מעיון בפרוטוקול מס' 537, מיום 7.5.2012 של וועדת הפנים והגנת הסביבה אשר דנה בהצעת החוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 43)(תנאי מאסר) התשע"ב 2012 (להלן:פרוטוקול הועדה) (לרבות סעיף 11ג ו - 11ד) עולה, שהמחוקק ראה בגמילה מסמים ובטיפול בעברייני מין, כטיפולים שיקומיים (עמוד 15, 17). על כן, בניגוד לטענות העותר, סבורני כי יש לראות בטיפול בבעיות אלימות, כפי שראה המחוקק בטיפול בהתמכרות ובעברייני מין, כטיפול שיקומי ולא כטיפול רפואי. לאור זאת, בהתאם להוראות סעיף 11ד לפקודה, המשיב מחויב להעניק טיפול לאלימות, כפי שמבקש העותר, לאזרחי ותושבי ישראל בלבד.

האינטרס הציבורי במתן טיפול שיקומי

33. בנוגע לטענות בדבר הצורך להתייחס לאסירים תושבי האזור בשונה מאסירים תיירים ממדינות רחוקות אציין, כי בהעלאת טענה זו, מבקש העותר מבית המשפט להידרש לבחינת תוקפו של סעיף 11ד לפקודה, לרבות סבירותו ומדתיותו. יובהר, כי הביקורת השיפוטית בהליך כגון דה, מצטמצמת אך לאופן הפעלת שיקול הדעת על ידי המשיב ביחס להוראות החוק ולא לבחינת תוקפן של הוראות אלו. המחוקק לא ראה לנכון בתיקון 42 לפקודה, להפריד בין אסירים המגיעים כתיירים מארצות רחוקות ואסירים שהם שוהים בלתי חוקיים בישראל המגיעים מהאזור ואין זה מתפקידו של בית משפט זה ליצור הבחנה כזו בהליך כגון דה.

34. לגופו של עניין, בנוגע לאינטרס הציבורי במניעת פשיעה חוזרת של אסיר שאינו אזרח או תושב ישראל, אפנה לבר"ע 97/3969 מדינת ישראל נגד אבו רביע, שם נקבע:

"אסיר תושב חוץ שהיה מעורב בביצוע עבירות פליליות או ביטחוניות בישראל מוכרז לאחר שחרורו כ"מוגבל כניסה" ונמנעת ממנו אוטומטית כניסה לישראל למשך חמש שנים לפחות משיקולי שמירה על שלום הציבור וביטחונו... תכליתו של השיקום היא - בין השאר - מניעת פשיעה עתידה בישראל. השיקום אמור להוציא את האסיר ממעגל חיי הפשע ולאפשר לו להשתלב בחברה הישראלית לאחר שחרורו. האינטרס הציבורי לשקם אסירים שיחזרו לחיק החברה הישראלית, גדול לאין שיעור מזה המצדד בשיקום אסירים שכניסתם לישראל תימנע לאחר שחרורם. אמנם יכול ששיקום יסייע לאסיר לחזור לחיק קהילתו בחוץ-לארץ, אלא שתכלית זו היא משנית ואינה עומדת בראש סדר העדיפויות של הרשויות המקומיות לאור עדיפויות קודמות".

דהיינו, האינטרס לשקם אסיר ישראלי, שישתלב עם שחרורו בחברה הישראלית, עולה על האינטרס לשקם אסיר פלילי שאינו אזרח או תושב המדינה, אשר עם שחרורו, תימנע ממנו הכניסה לישראל. בנסיבות בהן, בשל העומס בבתי הכלא, קבוצות הטיפול מלאות באסירים ישראלים, סביר כי יפעל המשיב לפי סדר עדיפויות ויפעל לשיקומם של אסירים ישראלים ולא של אסירים שאינם אזרחי המדינה.

35. לא מצאתי להתייחס לדרישת העותר, שעלתה בדיון - להצגת נתונים על ידי המשיב בדבר העומס המוטל על מתקני הכליאה וקבוצות הטיפול בהם - ויובהר, כי הדרך סלולה לפני העותר לנקוט בהליך המתאים לקבלת מסמכים.

קציבת העונש

36. בנוסף טען העותר, כי אי שילובו בטיפול תמנע ממנו את קציבת עונשו. מסכים אני עם דברי ב"כ המשיב לפיהם, באפשרות העותר להעלות טענותיו בהקשר זה לפני ועדת השחרורים, לרבות הטענה, כי אי שילובו בטיפול, לא נובע מאי רצונו, אלא בשל טעמים שלא תלויים בו. יתר על כן, ברע"ב 6259/17 ויקטור דוגיא נ' שב"ס נקבע:

"זאת ועוד, במצבים מסוימים, לפי שיקול דעתה של הוועדה, ניתן אף יהיה לזקוף לזכותו של האסיר הזר שיקולים המעידים על כך שתנאי כליאתו הם מורכבים וקשים יותר מאלו של יתר האסירים. כך, בפרט, בשעה שלא ניתנה לאסיר הזר אפשרות להשתלב בהליכי שיקום וטיפול, לא התאפשר לאסיר הזר להשתלב בפועל באפשרויות לימוד בבית הסוהר בשל אי-ידיעת השפה העברית, מאסרו בפועל לא כלל ביקורים ויציאות לחופשות מבית הסוהר, ועוד. במצבים מסוג זה, בפרט כאשר הנתונים מצטברים זה לזה, תוכל הוועדה להתחשב באסיר הזר, מתוך הבנתה את חוויית העונש השונה שחווה".

(ראו גם: רע"ב 4849/13 אוולד נ' היועץ המשפטי לממשלה, עת"א 4360-06-15 ג'ורג' ראעי נ' שב"ס).

לאמור, ועדות השחרורים מוסמכות להחליט על שחרור מוקדם על תנאי ועל כן גם על קציבת עונשם של אסירים שאינם אזרחי מדינת ישראל ושלא היו זכאים לטיפול ושיקום במהלך כליאתם ואף להתחשב בכך לזכותם.

לאור כל האמור, לא מצאתי כל פגם בהחלטת המשיב שלא לשלב את העותר בהליכי שיקום, בהתאם להוראות החוק. העתירה נדחית.

המזכירות תעביר פסק דין זה לצדדים.

ניתנה היום, ל' תשרי תשפ"ו, 22 אוקטובר 2025, בהעדר הצדדים.