1

בפני עתירת אסיר המבקש להורות למשיבה לבוא וליתן טעם מדוע לא יועבר לאלתר לבית סוהר אחר במחוז המרכז.

העותר מסווג כאסיר בטחוני, מרצה 4.5 שנות מאסר. לטענתו שני אחיו, שותפיו לעבירה מרצים את עונשם בכלא במרכז. העותר מתנהל באופן חיובי ויש קושי לבני משפחתו לבקרו ורצונו להשתלב בטיפול הניתן באזור המרכז, כל אלה מצדיקים את העברתו לכלא המרכז.

המשיבה מבקשת לדחות את העתירה. לדבריה וועדת ההעברות התכנסה ב- 13/06/2019, דנה בבקשת העותר והחליטה שלא להיעתר לה בשלב זה בשל התנהלותו השלילית בעת האחרונה.

קביעת מקום בית הסוהר בו יוחזק אסיר, מצויה בליבת שיקול הדעת המנהלי השוקל שיקולים שונים ועל פי רוב בית המשפט לא יתערב בשיקול דעת זה.

המשיבה מציינת כי ביום 06/06/2019 נשפט העותר משמעותית לאחר שסירב לעמוד לספירה ונשפט לשני ימי בידוד. בחיפוש שנערך ביום 19/02/2019 נמצאו חומרים אסיר על גבי תקליטורים שהוכנסו לאסיר באמצעות ביקורים וביום 05/09/2018 היה מעורב האסיר בהפרת סדר.

2

ב"כ העותר טענה כי אמנם נכון הוא שאין לעותר זכות מוקנית לקבוע באיזה כלא לרצות את עונשו, אך במקרה זה מדובר בהחלטה הלוקה בחוסר סבירות קיצונית משום שהיא פוגעת בזכות יסוד שלו ושל משפחתו.

מאחר ושב"ס איננו ערוך מבחינת תנאי הכלילה ליתן מ ענה לזכויות ולצרכים של אסירים בטחונים יהודים, מופלא למעשה העותר לרעה לעומת אסירים בטחונים שאינם יהודים.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת גורמי שב"ס. כפי שמוסכם, נושא קביעת בית הסוהר אינו בשיקול הדעת. בניגוד לטענת העותר ממנה משתמע כי אין לתת משקל להתנהלות שלילית של עותר בעת ששוקלים העברתו לבית הסוהר, אני סבור שהתנהלותו של העותר בהחלט יכולה להוות אחד מהשיקולים. מאחר שהמדובר בזכות קנויה, הרי שלהתנהגות יש משמעות.

דחיית בקשתו של העותר לגבי שינוי מקום הכליאה איננה פוגעת בזכות יסוד שלו.

מאחר ולא מצאתי שבמקרה כאן נפל פגם מהותי בהחלטה, אני מורה על דחיית העתירה.

ניתן היום, כ"ב סיוון תשע"ט, 25 יוני 2019, בהעדר הצדדים.