ביום 24.9.2025 הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. בבקשה נטען כי נפלה טעות בספירת מניין הימים מאז ניתן פסק דינו של בית משפט קמא, וכי הערעור הוגש באיחור קל של יומיים בלבד. לפיכך, התבקש בית המשפט "לפנים משורת הדין" להיעתר לבקשה.

ב"כ המשיבה מתנגדת לבקשה בהפנותה להשתלשלות העניינים כפי שתוארה לעיל ולהלכה הפסוקה.

דיון והכרעה

לאחר שנתתי דעתי לנימוקי הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור, לפסק דינו של בית משפט קמא ולתגובת המשיבה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, ערעור פלילי יש להגיש תוך 45 יום מיום מתן פסק הדין (סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], תשמ"ב-1982). סעיף 201 לחסד"פ מסמיך את בית המשפט ליתן רשות להגשת ערעור לאחר שעברו התקופות הקבועות בחוק, אך זאת "לבקשת מערער". על כך הוסיפה ההלכה הפסוקה כי על המערער להצביע על "טעם ממשי המניח את הדעת" לאיחור, וכי "...בגדרי השיקולים המנחים לבחינת קיומו של טעם כאמור באים, בין היתר, הנימוק לאיחור; משך האיחור; סיכויי הערעור בהליך העיקרי; האינטרס הציבורי בהכרעה בו; חשיבותן של הזכויות העלולות להיפגע מאי-הכרעה; וקיומו של חשש לעיוות דין במידה שתיחסם בפני המבקש הדלת המובילה מן הפרוזדור אל הטרקלין של ההליך העיקרי" [ע"פ 6955/15 בלאו נ' עיריית חיפה, פסקה 8 (16.6.2016) (להלן: עניין בלאו)].

עיון בבקשה להארכת מועד להגשת הערעור מלמד כי המבקש לא הצביע על כל טעם ממשי לאיחור, אלא טען לטעות אנוש בספירת הימים מאז ניתן פסק הדין. יתרה מכך, ועל אף שמדובר לכאורה באיחור בן 3 ימים בלבד מהמועד האחרון להגשת הערעור, הרי שעל רקע מכלול הנסיבות ובהתאם להלכת בלאו, דין הבקשה להידחות, כפי שיוסבר להלן.

בהתאם לסעיף 229א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982 (להלן: החסד"פ), המבקש נדרש לשלם את הקנס בהתאם להודעת הקנס תוך 90 יום ממועד הוצאתה (18.11.2019). לחילופין, ככל שביקש להשיג על הודעת הקנס, עמדו בפניו שתי אפשרויות. האחת - להגיש לתובע תוך שלושים ימים מיום המצאת ההודעה, בקשה לביטול הקנס. השנייה - להודיע, תוך תשעים ימים מיום המצאת ההודעה שברצונו להישפט על העבירה. המבקש בחר לשלם את הקנס ועשה כן עוד ביום 16.1.2020 (אישור התשלום צורף כנספח להודעת הערעור).

סעיף 229ח לחסד"פ קובע כי "שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו...". בשים לב לאמור, עניין לנו בפסק דין שהפך חלוט עוד בחודש מרץ 2020 (45 יום ממועד תשלום הקנס ביום 16.1.2020).

בקשת המבקש למתן אורכה להישפט הוגשה אפוא בשיהוי משמעותי של כ-5.5 שנים מאז שולם הקנס, וזאת ללא כל הסבר מניח את הדעת. טענת המבקש לפיה נהג במקום באישור העירייה וכחוק לא נתמכה בכל אסמכתא ומדובר בטענה בעלמא. מעבר לכך, המבקש לא העלה טענות אלו בעת מתן הדוח וכל שנרשם מפיו היה כי הוא צריך להגיע למקום כלשהו בגני תקווה, וכי "הווייז נתן לי את האפשרות הזאת" (ראו דברי המערער בהודעת הקנס מיום 18.11.2019, המצורף לתגובת המשיבה מיום 19.10.2025). דברי המבקש בעת מתן הודעת הקנס אף עומדים בסתירה לטענתו במסגרת הבקשה למתן אורכה להישפט, לפיה לא קיבל לידיו את ההודעה בעת ביצוע העבירה. ואילו הטענה בדבר אי קבלת הקנס לידיו עומדת בסתירה לכך שהמבקש דאג לשלם את הדוח במועד.

השיהוי הרב בהגשת הבקשה למתן אורכה להישפט, לצד חולשת נימוקי הערעור לגופו, כמוסבר לעיל, מובילים למסקנה כי אף לו הייתה מתקבלת הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור, הרי שסיכוייו להתקבל היו קלושים ביותר. אף האינטרס הציבורי, ובכלל זה עיקרון סופיות הדיון ומניעת אפליה בין המבקש לבין מבקשים אחרים שלא עמדו בלוחות הזמנים הקבועים בחוק - תומך בדחיית הבקשה.

אשר על כן, הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור נדחית.

המזכירות תמציא את ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ט תשרי תשפ"ו, 21 אוקטובר 2025, בהעדר הצדדים.