דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בתיק בית המשפט קמא, בטענות המערער ובטענות המדינה, לא מצאתי כי קמה עילה להתערב בהחלטת כב' בית המשפט קמא, הנראית בעיני כנכונה בנסיבות העניין, ולכן דינו של הערעור להידחות.

תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 קובעת כך: "...רואים את ההודעה על ביצוע העבירה...כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור מסירה אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן".

בתצהיר שצורף לבקשה צוין באופן כללי כי המערער מתגורר בבאקה אל גארביה. לפי החומר שבפני כתובת המערער אליה נשלחה הדוח היא באקה אל גארביה 3 3010000

הוראת סעיף 2(ב) לחוק תיקון כתובת, תשס"ה-2005 קובעת כך:

"תושב שלא מסר לפקיד הרישום הודעה על כתובת למשלוח דואר, יראו את המען שנרשם במרשם האוכלוסין כתובתו למשלוח דואר".

יצוין, כי לפי הוראת סעיף 17 לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965 חייב כל תושב המדינה לידע את משרד הפנים על כל שינוי בפרטיו האישים לרבות כתובת המגורים שלו.

מהחומר שבפניי עולה כי הדוח שוגר בדואר רשום למענו הרשום החוקי של המערער שאין חולק שלא השתנה.

לפי הוראות החוק הללו, מששוגר הדו"ח בדואר רשום לכתובת החוקית של המערער, רואים את הדו"ח כאילו הומצא ליעדו. הנטל לסתור את החזקה האמורה מוטל כל כולו על כתפי המערער. המערער לא סתר חזקה זו, הוא לא הראה שדברי דואר אחרים שנשלחו לכתובת המצוינת בדו"ח שהיא כתובתו החוקית, לא הגיעו ליעדם, וכאמור לפי החוק האחריות עליו לוודא שהכתובת שמופיעה במשרד הרישוי היא כתובתו (ראו גם רע"פ 2096/07 ד"ר צפורה רייני כוכבי נ' מדינת ישראל, פסקה 8, דברי כבוד השופט אדמונד לוי, מיום 01.05.2007).

אשר לטענות המערער אודות אישור מסירה, כאמור לפי הוראות החוק, כלל לא נדרש אישור מסירה כדי להוכיח את ההמצאה לידי המערער, כך שהטענות המתבססות על פגמים שנפלו באישור המסירה אין בהן כדי להועיל למערער. מעבר לכך, הדוור הנקוב באישור המסירה, מר בדארנה מוחלס מציין שהיה בכתובתו של המערער מס' פעמים ולא היה איש בבית, ולבסוף ביום 26.1.25 בשעה 08:31 הדביק על דלת הבית את דבר הדואר. הדוור הוא פקיד דואר ועושה דברה של רשות ציבורית (חוק הדואר, התשמ"ו-1986). לפי הדין חזקת התקינות המנהלית קובעת שברגיל ניתן להניח לטובתה של הרשות כי נהגה כדין [ראו מיני רבים עע"מ 4072/11 עיריית בת ים נ' ירדנה לוי, פסקה 30, (6.11.2012)]. לפיכך, חזקה על רשות הדואר שהאמור באישור המסירה, אמת. יודגש, כי המערער יכול היה בנקל להשיג על כך שנשלח לו דבר הדואר בדואר רשום. למשל, הוא יכול לפנות לדואר בכתב להתלונן, להציג ראיות על תקלות בקבלת דברי דואר, אך הוא לא עשה כן. הנני שב ומזכיר כי הנטל על המערער להוכיח בראיות של ממש, כי הדוח לא נמסר לו, על מנת לסתור את חזקת המסירה הקבועה בחוק.

הטענה כי בית המשפט שגה כאשר התייחס לדוח כדוח מהירות ולא דוח בגין שימוש בטלפון נייד בנהיגה, נכונה. אך אין בה כדי להועיל למערער שעה שבהמשך ההחלטה מציין כב' השופט כי מדובר בדוח על שימוש בטלפון. בנוסף לכך, וזה העיקר, בחנתי את סיכויי ההגנה של המערער לגופו של עניין, כדי לשלול מציאות בה חלילה יונצח עיוות דין אם לא יבוטל החיוב כלפיו ולא יינתן לו להישפט על הדוח, ושוכנעתי כי אין כל חשש לעיוות דין. כפי שצוין לעיל, מדובר בדוח מצלמה. בתמונה המתעדת את האירוע, נראה נהג הרכב מחזיק בטלפון הנייד תוך כדי נהיגה, כך שהראיה לביצועה של העבירה הנקובה בדוח, היא ראיה ויזואלית קשיחה וחד משמעית. תמונה זו מצויה בחומר החקירה. רק בדיון בערעור, לאחר שבית המשפט העיר על כך, טען ב"כ המערער המלומד, כי בתמונה נראה אחיו של המערער ולא המערער. טענה זו לא נטענה בתצהיר התומך בבקשה שהוגשה לבית המשפט קמא, שם הייתה כפירה כללית מבלי לפרט את גדריה. אלא שכבר נפסק כי לשיטה זו כל מי שכופר זכאי לביטול פסק-דין, ולא היא (רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל, 23.2.2004).

לאור כל האמור, משלא מצאתי כי נפלה שגגה מלפני כב' בית המשפט קמא, אני דוחה את הערעור.

ניתן היום, י' אייר תשפ"ה, 08 מאי 2025, בהעדר הצדדים.