מאז שניתן גזר הדין הגישו המשיבים כשש בקשות לעיכוב ביצוע צו ההריסה, פעמים בהסכמת המערערת, ופעמים ללא הסכמתה. כבוד בית המשפט קמא נעתר לכל הבקשות, ובהחלטתו האחרונה, מושא ערעור זה עיכב את הביצוע לתקופה נוספת של שלושה חודשים עד ליום 24.04.25.

על החלטה אחרונה זו של כבוד בית המשפט קמא הגישה הוועדה המקומית הודעת ערעור אשר בשלב מאוחר יותר תוקנה לבקשת רשות הערעור המונחת עתה בפני בית המשפט.

בבקשת רשות הערעור טוענת ב"כ הוועדה המקומית המלומדת כי כב' בית המשפט קמא שגה כאשר קיבל פעם נוספת את בקשת המשיבים והורה על עיכוב ביצוע נוסף של צו ההריסה, שכן, על פי הוראות סעיף 254(ט) לחוק התכנון והבנייה, משמדובר בצו שיפוטי לא ניתן היה לעכב עוד את צו ההריסה.

ב"כ הוועדה המקומית המלומדת מוסיפה ומציינת, כי ממועד מתן גזר הדין ביום 06.02.2022 חלפו שלוש שנים תמימות במהלכן לא עלה בידי המשיבים להכשיר את הבנייה מושא גזר דין, תוך שב"כ הוועדה מפרטת בבקשה ובדיון את רצף השתלשלות הליכי הרישוי הרלבנטיים וטוענת כי קיים ספק רב להיתכנותו של היתר בניה.

עוד טוענת ב"כ הוועדה המקומית כי על פי הוראותיו של סעיף 254ט(ו) לחוק התכנון והבניה, עיכוב הביצוע האפשרי לא יכול לעלות על שישה חודשים במצטבר, ועל פי הוראותיו של סעיף 254ט(ז) לחוק האמור, רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן ומטעמים מיוחדים, ניתן להוסיף ולעכב את ביצוע צו ההריסה, לתקופה אחת נוספת שלא תעלה על שישה חודשיים. כך שלאור המועדים המפורטים בסעיף 254ט לחוק, והעובדה שצו הריסה שבגזר הדין נכנס לתוקף בשנת 2023, חלפו עברו התקופות האפשריות לעיכוב הביצוע.

מנגד טען בא כוח המשיבים המלומד, כי המערערת לא הניחה בפני בית משפט זה טעם ממשי המצדיק מתן רשות ערעור בהתאם להלכות הנוהגות בנושא זה, ולכן אין להתיר לה לערער על ההחלטה. לגופו של עניין, פרש בא כוח המשיבים את הליכי הרישוי עד כה, תיאר את שחוו המשיבים בבירוקרטיה שליוותה את הליכי הרישוי, את נסיבותיו של המשיב שאשתו המשיבה נפטרה לבית עולמה במהלך ההליכים, והוא נאלץ להמשיך ולהתמודד לבדו בהליכים אלה. ב"כ המשיבים טען כי המשיבים עמדו בתנאי הרישוי הנדרשים מהם, ורק בשל הסחבת בא נוקטת הוועדה המקומית, הם לא מקבלים היתר למבנה שבנו, ועל כן אין לזקוף זאת לחובתם.

דיון והכרעה

עיינתי בטענותיה של הוועדה המקומית, ולא מצאתי כי עניינו של הנושא שהובא בפניי בא בקהלם של אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור. לעמדתי, ההחלטה מושא הבקשה תּחוּמה לדל"ת אמותיו של המקרה שהובא בפני בית המשפט קמא, ומעלה טענות הנוגעות לאופן יישום הדין בנסיבותיו של אותו המקרה, ודי בכך כדי לדחותה (רע"פ 65402-01-25 נזאר נ' הרשות לאכיפה במקרקעין (3.2.2025); רע"פ 81106-03-25 שיווק בע"מ ר.ד ה.ר.א.ל נ' מדינת ישראל (8.4.2025)).

בית המשפט קמא הנכבד מצא לנכון להפעיל את שיקול דעתו, במסגרת סמכויותיו, והעניק למשיבים אורכה נוספת, מדודה, על מנת לאפשר להם להכשיר את הבנייה שבנו (סגירת המרפסת בדירתם), לאחר שבדק ומצא כי המשיבים פעלו לקידום קבלת ההיתר ולא קפאו על שמריהם. על פי קביעתו, המשיבים הגישו תוכנית הנדסית חדשה וצירפו חוות דעת הנדסית, כנדרש ע"י ועדת הערר. מהנמקתו עולה, כי בית המשפט היה ער למשך הזמן הרב שחלף מאז גזר הדין, ולאורכות הקודמות שניתנו למשיבים, ועל כן העניק למשיבים אורכה מצומצמת לשלושה חודשים נוספים בלבד.

צודקת הוועדה המקומית כי למשיבים ניתנו מספר רב של אורכות להכשרת המבנה, במסגרתן עוכב ביצוע צו ההריסה לפרקי זמן מצטברים אשר אינם מתיישבים עם הוראותיו של סעיף 254ט לחוק התכנון והבנייה, ועד כה, בחלוף כשלוש שנים מאז גזר הדין, לא הצליחו המשיבים לקבל היתר בנייה. אך יש להזכיר כי חלק מעיכובי הביצוע ניתנו בהסכמתה ההגונה של הוועדה. כך או כך, בשל העובדה כי צו עיכוב הביצוע מושא החלטת בית המשפט קמא מדוד והוא תקף עד היום, ובשים לב לכך שלא מצאתי שיש בעניין המובא בפניי, שאלה משפטית או אינטרס ציבורי רחב היקף החורג מעניינו הפרטני של המקרה הנדון, ובהינתן הערתי לעיל אודות משך הזמן האפשרי לפי החוק לעכב את ביצוע הצו השיפוטי, לא מצאתי ליתן רשות ערעור על ההחלטה ואני דוחה את הבקשה.

ניתן היום, כ"ו ניסן תשפ"ה, 24 אפריל 2025, בהעדר הצדדים.