1

[פרוטוקול הושמט]

פסק דין

נגד המשיבה הוגש כתב אישום על כך שביום 11.01.10 בשעות הערב בסמוך לפרדס אבו סיף בת"א נהגה שיכורה ותחת השפעת סמים. באותו מעמד סירבה למסור דגימת שתן לצורך בדיקת שכרות. כן נהגה רכב ללא רישוי רכב תקף וללא ביטוח.

על אירוע זה הוגש כתב אישום כבר בשנת 2010, אך פסק הדין בעניינה ניתן ביום 15.06.15. בית משפט קמא הרשיעהּ על-פי הודאתה וגזר לה עונש שעליו בא ערעור המדינה.

ובעונש פסל בית משפט קמא את המשיבה לשישה חודשים, פסילה מותנית לשלוש שנים, חייבהּ לחתום על התחייבות שלא תעבור עבירות הקשורות בשכרות או בנהיגה בזמן פסילה, וכן פסל אותה בפועל מלנהוג למשך 11 חודשים ותו לא.

המדינה, בצדק, כאמור, מערערת על העונש הקל שהטיל בית משפט קמא, בוודאי בהינתן סעיף 39א' לפקודת התעבורה לעניין פסילת מינימום בעבירות מסוג זה, בוודאי בהינתן עברה התעבורתי והפלילי של המשיבה.

2

ב"כ המשיבה הצביע על חלוף הזמן מאז המעשה, על נסיבות מיוחדות הקשורות בנמסכת חייה הקשה של המשיבה, אשר סבלה מהתמכרויות לסמים ועוד. כן מפנה ב"כ המשיבה לעובדה שעובר להגשת כתב האישום נגד המשיבה נפסלה היא מנהלית והמסמכים הקשורים לכך בוערו ממזכירות בית המשפט לתעבורה, והוראתו של בית משפט קמא, שהפסילה המנהלית תנוכה והפסילה בפועל אינה בת ביצוע באופן מעשי.

לאחר ששמעתי את עיקרי הטיעונים ובחנתי את הנסיבות, הנני מוצא לשנות מגזר דינו של בית משפט קמא אך לא במידה קיצונית:

ראשית, אטיל על המשיבה עונש של מאסר מותנה של חמישה חודשים למשך שלוש שנים שלא תעבור עבירות של נהיגה בשכרות, תחת השפעת אלכוהול או בזמן פסילה, וכן אשנה את רכיב הפסילה בפועל שהוטל על המשיבה ואעמידו על 24 חודשים.

כמובן שמשך הפסילה בפועל יימנה מיום גזר דינו של בית משפט קמא, ובנוסף, ינוכו ממנו, זאת למדתי מדבריה של המערערת מכלל הנסיבות שהוצגו בפניי, שבעה חודשי פסילה בפועל אותם ריצתה באופן מִנהלי.

יתר רכיבי גזר דינו של בית משפט קמא יעמדו בעינם.

הוקלד על ידי נופר דוידי