1

השופט א' אברבנאל:

1.         נגד המשיב הוגש בבית-משפט קמא כתב אישום בעבירות הסגת גבול לפי סעיף 447(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - החוק); גניבה לפי סעיף 384 לחוק; והחזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק.

2

2.         על-פי עובדות כתב-האישום, ביום 29.4.18, בבית-החולים הדסה עין כרם בירושלים פתח המשיב חדר נעול, נכנס לתוכו, וגנב ממנו מדי-צה"ל וכן סכין מסוג "לדרמן", השייכים לקצין צה"ל. לאחר מכן לבש המשיב את המדים, שלף מתוך הלדרמן סכין, והלך בבית-החולים כשהסכין שבידו מופנית כלפי מעלה וכשהוא משמיע צעקות. אחד מעובדי בית-החולים ביקש מהמשיב לסלק את הסכין, אך המשיב סרב ודרש שיקרא למפקדו על-מנת להחזירו לבסיס. לאחר שהתבקש שוב על-ידי העובד לזרוק את הסכין, עשה המשיב כן.

3.         בעניינו של המשיב הוגשה חוות-דעת פסיכיאטרית מיום 16.5.2018, ממנה עולה, כי המשיב מוכר למערכת הפסיכיאטרית. הוא סובל מהפרעת אישיות. על-פי מסקנת הפסיכיאטר המשיב היה שרוי בעת ביצוע המעשים במצב פסיכוטי פעיל ולכן נקבע כי הוא אינו אחראי למעשיו. עוד נמצא כי כעת אינו כשיר לעמוד לדין.

4.         הצדדים הסכימו בבית-משפט קמא, כי עומדת למשיב הגנת אי שפיות, ולפיכך יש לזכותו. המחלוקת בין הצדדים נסבה על תקופת האשפוז שבית-המשפט אמור היה להחליט לגביה - המערערת ביקשה לקבוע כי המשיב יאושפז לתקופת האשפוז המרבית שעל פי עונש המאסר המרבי הקבוע לצדן של העבירות שלעיל העומד על חמש שנים, ואילו ב"כ המשיב ביקש לצמצם את התקופה המרבית, "ולקבוע הלימה בין כתב-האישום לבין תקופת האשפוז המרבית".

5.         בפסק-דינו זיכה בית-משפט קמא את המשיב מן המיוחס לו, קבע כי בנסיבות העניין תקופת האשפוז המרבית של חמש שנים אינה מידתית, והורה על אשפוזו של המשיב לתקופה מרבית של שלוש שנים.

6.         ערעור המדינה נסב על משך תקופת האשפוז המרבית. לטענת המערערת, יש לקבוע אשפוז לתקופה המרבית שעל פי המאסר המרבי הקבוע בחוק, ורק במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים שיירשמו יש לחרוג מכך, וזאת בהתאם לסעיף 15(ד1)(1) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן - החוק).

7.         ב"כ המשיב סבור כי בנסיבות העניין אין מקום להתערבות בפסק הדין.

3

8.         יצוין, כי בינתיים שוחרר המשיב מהאשפוז, לאחר שוועדה פסיכיאטרית הורתה על טיפול מרפאתי חלף האשפוז.

9.       לאחר שמיעת טיעוני ב"כ הצדדים, ולאחר עיון בתיק החקירה, שנמסר לנו על-ידי ב"כ הצדדים במהלך הדיון, הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל. מעשה העבירה בתיק שלפנינו לא "בוצע בנסיבות מקלות במיוחד", ומכאן שאין המדובר במקרה חריג המצדיק את קיצור תקופת האשפוז המרבית כאמור בסעיף 15(ד1)(2א) לחוק. נשיאת סכין במקום ציבורי - במסדרון של בית-חולים, לאחר גניבתו וגניבת מדי-צה"ל ולבישתם, אינה מעשה קל במיוחד במידת חומרתו, המצדיק את השימוש החריג בסעיף האמור.

           הרציונל שבבסיס עבירת החזקת הסכין הוא הגנה על שלמות הגוף ועל ביטחונם של אזרחים. המרחק בין החזקת סכין לבין השימוש בו אינו רב, שהרי "סכין הנישאת על גוף במערכה הראשונה סופה שהיא נשלפת וננעצת בגופו של הזולת במערכה השניה" (ע"פ 9133/04 גורדון נ' מדינת ישראל (20.12.2004)) ומכאן החומרה הרבה הנודעת לעבירה זו. הרף התחתון במתחמי העונש ההולם הנקבעים בפסיקה בגין עבירה זו עומד - במקרים הקלים - על שירות לתועלת הציבור, ובמקרים החמורים על מאסר בעבודות שירות. והרף העליון בגינן עומד לעיתים על שנת מאסר בפועל.

           נסיבותיו של המקרה שלפנינו אינן מהקלות. הנאשם צעד במסדרון בית חולים כשסכין לדרמן בידו, כשהיא שלופה ומופנית כלפי מעלה, וכשהוא משמיע צעקות. יש להניח כי מתחם העונש ההולם למעשה שלפנינו, ככל שהיה עלינו לקבוע, עומד על מאסר בעבודות שירות עד מאסר בפועל.

4

10.     את הכרעתו האמורה, נימק בית המשפט קמא בכך שקביעת תקופת אשפוז מרבית של חמש שנים "אינה מידתית לנסיבות שתוארו". נימוק זה לא יכול לעמוד. נוסח החוק ודברי ההסבר שנלוו להצעת החוק, אינם מותירים מקום לספק פרשני בעניין, ולפיהם רק במקרים חריגים, שבהם נסיבות המקרה מקלות במיוחד, תבחן שאלת המידתיות שבין משך תקופת האשפוז המרבית לבין המעשה. כאמור נסיבות המקרה שלפנינו אינן מקלות במיוחד ומכאן שאין מקום לקיצור תקופת האשפוז המרבית.

11.       נוכח האמור לעיל הערעור מתקבל. תקופת האשפוז המרבית למשיב תעמוד על חמש שנים החל ביום 29.4.2018.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

           על מזכירות בית-המשפט להחזיר לפרקליטות את תיק החקירה המשטרתי שהוגש לעיוננו.

ניתן היום, ה' כסלו תשע"ט, 13 נובמבר 2018, בהיעדר הצדדים (על-פי הסכמתם).