ע"פ 6443/23

ע"פ 6709/23

 

 

 

השופטת יעל וילנר:

 

1.  ערעור על הכרעת-הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגן הנשיאה נ' זלוצ'ובר, והשופטים ד' בן טולילה ו-ט' לחיאני שהם) בתפ"ח 4341-05-22 מיום 20.2.2023, שבגדרה הורשע המערער בע"פ 6443/23, הוא המשיב בע"פ 6709/23 (להלן: המערער), בביצוע עבירות מין במתלוננת; וערעורים מזה ומזה על גזר-הדין מיום 17.7.2023, שבגדרו נגזרו על המערער שש שנים וחצי לריצוי מאסר בפועל, עונש מאסר על-תנאי, תשלום פיצוי למתלוננת בסך 70,000 ש"ח ושלוש שנים פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה. ערעורה של המערערת בע"פ 6709/23 (להלן: המדינה) נסוב על קולת העונש, וערעור המערער נסוב הן על עצם ההרשעה הן על חומרת העונש.

 

רקע

 

2.  ביום 2.5.2022 הוגש נגד המערער כתב אישום המייחס לו עבירת אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירה של מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) לחוק, בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק; ריבוי עבירות של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק; ועבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק.

 

3.  לפי עיקר עובדות כתב האישום, באפריל 2022 המערער פגש במתלוננת, אזרחית אוקראינה, ילידת 2002, אשר שהתה באותה עת עם אִמה ואחותה הפעוטה בישראל באשרת תיירת, לאחר שנמלטה מהמלחמה באוקראינה. במפגש האמור, אשר התקיים בביתם של חבריהם המשותפים ס' ו-א', המערער הניח את ידו על ישבנה של המתלוננת כאשר הם שהו לבדם במטבח (להלן: אירוע הבית).

 

מספר ימים לאחר מכן, באצטלה של הסעת המתלוננת לעבודת ניקיון שמצא לה, הסיע המערער את המתלוננת ברכבו לצימר (להלן: הצימר). במהלך הנסיעה שם המערער את ידו על רגלה של המתלוננת והעיר לה הערות בעלות אופי מיני; המתלוננת בתגובה הזיזה את ידו, אך המערער המשיך לגעת ברגלה של המתלוננת. בהגיעם לאזור הצימר, המתלוננת חשדה בכוונותיו של המערער ושאלה אותו אם הוא רוצה לקיים עמה יחסי מין. המערער ענה בחיוב, ובתגובה לדבריו השיבה המתלוננת שהיא לא מעוניינת. בעקבות זאת, המערער אמר למתלוננת כי הם רק ישוחחו. בהמשך לכך, נכנסו המערער והמתלוננת לצימר. בעת שהותם בצימר המערער ליטף את רגלה של המתלוננת, קירב אותה אליו וניסה לנשק אותה. המתלוננת התנגדה, יצאה מהצימר לעבר הרכב וביקשה מהמערער שיחזירה לביתה. המערער יצא אחר המתלוננת, ביקש ממנה לחזור לצימר כדי שידברו והבטיח לה שלאחר מכן הוא יחזיר אותה לביתה; בהמשך לכך, חזרה המתלוננת לצימר. לאחר חזרתה כאמור, המערער אחז בכתפיה ונישק את בטנה. המתלוננת הרחיקה את המערער ואמרה לו שהיא מוכנה לקיים עמו יחסי מין ביום אחר, על מנת לשכנעו לסיים את המפגש. המערער ביקש מהמתלוננת להתחבק לפני שהם נפרדים, וכאשר חיבק אותה הכניס את ידו לתוך מכנסיה, נגע בישבנה והצמיד אותה אליו. בשלב זה, המערער הפשיל את המכנסיים והתחתונים של המתלוננת, נגע באיבר מינה ונישק אותה בפיה. בהמשך לכך, המערער ביצע במתלוננת מין אוראלי והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה מספר פעמים. בסמוך לאחר מכן, המערער לקח את ידה של המתלוננת והצמיד אותה לאיבר מינו, תוך שהוא מזיז את ידה קדימה ואחורה. לאחר שהמתלוננת הצליחה להתרחק מהמערער, הלה אחז בראשה מאחור והכניס בכוח את איבר מינו לפיה. המתלוננת הצליחה להדוף את המערער, אך מיד לאחר מכן, המערער שב והכניס את איבר מינו לפיה, עד אשר הגיע לפורקן מיני. עוד תואר בכתב האישום כי לפני המעשים או בסיומם, המערער נתן למתלוננת כסף, וכי מעשיו בוצעו תוך שהמתלוננת חוזרת ומבהירה למערער שהיא אינה מעוניינת, מבקשת ממנו להפסיק את מעשיו ומנסה להדוף אותו מפעם לפעם (להלן: אירוע הצימר).

 

בהמשך, לאחר שהמערער והמתלוננת עזבו את הצימר, במהלך נסיעתם ברכבו של המערער, המערער נגע ברגלה של המתלוננת. בהמשך הנסיעה המערער אמר למתלוננת כי מוטב שלא תספר את שאירע בצימר (להלן: אירוע הנסיעה).

 

עיקרי הכרעת-הדין

 

4.  בית המשפט המחוזי הרשיע, כאמור, את המערער בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. את הכרעת דינו השתית בית המשפט המחוזי, בראש ובראשונה, על עדותה של המתלוננת. נקבע כי גרסתה - אשר נמסרה סמוך לאחר המעשים - היא מהימנה, אותנטית, קוהרנטית, מפורטת, מאופיינת בלכידות פנימית והולמת ראיות חיצוניות. בית המשפט המחוזי עמד גם על "אותות האמת" אשר עלו מעדותה של המתלוננת, לרבות היכללותם של ביטויים בעדותה שבהם השתמש המערער במהלך המפגשים ביניהם. עוד צוין כי המתלוננת מסרה פרטים אשר, לכאורה, היו עשויים לפעול לחובתה: כניסתה לצימר חרף חשדותיה בדבר כוונותיו של המערער; לקיחתה את הכסף שהמערער נתן לה; ואמירתה למערער, בשלב מסוים, כי היא תקיים עמו יחסי מין ביום אחר, כדי שיניח לה. בית המשפט התרשם שהמתלוננת לא ביקשה להעצים את מעשיו של המערער וסיפרה את הדברים כהווייתם. צוין שהמתלוננת מיאנה לפנות למשטרה, עד שאִמה שכנעה אותה לעשות כן.

 

5.  בית המשפט המחוזי מצא ראיות חיזוק וסיוע משמעותיות, אשר תומכות בגרסתה של המתלוננת לאירועים. נקבע כי עדויות ס' ובעלה א' (שבביתם, כזכור, אירע אירוע הבית) אשר העידו מטעם ההגנה, ועדות אִמה של המתלוננת, יחד עם ההתכתבות ופלט שיחות הטלפון בין המערער לבין המתלוננת, מחזקים את גרסתה של המתלוננת כי הקשר בינה לבין המערער נסוב סביב הצעתו לעזור לה במציאת עבודה בניקיון. עוד צוין, כי מההתכתבויות האמורות עולה כי זו גם הייתה מטרת המפגש ביניהם באירוע הצימר. זאת, בניגוד לטענתו של המערער שלפיה הקשר בינו לבין המתלוננת היה מלכתחילה, וסביב אירוע הצימר בפרט, קשר רומנטי-מיני. נקבע כי תיעודי מצלמות האבטחה של הצימר (להלן: מצלמות האבטחה), בהם נראית המתלוננת יוצאת מהצימר עם התיק שלה בידה ועומדת לצד רכבו של המערער זמן קצר לאחר הגעתה אל הצימר עמו, אף הם מחזקים את גרסתה, ומהווים ראייה אובייקטיבית לכך שההתרחשות בצימר לא הייתה לרוחה עד כי החליטה לעֲזבו. כמו כן, בית המשפט התייחס לכך שהמערער הסתיר מהמשטרה את קיומה של מצלמת הרכב שהייתה ברכבו, ואף ביקש מחברו להוציא את כרטיס הזיכרון מהמצלמה האמורה (להלן: מצלמת הרכב וכרטיס הזיכרון, לפי העניין); וקבע כי התנהגות מפלילה זו מהווה ראיית חיזוק נוספת לגרסת המתלוננת. למען שלמות התמונה, יצוין כי מצלמת הרכב הגיעה לידי המשטרה, ונמצא שהיא לא תיעדה את הזמנים הרלוונטיים בהם שהו השניים ברכבו של המערער. בנוסף, בית המשפט ראה בסימני השפשוף ובשריטות שעל גבה של המתלוננת - בהם הבחינו השוטרים עם הגיעה לתחנת המשטרה בסמוך לאחר האירועים - ובמצבה הנפשי הקשה בסמוך לאחר המעשים ובמהלך חשיפתם בפני אִמה, ראיות סיוע להיעדר הסכמתה.

 

6.  בית המשפט המחוזי ציין כי אמנם המערער נותר עקבי ביחס להכחשתו את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, אולם גרסתו היתה מתפתחת; בחלקה כבושה; סותרת ראיות חיצוניות ואובייקטיביות; ואינה מעוררת אמון. בתוך כך, בית המשפט הצביע על הסתירות הפנימיות בעדותו של המערער, ועל הסתירות בין עדותו בבית המשפט לבין הודעותיו בחקירותיו במשטרה. באשר לעובדה שהמתלוננת נטלה את הכסף שנתן לה המערער, נקבע כי אין בכך כדי לפגום בגרסתה. זאת, בין היתר, כיוון שסכום מסוים ניתן למתלוננת לפני קיומו של מגע מיני ביניהם, ומאחר שהמערער (אף לשיטתו) נתן לה את הכסף על מנת לעזור לה ולא בעבור קיום יחסי מין עמו. בית המשפט דחה את טענתו של המערער כי המתלוננת העלילה עליו על מנת לסחוט ממנו כספים או מטעמים אנטישמיים, וקבע כי טענות אלו אינן נתמכות בראיות ואינן עומדת במבחן ההיגיון והשכל הישר. בשים לב לכל האמור, בית המשפט המחוזי הרשיע, כאמור, את המערער בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

 

עיקרי גזר-הדין

 

7.  בגזר-דינו קבע בית המשפט המחוזי שמעשיו של המערער פגעו "פגיעה קשה ומשמעותית" במספר ערכים חברתיים מוגנים: כבודה, שלמות גופה ונפשה של המתלוננת; האוטונומיה של הפרט על גופו; שלטון החוק ותקינותם של הליכי חקירה ומשפט. כמו כן, בית המשפט עמד על ההחמרה הנהוגה בענישתם של מבצעי עבירות אינוס ומעשה סדום. באשר לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, צוין לחומרה כי מעשיו של המערער נעשו תוך ניצול פערי המעמד והגילאים בינו לבין המתלוננת, מקום בו המתלוננת - שנמלטה למדינת ישראל בעקבות מלחמה שפרצה בארצה, ושהתה בישראל ללא מעטפת תומכת, מבלי להכיר את השפה וללא פרנסה - שמה מבטחה במערער, שמבוגר ממנה ב-30 שנים לערך, שיסייע לה במציאת עבודה. כן צוין כי למעשיו של המערער קדמו מחשבה ותכנון; וכי המערער התעלם באופן מוחלט מהתנגדות המתלוננת, למרות ההזדמנויות הרבות שעמדו לו לחדול ממעשיו, ואף הוסיף לשקר למתלוננת כי רק "ידברו" - אולם שב וביצע בה מעשים מיניים ללא הסכמתה. עוד נלקחו בחשבון האיום שהשמיע המערער כלפי המתלוננת, לצד אמירותיו על "קשריו" הרבים.

 

בית המשפט עמד על הנזקים שנגרמו למתלוננת כפי שאלו עולים מתסקיר נפגעת העבירה. על פי התסקיר, למתלוננת נגרם נזק נפשי רב, המלווה בתחושת ביזוי, החפצה, מובסות, ניצול והשפלה. כמו כן, צוין כי המתלוננת חווה חרדה, דרוכה באופן מתמיד, מבודדת את עצמה, ומפנה את כוחותיה כדי להימנע בכל דרך אפשרית מפני פגיעה נוספת. התרשמות עורכת התסקיר היא כי הפגיעה חולשת גם על יכולתה של המתלוננת לתת אמון ולנהל מערכת יחסית בריאה ומיטיבה. הודגש שהפגיעה על ידי המערער הציפה במתלוננת תחושות של חוסר מסוגלות, חוסר ביטחון וחוסר שליטה, עמם התמודדה קודם לכן עקב נסיבות חייה המורכבות. לצד האמור, בית המשפט המחוזי ציין כי לטובת המערער עומדות החזרתו את המתלוננת לאזור ביתה, והעובדה שלמעשיו לא התלוותה אלימות בעוצמה גבוהה. לנוכח כל האמור, נקבע כי מתחם הענישה ההולם נע בין שש לבין תשע שנות מאסר בפועל.

 

8.  בבואו לגזור את עונשו של המערער בתוך המתחם האמור, בית המשפט המחוזי התחשב לקולא בנסיבותיו האישיות של המערער; בהיעדר עבר פלילי; ביציבותו התעסוקתית; ובכך שלמאסרו תהא השפעה גדולה מהרגיל על סביבתו - לנוכח מעמדה הזמני של אשתו, היותו אב לילדים, בהם שניים קטנים, ומעורבותו הגבוהה בכל הקשור למשפחתו. מנגד, במסגרת שיקולי הרתעת היחיד, בית המשפט עמד על מסוכנותו של המערער אשר לא נטל אחריות על מעשיו. זאת, בייחוד בשים לב לגורמי הסיכון שפורטו בתסקיר שנערך בענייננו של המערער, המתאר את שימושו בעיוותי חשיבה, התנהלותו המניפולטיבית והקושי שלו לראות אחרים. עוד צוין כי עימות המתלוננת עם המערער במשטרה ומתן עדותה בבית המשפט גרמו לנזק עצמאי נוסף המצטרף לנזקים שנגרמו למתלוננת ממעשיו של המערער, כמתואר בתסקיר נפגעת העבירה; וכי המערער הכפיש את המתלוננת, בין היתר בכך שייחס לה "צרכים מיניים מוגברים". בית המשפט התייחס לשכיחותן של עבירות מין, ולכך שאלו מבוצעות, ככלל, רחוק מהעין, וקבע כי יש בכך כדי להצדיק מתן משקל מוגבר לשיקולי הרתעת הרבים בגזירת עונשו של המערער.

 

9.  עוד קבע בית המשפט המחוזי כי המערער השתמש ברכבו לביצוע עבירות מין וכדי להקל על ביצוען, כאמור בסעיף 44 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. צוין כי ברירתהמחדלעל פי הסעיף האמור היאלהורותעלפסילתרישיוןנהיגה לשלוש שנים; וכי עיסוקו של המערער כנהג מונית, במסגרתו הוא מעלה עוברי אורח תמימים לרכבו, מצדיק פסילת רישיון לתקופה ממושכת, העולה על שלוש שנים. מנגד, בית המשפט התחשב בשימוש המערער ברישיונו כאמצעי פרנסה, ובכך שהמשך עיסוקו כנהג מונית ייבחן לפני שחרורו ממאסר על ידי "מעריך מסוכנות מינית".

 

10.  לנוכח כל האמור, נגזרו על המערער, כאמור לעיל, שש שנים וחצי לריצוי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו; עונש מאסר על-תנאי; תשלום פיצוי למתלוננת בסך של 70,000 ש"ח; ושלוש שנות פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה.

 

ע"פ 6443/23 - ערעור המערער על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין

 

11.  המערער טוען בערעורו כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר דחה את גרסתו. לטענתו, אין בגרסתו כל סתירות, ולכל היותר נכללות בה "אי-דקויות שוליות" שאינן נוגעות לעיקר. יתר על כן, לדבריו, גרסתו מתיישבת בצורה טובה יותר עם הראיות האובייקטיביות ועם מכלול העדויות בתיק, מאשר גרסתה של המתלוננת. עוד נטען כי הרשעתו של המערער בעבירות המיוחסות לו באירוע הבית ובעבירה של הדחה בחקירה בגין אירוע הנסיעה, נעשתה ללא ראיות ספציפיות וללא כל הנמקה. עוד טוען המערער לשגגות שנפלו בקביעות בית המשפט המחוזי ביחס למהימנות עדותה של המתלוננת, ולפגמים בתוספות הראייתיות שנמצאו לגרסתה. לטענתו, גרסתה זו אינה עקבית ואף רצופה בסתירות; מפלילה בחלקה והיא לא מתיישבת עם עדויות אחרות, ובפרט עם העימות שנערך ביניהם במשטרה. נטען כי אין לזקוף לחובתו של המערער את חוסר יכולתו לספק הסבר ליציאתה של המתלוננת מהצימר, בפרט כאשר ניתן ללמוד על הסכמתה למתרחש בצימר מחזרתה אליו, ביוזמתה, בסמוך לאחר מכן. לשיטתו, לא הוכחה התאמה בין השריטות וסימני השפשוף על גופה של המתלוננת לבין ציפורניו; והעובדה שלא נערכה בדיקה להתאמה כאמור מהווה מחדל חקירה. עוד נטען כי העדויות והמסמכים שמהם למד בית המשפט המחוזי על מצבה הנפשי של המתלוננת אינם מהימנים. המערער מוסיף וטוען כי בקשתו מחברו להוציא את כרטיס הזיכרון ממצלמת הרכב לא הוסתרה מהשוטרים, ונועדה לסייע לו בהוכחת חפותו. בהקשר זה, המערער טוען שדרך הוצאת כרטיס הזיכרון ממצלמת הרכב שלו על ידי המשטרה גרמה לכך שלא ניתן למצוא בו את תיעוד השעות הרלוונטיות לביצוע העבירות, והתנהלות זו מהווה אף היא מחדל חקירה. לטענת המערער, מחדל חקירה נוסף גלום בכך שלא נשלפו שיחות והתכתבויות נוספות ממכשיר הפלאפון של המתלוננת.

 

לחלופין, המערער טוען כי מתקיימת בעניינו הגנה של טעות במצב הדברים לפי סעיף 34יח לחוק, כיוון שהוא האמין באמת ובתמים שהמתלוננת מעוניינת בקיום יחסי מין עמו.

 

12.  בנוגע לגזר-הדין, המערער מבהיר כי ערעורו לא מופנה כלפי חיובו בתשלום הפיצוי למתלוננת, אלא כלפי עונש המאסר ושלילת רישיון הנהיגה שלו. נטען כי עונש המאסר שהושת עליו חמור יתר על המידה, ואינו תואם את מדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, שמצויה בטווח של שנתיים עד ארבע שנים. לטענת המערער, בית המשפט המחוזי נתן משקל יתר לתסקיר נפגעת העבירה ולנסיבות הגעתה של המתלוננת למדינת ישראל. לעומת זאת, נטען כי לא ניתן די משקל לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה שפועלות לחובתה של המתלוננת, ובין היתר לכך שהמשיכה בקשר עם המערער אף לאחר אירוע הבית; לכניסתה עם המערער לצימר חרף חשדותיה בדבר כוונותיו; וכן ללקיחת הכסף שהציע לה. לטענת המערער, לא הופעלה אלימות מצדו, לא קדם למעשיו תכנון, ומתקיימת בעניינו קרבה לסייג של טעות במצב הדברים. עוד נטען כי היה מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער ולהשלכה הקשה של מאסרו ושלילת רישיונו על משפחתו, בהיותו המפרנס העיקרי.

 

13.  מנגד, המדינה סומכת ידיה על הכרעת-הדין, וטוענת, בעיקרו של דבר, כי הרשעת המערער מבוססת על ממצאי עובדה ומהימנות, בהם ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב; וכי אף לגופם של דברים, אין בטענות המערער כדי להביא לזיכויו. באשר לטענות המערער בנוגע לגזר-הדין, המדינה הפנתה לעמדתה בערעור מטעמה; אליו אדרש מיד.

 

 

 

ע"פ 67093/23 - ערעור המדינה על גזר-הדין

 

14.  בערעורה טוענת המדינה כי בנסיבות העניין, עונש המאסר שהושת על המערער מקל יתר על המידה, חורג באופן מובהק ממדיניות הענישה הנוהגת, וכי היה מקום לגזור על המערער עונש גבוה באופן משמעותי. לטענתה, מתחם העונש שקבע בית המשפט המחוזי אינו הולם את חומרת המעשים שבהם הורשע המערער ואת נסיבותיהם, אשר מעמידות את מעשיו ברף הגבוה ביותר של עבירות המין. המדינה מדגישה כי מתחם הענישה שהתבקש על ידה בבית המשפט המחוזי נע בין תשע לבין 13 שנות מאסר. נטען כי לא ניתן די משקל לפערי הגילאים והמעמד בין המתלוננת לבין המערער; לניצולו של המערער את תלות המתלוננת בו על מנת לחזור לביתה מהצימר; לתכנון שקדם למעשים; לשימוש של המערער בשקרים ובתחבולה; ולאיומים אשר השמיע למתלוננת. המדינה מדגישה כי בהתחשב במצב בו העמיד המערער את המתלוננת בכך שהביאה אל הצימר, בו הייתה מבודדת ותלויה במערער להחזירה לביתה, לא היה לו צורך בהפעלת כוח פיזי רב כלפיה או באיומים מפורשים כדי לבצע את זממו, ולכן אין לראות בכך נסיבה שיש בה כדי להקל בעונשו. עוד עמדה המדינה על הפסיקה שלפיה יש צורך בהחמרה בענישה על עבירות מין שמבוצעות באזרחים זרים.

 

אשר לעונש שנגזר בתוך מתחם הענישה, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה כשלא נתן מספיק משקל לכך שהמערער לא נטל אחריות, לא הביע חרטה, ואף הכפיש את המתלוננת; לנזקים המשמעותיים שנגרמו למתלוננת; ולשיקולי הרתעת הרבים.

 

תסקיר שירות מבחן

 

15.  ביום 19.10.2025, לקראת הדיון בערעור, הוגש תסקיר שירות מבחן נוסף בענייננו של המערער. התסקיר מתאר כי המערער הציג יציבות תעסוקתית, היעדר רקע פלילי ומעורבות בתפקוד המשפחתי. עוד תואר כי המערער לא נטל אחריות על מעשיו, והשתמש בעיוותי חשיבה כאשר ייחס למתלוננת פתיינות, הציגה כבעלת צרכים מיניים מוגברים והתקשה לגלות אמפתיה כלפיה. על פי התסקיר, המערער משולב במסגרת "מרכז החינוך" בבית המאסר ולא נרשמו לו עבירות משמעת. עוד צוין כי המערער עבר בדיקה על ידי מב"ן (מרכז לבריאות הנפש בשב"ס), שהגדיר את רמת מסוכנותו המינית כבינונית-גבוהה. בנוסף, צוין כי על פי דיווח בא-כוח המערער, המערער שילם את הפיצוי למתלוננת, שהושת עליו בגזר-הדין. בסופו של דבר, שירות המבחן המליץ על ענישה מוחשית בעניינו של המערער.

 

דיון והכרעה

 

16.  לאחר עיון בכתובים, ולאחר שמיעת טענות הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את ערעורו של המערער על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין כאחד, ולקבל את ערעור המדינה על גזר-הדין, וכך אמליץ לחבריי להורות.

 

הערעור על הכרעת-הדין

 

17.  טענות המערער בנוגע להכרעת-הדין ממוקדות בעיקרן בקביעות הערכאה הדיונית בנוגע למהימנות שיש לייחס לעדויות המתלוננת, המערער והעדים שנשמעו לפניה, ובנוגע למשקל שיש לתת לגרסאותיהם. הלכה עמנו כי, ככלל, ערכאת הערעור תימנע מלהתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית, ובפרט בקביעות הנוגעות למהימנות העדים שהעידו בפניה, בהינתן התרשמותה הבלתי-אמצעית מהעדים ומסימני האמת שניכרים מעדויותיהם (ראו, מני רבים: עפה"ג 24996-04-25 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 15 (31.8.2025); ע"פ 6722/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 20 (10.9.2023); ע"פ 7307/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 13 (11.11.2019) (להלן: ע"פ 7307/18)). בשאלת היקפו של כלל אי-ההתערבות האמור, כאשר עסקינן בעדויות של נפגעי עבירות מין, הובעו עמדות שונות בפסיקה (ראו: ע"פ 1139/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 34-33 (13.3.2024); ע"פ 8794/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 1 לפסק הדין של השופט ע' פוגלמן (10.5.2022); ע"פ 6681/23 מדינת ישראל נ' הייב, פס' 19 לפסק הדין של ממלא מקום הנשיא י' עמית (10.11.2024) (אציין כי דיון נוסף על פסק דין זה תלוי ועומד, אולם במרכזו ניצבת שאלה שאינה נוגעת לענייננו (דנ"פ 61757-11-24)); אולם, לא ראיתי צורך להרחיב בנידון, שכן, בענייננו, ובשים לב לתוספות הראייתיות לגרסת המתלוננת, מצאתי את קביעות בית המשפט המחוזי - הן בנוגע למהימנות העדים והן בנוגע למסקנות הנלמדות מעדויותיהם - מבוססות כדבעי ולא ראיתי להתערב בהן, כפי שיפורט להלן.

 

18.  בית המשפט המחוזי נדרש לטענות המערער בדבר סתירות בגרסתה של המתלוננת. נקבע כי אמנם קיימים שינויים קלים בין עדויותיה והודעותיה של המתלוננת, אולם רובם בשולי הדברים; ולצד זאת, נקבע כי המתלוננת נותרה עקבית בגרסתה לגבי טיב הקשר בינה לבין המערער, אופן אינוסה על ידו ויציאתה מהצימר במהלך אירוע הצימר.

 

דעתי כדעת בית המשפט המחוזי בנקודה זו. הסתירות להן טוען המערער בגרסתה של המתלוננת רחוקות מליבתה. בהקשר זה יש להזכיר מושכל יסוד, שלפיו אין לדקדק בפרטי עדות נפגעי עבירות מין, אף לא לנוכח קיומם של אי-דיוקים וסתירות, וניתן להסתפק בגרעין האמת המצוי בה (ראו: ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני, פס' 14-12 (3.7.2007); ע"פ 3565/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 19 (9.8.2023); ע"פ 7307/18, בפס' 17; ע"פ 7688/23 קוינגטון נ' מדינת ישראל, פס' 42 (6.3.2025) (להלן: עניין קוינגטון)). אוסיף כי מהימנות המתלוננת נלמדת, בין היתר ומבלי למצות, אף מהעובדה שהמתלוננת מסרה את גרסתה בהזדמנות הראשונה (ראו, למשל: ע"פ 1448/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 9 (19.7.2020)), ובגדרה גללה את פרטי האירועים מיוזמתה, עוד לפני שהמשטרה אספה ראיות חיצוניות התומכות בגרסה זו; ומכך שהמתלוננת מסרה פרטים אשר היו עלולים להיזקף לחובתה. אין מקום להתערב, אפוא, במהימנות שייחס בית המשפט לעדות המתלוננת.

 

19.  בנוסף, לא התרשמתי כי המתלוננת חפצה להפליל את המערער או להעליל עליו. המתלוננת תיארה את מעשיו של המערער באופן מתון, לרבות את הפעלת הכוח כלפיה; היא כלל לא הבחינה בשפשוף ובשריטות על גופה ולא האשימה את המערער בגרימתם, עד אשר הבינה - בעקבות הבחנת השוטרים בהם בסמוך לאחר האירוע - שהם נגרמו ממעשיו של המערער; המתלוננת לא רצתה לפנות למשטרה, והביעה חשש שהגשת התלונה תהרוס את משפחתו של המערער; והיא אף האשימה את עצמה בקרות האירועים, משלא הפעילה יותר כוח כשהתנגדה למעשיו של המערער. כמו כן, הגשת התלונה פגעה במתלוננת בכך שיצרה קרע עמוק ביחסים בינה לבין ס' - מי שהייתה לה "אמא שנייה" ואחת מהאנשים הבודדים שהמתלוננת ומשפחתה הכירו במדינת ישראל - אשר צידדה במערער והעידה כאמור מטעם ההגנה. טענתו של המערער כי, ככל הנראה, הגורם שהניע את המתלוננת לטעון כי הלה ביצע בה מעשים מיניים בניגוד להסכמתה הוא אכזבתה מכך שהמערער לא "חיזר" אחריה מספיק ולא העניק לה די "פינוקים", חסרת כל בסיס עובדתי ואינה עולה בקנה אחד עם האמור לעיל ועם התוצאות הקשות של הגשת התלונה למתלוננת ולמשפחתה, המותירות אותן בודדות במדינת ישראל.

 

20.  זאת ועוד, לא ראיתי להתערב במסקנות בית המשפט המחוזי ביחס לחוסר מהימנות גרסת המערער. בית המשפט עמד על הפערים והסתירות בגרסתו, ובינה לבין הראיות האובייקטיביות. כך למשל, ובאופן לא ממצה, ביחס ליציאתה של המתלוננת מהצימר במהלך אירוע הצימר: בהודעתו הראשונה של המערער במשטרה, הלה לא הזכיר את יציאתה של המתלוננת מהצימר בשלב מסוים; במהלך חקירתו במשטרה, המערער אמר שהמתלוננת יצאה מהצימר כדי לקחת את התיק שלה מרכבו (אף שכזכור, המתלוננת יצאה עם תיקה מהצימר לעבר הרכב); ובעדותו בבית המשפט המערער אמר שייתכן שהמתלוננת יצאה מהצימר על מנת לשלוח הודעות, לשוחח בפלאפון או לקחת דבר מה מהרכב. הסבריו של המערער ליציאתה של המתלוננת מהצימר אף לא עולים בקנה אחד עם הראיות האובייקטיביות. כך בפרט, עם תיעוד המערער במצלמות האבטחה עומד במפתן דלת הצימר ומסמן למתלוננת עם ידו לחזור פנימה. ברי כי אילו יצאה המתלוננת מהצימר בכוונה לעשות דבר מה ומיד לאחריו לחזור אל הצימר, אין כל טעם ליציאתו של המערער מהצימר אחריה בניסיון לשכנעה לשוב אליו. בהקשר זה אציין כי אין בידי לקבל את טענת המערער כי חזרתה של המתלוננת לצימר מלמדת על הסכמתה. בית המשפט המחוזי נתן אמון בגרסתה, שלפיה היא מצאה עצמה במקום עלום ומבודד כשהיא אינה יודעת להיכן לברוח; וגרסה זו מתיישבת עם תיעוד מצלמות האבטחה שמלמד כי המתחם היה נטוש למדי באותה עת. דומה כי המתלוננת חזרה לצימר מחוסר אונים ומתוך אמונה - כתוצאה משכנועיו של המערער - כי אם תשוב לצימר, היא והמערער ישוחחו ולאחר מכן הוא יחזיר אותה לביתה.

 

21.  באשר לטענותיו של המערער ביחס למחדלי חקירה - אלו נטענו ללא תשתית עובדתית מספקת. כך, המערער לא סיפק הסבר משכנע לצורך בשליפת תכתובות ושיחות נוספות מהפלאפון של המתלוננת. כמו כן, הוצאתו והעתקתו של כרטיס הזיכרון, עליהן הלין המערער, נעשו על ידי חוקר מיומן, ואין כל אינדיקציה לכך שהחֶסֶר בכל הנוגע לתיעוד הזמנים בהם שהו המערער והמתלוננת ברכבו, נטוע באופן הוצאת כרטיס הזיכרון והעתקתו על ידי החוקר כאמור. באשר למחדל הנטען שלפיו לא נבדקה התאמה בין השריטות והשפשוף על גופה של המתלוננת לבין ציפורניו של המערער, נדמה כי אין צורך חקירתי באינדיקציות נוספות לקשר ביניהם; שכן, השריטות והשפשוף ניכרו בגופה של המתלוננת בסמוך לאחר האירועים; מיקומם תואם את גרסתה באשר למיקום המגע של המערער בה; ואף המערער מאשר כי התקיים מגע בינו לבין המתלוננת.

 

22.  אף אין בידי לקבל את טענות המערער בדבר קיומם של פגמים בתוספות הראייתיות לגרסת המתלוננת. כך, לא עלה בידו לספק הסבר משכנע לדרך פועלו בכל הנוגע למצלמת הרכב. כפי שהובהר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ככל שסבר המערער כי מצלמת הרכב תוכיח את חפותו, היה עליו ליידע את המשטרה בדבר קיומה; ולא לבקש מחברו, ברוסית, בעת שביקר אותו במעצר, להוציא את כרטיס הזיכרון ממצלמת הרכב. בנוסף, בית המשפט המחוזי נתן את דעתו למסמך המלמד על מצבה הנפשי של המתלוננת, וקבע, בצדק, כי אין בטענות המערער לגביו כדי לשנות מהתמונה הכוללת של מצבה הנפשי של המתלוננת בעקבות מעשיו. אף לא שוכנעתי מהסבריו של המערער לתכתובות הברורות בינו לבין המתלוננת אשר, בניגוד לטענתו, רחוקות מללמד על קשר רומנטי-מיני ביניהם.

 

23.  עוד אציין כי משהוכח עובדתית - על בסיס המארג הראייתי הכולל - כי המתלוננת לא נתנה את הסכמתה למעשיו של המערער, וכי הלה היה מודע לכך, אין מקום לקבל את טענתו של המערער להגנה של טעות במצב הדברים.

 

24.  לנוכח האמור לעיל בדבר עדותה המהימנה והמשכנעת של המתלוננת, כפי שהתרשם ממנה בית המשפט המחוזי, ובשים לב לתוספות הראייתיות שנמצאו לעדות זו, איני סבורה כי טענותיו של המערער מקימות ספק סביר ביחס לאשמתו. משכך, אציע לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת-הדין.

 

הערעור על גזר-הדין

 

25.  כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור לא תתערב בגזר-הדין של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, כאשר נפלה טעות מהותית בגזר-הדין או כשהעונש שנקבע חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנהוגה בנסיבות דומות (ראו, מני רבים: ע"פ 126/22 מדינת ישראל נ' פלוני, פס' 10(27.4.2022); ע"פ 559/22 מדינת ישראל נ' יחיא, פס' 15 (14.3.2022)). אני סבורה כי ענייננו נמנה עם אותם מקרים חריגים, בהם מתחייבת החמרת העונש שהושת על המערער.

 

26.  נקודת המוצא לדיוננו היא פסיקתו של בית משפט זה, אשר שבה והדגישה את החומרה הרבה שנודעת לעבירות מין ואת הצורך להחמיר בענישת מבצעיהן. אכן, עבירות מין - ובראשן עבירת האינוס - הן מן החמורות שבספר החוקים; ולענייננו יפים דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה:

 

"הניצול המיני של הזולת בדרך של כפייה, או תוך אי התחשבות בהעדר הסכמה הוא אחת התופעות הקשות והפוגעניות ביותר בביטחונו הגופני והנפשי של הפרט, ובשלום הציבור ככלל. הפגיעה המינית העבריינית פולשת לגופו ולנפשו של הקרבן, והורסת בו [כל - י"ו] חלקה טובה. היא מבזה את עצמיותו, ופוגעת באינטימיות ובאוטונומיה המקודשת של גופו. היא משקפת את השתלטות החזק והברוטאלי על החלש וחסר האונים. היא מצריכה התערבות ממשית של מערכות החוק והמשפט כדי להגן על קרבנות עבריינות המין בפועל ובפוטנציה" (ע"פ 9994/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 14 (11.8.2008) (להלן: ע"פ 9994/07)).

 

בית משפט זה קבע לא אחת כי יש ליתן משקל נכבד לשיקולים של גמול והרתעה בגזירת דינם של עברייני המין, וכי "החברה לא תשלים עם פגיעה חמורה בגופן ובנפשן של נפגעות עבירות מין ואלימות ותוקיע מעשים אלו, בין היתר, באמצעות עונשים חמורים" (ע"פ 3873/08 אטיאס נ' מדינת ישראל, פס' 135 (6.9.2010); ראו עוד: ע"פ 2684/16 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 13 (26.10.2017); ע"פ 7657/00 מחג'נה נ' מדינת ישראל, פס' 6 (28.1.2002); ע"פ 4018/20 לוגסי נ' מדינת ישראל, פס' 20 (30.12.2021)). עונשים חמורים כאמור נדרשים, אפוא, על מנת להלום את חומרת מעשה העבירה ואת נסיבותיו; להרתיע את היחיד והרבים מפני ביצוע עבירות מין; לבטא הכרה בפגיעה העצומה בגופם ובנפשם של נפגעי העבירה; ולגנות את מי שרואה באדם אחר ככלי לסיפוק צרכיו (ראו: ע"פ 6111/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 37-36 (22.2.2024) (להלן: ע"פ 6111/23); ע"פ 5815/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 17 (31.5.2023) (להלן: ע"פ 5815/22); ע"פ 5839/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 10 (27.10.2022)).

 

27.  בענייננו, קשה להפריז בחומרתם של מעשי המערער. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, למעשי המערער קדמו תכנון ומחשבה. המערער הביא את המתלוננת למקום מבודד, על מנת לממש באמצעותה את מאוויו הנלוזים, ולשם כך השתמש בשקרים ובתחבולות. כך עשה עובר לאירוע הצימר, כאשר הציג למתלוננת מצג שלפיו הוא מסיע אותה לעבודת ניקיון שמצא עבורה; וכך המשיך לעשות, כאשר שכנע את המתלוננת להיכנס עמו לצימר, ולחזור אל הצימר לאחר יציאתה ממנו, באומרו כי רק "ישוחחו". כל זאת תוך שהמערער מנצל את העובדה שהמתלוננת לא יודעת היכן היא נמצאת, וממילא להיכן להימלט, והיא תלויה בו כדי לחזור לביתה. כאן המקום לציין את המובן מאליו: כניסתה של המתלוננת לצימר עם המערער, חרף חשדותיה בכוונותיו, אינה מהווה הסכמה לקיום יחסי מין עמו (ראו: ע"פ 6111/23, בפס' 1); ומטעם זה, ברי כי אף אין זו נסיבה שנשקלת לטובתו של המערער. המערער ניצל את פגיעותה של המתלוננת אשר, כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגיעה לארץ לאחר שנמלטה מהמלחמה בארצה; שהתה בישראל באשרת תיירת; בלא שהייתה לה פרנסה; כאשר היא אינה מכירה את השפה ואת אורחות תושבי מדינת ישראל; והייתה בזמנים הרלוונטיים בת 19, וצעירה מהמערער ביותר מ-30 שנים. כמו כן, וכפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אמירותיו של המערער על אודות "קשריו" הרבים, ביודעו על מצבה הפגיע של המתלוננת וכי המתלוננת בוטחת בו, נועדו - או למצער הובילו - לחשש שכונן בלִבה של המתלוננת מלפנות למשטרה (ראו והשוו: ע"פ 10058/17 יונס נ' מדינת ישראל, פס' 13 לפסק הדין של השופט ע' פוגלמן ופס' 3 לפסק הדין של השופטת ד' ברק-ארז (3.7.2019) (להלן: עניין יונס)).

 

לא בכדי נקבע בעניין אחר כי נסיבות מסוג זה "מצריכות הגנה מיוחדת של המדינה על הזר הבא בשעריה, והופך קרבן עבירה בתחומיה. דמותה ותדמיתה של המדינה, ודמותו של הציבור בישראל בעיני הבאים בשעריה, ניצבים אף הם למבחן דרך מעשי העבירה הקשים שאירעו [...]" (ע"פ 9994/07, בפס' 15); ועל כן, יש מקום להחמיר בענישה מקום בו נפגע העבירה הוא תייר או תיירת (ראו: שם; ע"פ 3308/15 שמיאן נ' מדינת ישראל, פס' 53 (17.5.2018)). בענייננו, המתלוננת הגיעה לישראל בתקווה כי תמצא בה מקום בטוח מהמלחמה המתחוללת במולדתה, אך למרבה האסון, מצאה עצמה קורבן למעשים מתועבים, שהחריפו באופן דרמטי את תחושת חוסר הביטחון וחוסר המוגנות שהרגישה. ואכן, מתסקיר נפגעת העבירה שהוגש לבית המשפט המחוזי מצטיירת תמונה קשה של נזקים ושבר נפשי עמוק שנגרם למתלוננת, אשר יש ליתן להם משקל משמעותי בענישת המערער.

 

28.  אין בידי לקבל את טענת המערער כי שמירתה של המתלוננת על קשר עמו, לאחר ולמרות אירוע הבית, היא נסיבה אשר צריכה להיזקף לזכותו. על פי עדותה של המתלוננת - בה נתן בית המשפט המחוזי אמון - עוד באותו ערב שבגדרו אירע אירוע הבית, המתלוננת סיפרה ל-ס' כי המערער נגע בישבנה; וזו השיבה למתלוננת שלא תתייחס אל המערער. למחרת, וכפי שאף ס' תיארה בעדותה, המתלוננת סיפרה ל-ס' שהמערער הציע לסייע לה במציאת עבודה ושאלה אותה האם הוא אדם טוב, ו-ס' השיבה בחיוב. מהאמור עולה כי המתלוננת שמרה על קשר עם המערער לאחר אירוע הבית בעקבות דבריה של ס' - עליה סמכה המתלוננת - אשר הפיסו את דעתה לגבי המערער.

 

אף אין מקום לזקוף לזכותו של המערער את העובדה שהמתלוננת לקחה את הכסף שנתן לה. בית המשפט המחוזי עמד על הנסיבות וההקשר ללקיחת הכסף, לרבות הבטחתו של המערער למתלוננת כי יעזור לה. אציין כי גם אם לא היה להתנהגות המתלוננת הסבר של ממש, כלל ידוע הוא כי התנהלותם של נפגעי עבירות מין אינה בהכרח רציונלית והיא אינה נבחנת במדדים של הגיון או סבירות (ראו: ע"פ 5633/12 ניימן נ' מדינת ישראל, פס' 35 (10.7.2013); ע"פ 6819/20 עמר נ' מדינת ישראל, פס' 12 (9.12.2021)).

 

29.  כזכור, בית המשפט המחוזי קבע כי המערער "לא נקט באלימות בעוצמה גבוהה" ושקל נסיבה זו לטובתו. אכן, המערער לא הפעיל אלימות חריגה במיוחד כלפי המתלוננת. אולם, יוזכר כי המתלוננת ניסתה להרחיק ממנה את המערער מספר פעמים, ולעיתים אף הצליחה. עוד יוזכר כי המערער פישק את רגליה של המתלוננת, בהמשך אחז בראשה מאחור, קירב אותו לאיבר מינו והכניס בכוח את איבר מינו לפיה. אף בשלב זה, ניסתה והצליחה המתלוננת להדוף את המערער, אך המערער שב והכניס את איבר מינו לפיה. אני סבורה כי די בהשתלשלות אירועים זו (שאינה ממצה) כדי ללמוד על האלימות שהפעיל המערער כלפי המתלוננת. עוד יצוין שהמתלוננת תיארה כי היא חששה, בזמן אמת, שאם הייתה מפעילה כוח כדי להדוף את מערער, המערער היה הורג אותה במקום. המתלוננת העידה כי מטעם זה אף חששה לפנות למשטרה. אם כך, המערער הפעיל גם הפעיל אלימות ממשית וקשה כלפי המתלוננת, והיה מקום לזקוף זאת לחובתו. ומכל מקום, כפי שכבר הזדמן לי להעיר בעבר - לפי סעיף 40ט(ב) לחוק, בית המשפט נדרש להתחשב בקיומה של אלימות בביצוע העבירה ככל שזו מגבירה את חומרת המעשה ואת אשמו של הנאשם; אך לא ניתן להתחשב בהיעדר אלימות כאמור כנסיבה המקלה עמו (ראו: ע"פ 7307/18, בפס' 22; ע"פ 5815/22, בפס' 19). לא למותר לשוב ולהדגיש כי אלימות, ברמה כזו או אחרת, היא אינהרנטית לעבירת האינוס (ראו: ע"פ 5815/22, בפס' 19).

 

30.  מדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות דומות, יחד עם הצורך להחמיר בענישת עברייני מין, עליו עמדתי לעיל, מוליכים למסקנה כי העונש שנגזר על המערער מקל יתר על המידה והיה מקום להחמיר בעונשו (ראו, למשל: ע"פ 201/20 ליברטי נ' מדינת ישראל (3.2.2022), הנזכר בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי, ויש בו מן הדמיון לענייננו, בגדרו הותיר בית משפט זה על כנו עונש של תשע שנות מאסר בפועל; ע"פ 5851/09 עמירה נ' מדינת ישראל (1.3.2011); ע"פ 1685/16 פלוני נ' מדינת ישראל (18.6.2017); עניין יונס). לא בכדי קבע המחוקק עונש חמור של עד 16 שנות מאסר בגין עבירת אינוס; ואני סבורה כי יש ליתן לעמדה ערכית זו ביטוי ממשי בפסיקותינו (ראו: ע"פ 147/21 מדינת ישראל נ' ביטון, פס' 8 (14.2.2021); ע"פ 2352/19 דנילוב נ' מדינת ישראל, פס' 11 (15.10.2019)). לפיכך, וכי שכבר נקבע בעבר, העונש הראוי בגין עבירת האינוס עומד, ככלל, על מספר דו-ספרתי (ראו: ע"פ 2681/24 מדינת ישראל נ' פלוני, פס' 2 (3.7.2025)).

 

31.  אמליץ אפוא לחבריי להחמיר בעונשו של המערער ולהעמיד את תקופת מאסרו על שמונה שנים וחצי, וזאת, אך בהתחשב בכך שערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם העבריין (ראו והשוו: עניין קוינגטון, בפסק דיני; ע"פ 1465/20 מדינת ישראל נ' פלוני, פס' 9 (19.3.2020)).

 

סוף דבר

 

32.  לא נוכל לסיים מבלי לחזק את ידי המתלוננת, ולהביע תקווה כי היא תמצא תעצומת נפש להוסיף ולהתגבר על החוויה הקשה שעברה, לשקם את חייה ולהשיב את תחושת הביטחון שאבדה לה.

 

33.  אציע אפוא לחבריי כי נדחה את ערעור המערער על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין, ונקבל את ערעור המדינה על גזר-הדין, כך שעונש המאסר בפועל אשר הושת על המערער יועמד על שמונה שנים וחצי לריצוי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו; יתר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם.

 

 

 

 

 

הנשיא יצחק עמית:

 

אני מסכים.

 

 

 

השופטת גילה כנפי-שטייניץ:

 

אני מסכימה.

 

 

 

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת יעל וילנר.