בית המשפט המחוזי בבאר שבע

עמ"ת 5465-10-20 אלערמני(עציר) נ' מדינת ישראל

בפני

כבוד השופט אהרון משניות

העורר

עטאללה אלערמני (עציר)
באמצעות ב"כ עו"ד אור בן נתן

נגד

המשיבה

מדינת ישראל
באמצעות ב"כ עוד סאלי אביטל

החלטה

א. רקע

נגד העורר הוגש כתב אישום אשר מייחס לו עבירה חמורה של יבוא סמים ביחד עם אחרים, ובית משפט קמא הורה על מעצרו עד תום ההליכים, ומכאן הערר שבפניי, כאשר לטענת ב"כ העורר טעה בית משפט קמא (כב' השופט דורון), כאשר קבע בהחלטתו מיום 29.7.20 כי יש ראיות לכאורה בלא כרסום במשקלן, נגד העורר.

לפי הנטען בכתב האישום, הנאשם קשר קשר עם אחיו סאמר, עם אחד בשם מוחמד, ועם אחרים במצרים ובישראל, לייבא לישראל סם מסוכן מסוג קנאביס. ביום 6.6.20 לפני חצות הגיע הנאשם סמוך לגבול מצרים, ולמחרת ביום 7.6.20, בסמוך לשעה 13:23, התמקמו מוחמד וסאמר בסמוך לגבול מצרים, ובשעה 13:23 שוחח סאמר עם הנאשם ועם האחרים ממצרים ומישראל, ותיאם את ביצוע יבוא הסמים המסוכנים ממצרים לישראל, לרבות פרטים על פעילות כוחות צה"ל באזור.

כעבור דקות אחדות, הגיעו האחרים ממצרים והעבירו מעל הגדר סם מסוכן מסוג קנאביס, בשלוש חבילות, במשקל כולל של 33.45 ק"ג. סמוך לאחר מכן, הנאשם ושניים אחרים שזהותם אינו ידועה, הגיעו למקום, בסמוך לקו דיווח 206 בגבול ישראל מצרים, ברכב שטח מסוג באגי, והנאשם ירד מהרכב לאסוף את הסם. באותו זמן הגיע כוח צה"ל שהוקפץ לאזור, ונהג רכב הבאגי החל לנסוע בפראות מסביב לרכב הצבאי, ולאחר שהחיילים שחשו כי נשקפת להם סכנה בעקבות הנסיעה הפרועה של הבאגי פתחו באש לכיוונו, נמלט הבאגי מהמקום לכיוון ציר פילדלפי, כשחבילות הסם נותרו על הארץ.

במהלך האירוע קפץ מוחמד לתעלה סמוכה לגבול, ונעצר ע"י כוח צה"ל. רכב הבאגי חזר למקום, וניסה להפריע לפעילות כוחות צה"ל ע"י נסיעה פרועה בסמוך לכוח, אולם כשהגיעה תגבורת למקום, הרכב שב על עקבותיו ונמלט. בשעה 13:41 התקשר הנאשם לסאמר ועדכן אותו כי מוחמד נעצר ע"י כוח צה"ל. ראוי לציין כי סאמר הודה כי היה מעורב באירוע ההברחה.

כעולה מהודעת הערר, העורר נעצר תחילה למחרת האירוע, ביום 8.6.20, כשברשותו טלפון נייד שלא שימש את המעורבים באירוע, ושוחרר בהמשך היום. כעבור כשבועיים, ביום 23.6.20, נעצר העורר שוב, כשברשותו טלפון נייד אחר, אשר לטענת המשטרה שימש את המעורבים באירוע הברחת הסם, באמצעות כרטיס סים אחר שנעשה בו שימוש במהלך האירוע.

העורר מכחיש מכל וכל כי היה מעורב באירוע הברחת הסם, ואילו המשיבה טוענת כי יש ראיות לכאורה שקושרות את העורר לאירוע, ובכלל זה האזנת סתר שנעשתה על השיחות של סאמר אחיו ביום האירוע, אשר בה נשמע מישהו קורא בשמו של העורר. כמו כן, בזיכרון של מכשיר הטלפון שנתפס ברשותו של העותר בעת שנעצר בשנית, מופיעים ברשימת אנשי הקשר מס' תעודת הזהות של מוחמד שכאמור נתפס במהלך האירוע, וכן פרטיו של אחד בשם אבו האני, שהיה מעורב אף הוא באירוע.

עוד טוענת המאשימה כי המשטרה ביצעה זיהוי קולות לשיחות שהוקלטו בהאזנת הסתר, והגיעה למסקנה כי העורר שוחח עם אחיו במהלך האירוע, וזאת לאחר שהשוותה את הקול של הדובר באותה שיחה, לקולו של העורר שנשמע משוחח שיחות חולין עם אמו ועם שכנתו במועד אחר, כאשר העורר אישר כי הוא אכן הדובר באותן שיחות.

ב. החלטת בית משפט קמא

בית משפט קמא סקר בהחלטתו את פרטי האירוע ואת תמצית טענות הצדדים, ופירט שורה של עובדות מוסכמות שאין לגביהן מחלוקת: 1. העורר נתפס כשברשותו טלפון נייד אשר שימש את המעורבים באירוע הברחה באמצעות קו מס' 054-4266886; 2. בזיכרון של הנייד האמור נמצא רישום של איש קשר אבו זקיקה, ובו מספר תעודת זהות של מוחמד שהיה מעורב ואף נעצר במהלך האירוע. כמו כן, תחת השם זהות שלי, נמצא מספר תעודת זהות של אחיו של העורר דחלאלה, אשר המשיב אישר כי העתיקו לנייד, והאח טען בחקירתו כי מעולם לא השתמש בנייד זה; 3. הנייד האמור המשיך לקבל הודעות לאחר מעצרו של העורר ממספר טלפון מצרי, שהיה מעורב באירוע, ומספרו מסתיים בספרות 890; 4. בוצעו שתי האזנות סתר, האחת ביום האירוע - 7.6.20, והשנייה כמה ימים לאחר מכן, ביום 14.6.20, והעורר אישר כי הוא הדובר בשיחות בהאזנת הסתר השנייה וזיהה את קולו בשיחות אלה.

השופט קמא התייחס באריכות לחוות הדעת בדבר זיהוי הקולות בהאזנת הסתר, אשר סומנה ל"ה ברשימת המוצגים, וקבע כי ככלל בית המשפט אינו בוחן בשלב זה את משקלן של הראיות ואת מהימנותם של העדים, וכי דינם של עניינים אלה להתברר בהליך העיקרי בפני הערכאה הדיונית, וכך אף ביחס לטענות של ב"כ העורר בדבר המשקל של זיהוי הקולות שנעשה ע"י משקלט ולא ע"י מעבדת קול. לדבריו, ההלכה שנפסקה בשורה של פסקי דין היא כי יש לתת משקל ראייתי לזיהוי קול באמצעות "אוזן אדם", גם אם זיהוי במעבדה מדויק יותר.

השופט קמא ציין עוד כי זיהוי הקולות איננו הראיה היחידה, והיא מצטרפת למכלול של ראיות אשר קושרות את העורר לאירוע ההברחה, ובכלל זה העובדה שהטלפון ששימש את המעורבים באירוע בעת האירוע, נמצא ברשותו של העורר בעת שנעצר, כשבזיכרון של אותו טלפון נמצאים פרטים של מעורבים אחרים באירוע, ובכללם מוחמד אבו זקיקה שאף נתפס במהלך האירוע, וכן מספר טלפון מצרי של אחד בשם אבו האני, שאף הוא זוהה כמי שנטל חלק פעיל באירוע ההברחה.

השופט קמא הוסיף כי ההסבר של העורר להימצאות הטלפון ברשותו, כי איבד את הטלפון שלו, וכי נטל טלפון שמצא נטוש בתוך המתחם של מגורי המשפחה, וכי כך נוהגים במשפחת העורר, שיש לו 20 אחים, להעביר טלפונים ניידים מאחד לשני בהתאם לצורך, אינה סבירה בעיניו, בהינתן המידע האישי הרב שקיים בכל טלפון נייד, אשר מחייב שמירה על פרטיותו של המחזיק בטלפון. מכאן מסקנתו של השופט כי כאשר מדובר בטלפון שנמצא ברשותו של העורר, קיימת חזקה כי הטלפון שייך לו, וכאשר חזקה זו מצטרפת ליתר הראיות בתיק - יש בכך כדי להוות ראיות לכאורה לאשמתו של העורר במה שיוחס לו בכתב האישום.

ג. טיעוני הצדדים

כאמור לעיל, ב"כ העורר טוען כי בית משפט קמא טעה בהחלטתו, כאשר נמנע מלקבוע כי מדובר בראיות מוחלשות, מפני שהראיה היחידה שקושרת את העורר לאירוע היא מכשיר הטלפון שנתפס ברשותו, אולם מדובר בברזל בלבד כלשונו, שאין בו כשלעצמו כדי לקשור את העורר לאירוע ההברחה.

ב"כ העורר ציין כי אינו חולק על כך שהמכשיר, "הברזל" כלשונו, אכן היה בשימוש בעת האירוע ע"י אחד המעורבים באירוע, אלא שלטענתו כל הפרטים שקושרים את המכשיר לאירוע, נמצאים בזיכרון של המכשיר עצמו, ואילו העורר טוען כי המכשיר הגיע לידיו כמה ימים לאחר אירוע ההברחה, לאחר שמכשיר הטלפון שלו אבד, והוא מצא את המכשיר שהיה עמו בעת מעצרו, נטוש בסמוך לביתו, ולקח אותו בינתיים לשימושו, כפי שלדבריו נוהגים יתר בני המשפחה.

ב"כ העורר טען עוד כי אין היגיון בכך שכאשר העורר עוכב יום לאחר האירוע, נמצא ברשותו מכשיר אחר, שאין חולק כי אינו שייך לאירוע, ולא סביר שהעורר פתאום יחליף את המכשיר, אלא אם נקבל את ההסבר שמסר, כי המכשיר שהיה שלו אבד לו, והוא נטל את המכשיר מהאירוע, שככל הנראה נזרק ע"י מי שהשתמש בו מיד לאחר האירוע כדי לטשטש ראיות, כמכשיר חלופי במקום המכשיר שאבד, וזאת כמה ימים לאחר האירוע.

ב"כ העורר טען עוד כי טעה בית משפט קמא, כאשר נתן משקל מלא לזיהוי הקולות של האזנות הסתר, שנעשה ע"י משקלט ולא ע"י מעבדת קול, וטעה גם כאשר לא בדק את האליבי שמסר העורר, בעת שנעצר למחרת האירוע, כי יצא לטיול של יומיים עם שני בני משפחה שהיו עמו ברכב.

לבסוף טען ב"כ העורר, כי טעה בית משפט קמא (כב' השופט בן דוד) כאשר החליט ביום 21.9.20, לדחות את המלצת שירות המבחן להורות על מעצרו של העורר בפיקוח אלקטרוני, במיוחד בהינתן העובדה כי עסקינן בצעיר בן 24, שאין לו כל עבר פלילי.

לעומת זאת, ב"כ המשיבה טען כי העובדה שהטלפון שנתפס ברשותו של העורר בעת שנעצר, המשיך לקבל הודעות מהמספר המצרי שהיה בשימושו של מישהו שהיה מעורב באירוע, מלמדת על הזיקה של העורר עצמו לטלפון ולאירוע. זאת, מפני שלדבריו קבלת הודעות מחייבת קיומו של כרטיס סים פעיל, וההודעות אינן יכולות להגיע ל"ברזל" אנונימי וחסר זהות. מדובר בכרטיס סים ששייך לעורר, והעובדה שהגיעו אליו הודעות מגורם שהיה מעורב באירוע ההברחה, יש בה כדי לקשור את העורר באופן ישיר להשתתפות באירוע עצמו.

ב"כ המשיבה טען עוד כי ניתן להסתמך בשלב זה של דיון המעצר, על זיהוי קולות שנעשה בידי משקלט ב"אוזן אדם" ולא ע"י מעבדת בקול, וכשזיהוי זה של קולו של העורר, כמי שנטל חלק באירוע, מצטרף ליתר הראיות, כולל קיום של אנשי קשר שהיו מעורבים באירוע, בזיכרון של המכשיר שנתפס בידי העורר, יש בכל אלה כדי ללמד על קיומן של ראיות לכאורה בעוצמה גבוהה, באופן שיכול להצדיק את מעצרו של העורר עד תום ההליכים, כפי שקבע בית משפט קמא בהחלטתו.

ד. דיון והכרעה

עיון בחומר הראיות מגלה כי נגבו מהעורר 4 אמרות מאז מעצרו, כאשר שתי הראשונות נגבו ממנו ביום מעצרו - 23.6.20, אמרה נוספת ביום 28.6.20, ואמרה אחרונה ביום 1.7.20. באמרה האחרונה נשאל העורר אם הוא מכיר את אבו האני ששלח שלו הודעה, והשיב כי אינו מכיר את ההודעה ואינו יודע מי זה אבו האני. בהמשך, בסוף עמ' 4, התבקש העורר להתייחס לכך שקיבל הודעה לסים שלו מאותו אבו האני, והשיב כי זה לא נכון, וכי אבו האני שלח את ההודעה לסים אחר שהיה בטלפון שהעורר מצא לטענתו (ש' 91).

בהמשך נשאל העורר איך הוא מסביר את העובדה שבטלפון שהיה ברשותו כשנעצר מופיע מספר המנוי החדש של אבו האני בשם אבו האני 2, והעורר הכחיש את הדברים. העורר הכחיש גם את העובדה שבטלפון שלו התבצעו שיחות יוצאות לאותו אבו האני, בעת שהטלפון כבר היה ברשותו. כמו כן, העורר לא ידע להסביר מדוע נרשמה בטלפון תעודת הזהות של אחיו דחלאלה תחת השם "תעודת הזהות שלי", כאשר אותו אח מסר במשטרה כי אין לו טלפון נוסף מעבר למכשיר שנמצא ברשותו. כשנשאל אם יכול להיות שרשם את מספר הזיהוי של אחיו, כדי שאם ייעצר יוכל להזדהות בזהות של האח, השיב: "אתה אומר" (ש' 113).

העובדה שהטלפון שנתפס ברשותו של העורר המשיך לקבל הודעות מאבו האני לאחר שנעצר, כמו גם העובדה שהתבצעו שיחות יוצאות מהטלפון של העורר לאותו אבו האני, לאחר שהטלפון הגיע לידיו, גם לפי גרסתו, יש בכל אלה כדי להוות ראיות לכאורה לקיומו של קשר הדוק למדי בין העותר ובין אבו האני, ולא למותר לציין כי אין חולק על כך שמאותו מספר טלפון שרשום על שם אבו האני התקיימו שיחות עם המעורבים בהברחת הסמים בעת האירוע עצמו. לטעמי, העובדה שהעותר מכחיש את הקשר, מבלי שיש לו הסבר כלשהו לראיות המוצקות שמעידות על הקשר, כמו אותן הודעות מאבו האני ושיחות אליו שבוצעו מכרטיס הסים של העורר, לאחר שהטלפון היה ברשותו, רק מחזקת את עוצמת הראיות נגדו בעניין זה.

אשר לטענות ב"כ העורר בדבר זיהוי הקולות באמצעות "אוזן אדם" ולא באמצעות מומחה במעבדה, יש לציין כי קדמי, בספרו על הראיות, חלק שלישי(מהדורת 2009) בעמ' 1325 - 1328, מציין כי זיהוי קולות אינו נושא שבמומחיות, ולכן קיבל בית המשפט זיהוי קולות ע"י מתמללות שלמדו להכיר את קולות הדוברים תוך כדי עיסוק בתמלול, אף שהן לא הסכימו לזהות את הקולות על דוכן העדים, וניתן אף לבצע זיהוי קולות באמצעות האזנה ישירה של בית המשפט לסרט ההקלטה (שם, עמ' 1327).

כך עולה גם מפסיקת בית המשפט העליון בשורה ארוכה של החלטות, שאל חלקן הפנה השופט קמא בהחלטתו, ואסתפק באזכור ההחלטה האחרונה שבהן, בש"פ 562/18 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 4.3.2018), פס' 19, והאזכורים המובאים שם.

נוכח כל האמור לעיל, בהינתן זיהוי הקולות בהאזנות הסתר, כפי שנקבע בחוות דעתו של רס"ב שושן מיום 4.6.20, אשר על פיו זוהה העורר כמי שקולו נשמע גם בשיחות הטלפון שבוצעו ע"י המעורבים באירוע ההברחה, ביחד עם יתר הראיות שפורטו לעיל, אני סבור כי צדק בית משפט קמא, כאשר קבע כי יש ראיות לכאורה לאשמתו של העורר במיוחס לו בכתב האישום, ולא מצאתי הצדקה כלשהי להתערב בהחלטה זו.

אשר לעילת המעצר, מדובר כידוע בעבירה שבה קיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית, לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו - 1996. בית משפט קמא עמד בצדק בהחלטתו מיום 21.9.20 על נסיבות החומרה המיוחדות בפרשה זו, כאשר ציין כי "... עסקינן ביבוא סמים במשקל גבוה מאוד בגבול המצרי בצוותא חדא עם אחרים, תוך תכנון מקדים , תאום עם גורמי חוץ מצריים, ושימוש בכלי רכב 'יעודיים' לנהיגה בשטח, העמסת שקי סמים והימלטות מהירה", ועמד גם על החומרה היתירה שנובעת מהחיכוך המסוכן של העורר וחבריו עם כוחות צה"ל שהגיעו למקום, אשר מלמד על תעוזה רבה והיעדר מעצורים.

בנסיבות הללו, אני סבור כי החלטתו של השופט הנכבד קמא כי מדובר במסוכנות חריגה שלא ניתן לתת לה מענה בחלופת מעצר כלשהי, ואף אין מקום להורות על מעצר באיזוק אלקטרוני, חרף גילו הצעיר של העורר והמלצת שירות המבחן בעניינו, תוך שהוא מפנה לפסיקתו של בית משפט זה מהזמן האחרון בנסיבות דומות, סבירה ואף מתבקשת, ולא מצאתי עילה להתערב בה.

סוף דבר, נוכח האמור לעיל, אני דוחה את הערר של העורר, גם ביחס לראיות וגם ביחס לאפשרות המעצר באיזוק אלקטרוני, ומותיר על כנה את החלטת בית משפט קמא, על מעצרו של העותר בכליאה ממשית, עד תום ההליכים נגדו.

המזכירות תודיע לצדדים.