1

לפני ערר על החלטת בית המשפט קמא להמשך מעצרו של העורר עד לדיון שנדחה לקבלת תסקיר שירות המבחן. העורר מלין למעשה על שתי אלו, הכרוכות זו בזו בהחלטת בית המשפט קמא:

הקביעה כי קיימת תשתית ראייתית-לכאורית, שכוחה יפה (עקרונית) כבסיס למעצרו של העורר עד לתום ההליכים; וההחלטה להמשך מעצרו של העורר עד לקבלת תסקיר שירות המבחן במקום להידרש על-אתר לסוגיה של חלופת מעצר.

עצם הגשת הערר במצב זה אינה מחייבת לדון בו כבר-עתה:

1.      מקובל עלי שלעורר יש זכות לערור גם על 'החלטת ביניים' מעין זו, אך  "זכות לערור ושיקול דעת ערכאת הערעור אם לדון בערר לחוד" (בש"פ 478/12 אל אעסם נ' מ.י. (2012), סעיף 13). אין על בית המשפט שלערעור חובה להידרש לכל ערר, ורשאי בית המשפט להפעיל שיקול-דעת תוך התחשבות אפילו בשיקולים מעשיים של יעילות הדיון וחיסכון במשאבי שיפוט (בש"פ  5518/13 אבו עראר נ' מ.י. (2013), סעיף 6);

2.      בקו פסיקתי ברור נקבע כי דיון בערר בשלב זה הוא חריג השמור לנסיבות מיוחדות, המתקיימות כאשר נפלה טעות ברורה בהחלטה בעניין קיומן של ראיות לכאורה או כאשר מתעורר חשש ממשי למעצר בלתי חוקי (וראו בש"פ 460/19 דינקו נ' מ.י. (2019) ובש"פ 5145/18 פייסמן נ' מ.י. (2018)).

2

3.      ערכאת הערר בוחנת את קיומן של נסיבות מיוחדות שיצדיקו שמיעת ערר בשלב זה, על-פני הדברים ועל-בסיס הנטען בכתב הערר ובצרופותיו (אבו עראר, שם)).

במקרה דנן, לא מצאתי כי נפלה טעות ברורה בהחלטה לעניין התשתית הראייתית ולקיומה של עילה. כך גם לעניין ההחלטה שלא לדון באפשרות להיזקק לחלופת מעצר קודם לקבל תסקיר, בוודאי לנוכח טיב האישום וקיומו של עבר פלילי רלוונטי.

הערר לא ייקבע אפוא לדיון ויימחק, אלא אם תוגש בקשה ובה נימוקים להחרגת העניין מהכלל, עד ליום 22.03.20.

ניתנה היום, כ"ב אדר תש"פ, 18 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.