בית המשפט המחוזי בבאר שבע

 
 14 נובמבר 2018
 

המערערת

מדינת ישראל
על ידי ב"כ עו"ד תהילה גלנטה - פמ"ד פלילי

נגד

המשיב

דורון בריבו

על ידי ב"כ עו"ד מיטל דנינו

 ערעור על גזר דינו של ביהמ"ש השלום בבאר שבע (כב' השופט ר. סולקין)

בת.פ. 8600-07-13 מיום 19.10.17

פסק דין

הנשיאה רויטל יפה-כ"ץ:

המשיב הובא לדין בגין שורת עבירות שביצע אגב תפקידו כעובד ציבור ברשות האוכלוסין וההגירה, ונדון, לאחר הסדר טיעון במסגרתו תוקן כתב האישום וללא הסכמה עונשית (למעט התחייבות המערערת להגביל עצמה בטיעוניה לעונש מאסר של-14 חודשים), לשישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות; למאסרים מותנים - האחד של 6 חודשים והשני של 3 חודשים; לצו מבחן למשך חצי שנה; ולפיצוי של 5,000 ₪.

על קולת העונש הוגש הערעור שבפנינו.

כתב האישום המתוקן

מהחלק הכללי של כתב האישום המתוקן בו הודה המשיב (שהוגש כנגד המשיב ושניים מאחיו, שאינם חלק מערעור זה) עולה, כי בין השנים 2009 ועד 2013 עבד המשיב כפקח ברשות האוכלוסין וההגירה, רשות שתפקידה הסדרת העסקתם ומעמדם של העובדים הזרים בארץ. לצורך ביצוע עבודת רשות ההגירה, הוקם ברשות מאגר מידע ("מערכת אביב"), המנהל את מרשם האוכלוסין במדינת ישראל וכולל מידע ופרטים אישיים על האוכלוסייה. מתוקף תפקידו של המשיב ברשות ההגירה, הייתה לו גישה למידע שבמאגר, והוא היה מחויב בשמירה על סודיות המידע שהגיע אליו, או שהייתה לו גישה אליו, בשל עבודתו והאמון שניתן בו כעובד ציבור.

בכתב האישום המתוקן בו הודה המשיב שבעה אישומים:

במסגרת האישום הראשון הודה המשיב, כי ביום 14/04/13, פנתה אליו איריס לוגסי (בת דודתה של רעייתו), ועל רקע חשדה, כי בעלה יצא עם אישה אחרת לחו"ל, ביקשה ממנו לבדוק באם אותה אישה עזבה את הארץ בזמן שבעלה שהה בחו''ל. המשיב ביצע את הבדיקה המבוקשת ומסר לאיריס את כתובתה ומועדי יציאותיה וכניסותיה לארץ של האישה האחרת.

עוד הודה המשיב במסגרת אישום זה, כי ביצע, במספר הזדמנויות, בדיקות נוספות במאגר עבור חברים או אחים של מכרו, יוסף אבו אלקיעאן (ובין היתר ביצע בתאריך 07/04/13 בדיקה עבור חבר של יוסף שם פדל); וכי ביצע בירור במאגר גם עבור אניטה כהן (דודתה של אשתו, אשר שלחה למכשיר הטלפון הנייד שלו כתובת ומספרי טלפון של גב' בשם זיזל בן משה על מנת שיבדוק אם המדובר בנתונים עדכניים. הוא ביצע בדיקה זו אך לא הצליח להשיג כתובת מעודכנת, ויידע את אניטה בכך).

היות ובמעשיו אלה גילה המשיב לאחרים מידע שהגיע אליו בתוקף תפקידו כעובד, ושלא לצורך ביצוע עבודתו, ובכך גם עשה מעשה מרמה והפרת אמונים הפוגע בציבור, הוא הורשע בביצוע מספר עבירות של הפרת סודיות לפי סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 ומספרעבירות של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 248 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

על פי האישום השני (שיוחס למשיב ולאיציק אחיו, הוא הנאשם 2 בכתב האישום), הודה המשיב, כי במסגרת תפקידו, השתתף בפעולות מבצעיות של רשות ההגירה באילת, ואגב כך קיבל לידיו, מבעוד מועד, את מועדי פעילויות האכיפה המתוכננות לתפיסת עובדים זרים הנמצאים בניגוד לחוק באזור אילת. עוד הודה, כי אחיו איציק, הפעיל עסק לספורט ימי באילת, ובין השנים 2007 - 2013 העסיק איציק עובד זר כפועל ניקיון בביתו, ללא אישור העסקה כדין. לאחר שאותו עובד זר עוכב על ידי נציגי רשות ההגירה בתאריך 11/03/13, בשל שהייתו הבלתי חוקית, העסיק איציק עובד זר אחר תחתיו.

המשיב הודה, כי התריע בפני אחיו על מועדי פעילויות מבצעיות של רשות ההגירה באילת, והזהירו מפני פעולות אכיפה באזור מגוריו ובאזור עסקו. מידעים אלה הועברו ע"י איציק לעובדים הזרים שהעסיק.

לעיתים, היה העובד הזר עצמו מתקשר אל המשיב ומאמת את נכונות המידע שקיבל מאיציק, ולעיתים היה המשיב מעביר מידע בדבר המועד המתוכנן לביצוע פעילויות מבצעיות, ישירות לעובד הזר, ואף היה מבקש ממנו לעדכן את אשתו. העובד הזר היה מודיע לאשתו ואף מפיץ את הידיעה על הגעת צוותי פיקוח בקרב עובדים זרים נוספים. המשיב גם עדכן את אחיו ואת העובד הזר בכל ביטול, דחייה וסיום פעילותה המבצעית של הרשות.

יצוין, כי אשתו של העובד הזר נהגה להתקשר לאיציק ולוודא נוכחותם של פקחי ההגירה באילת, ואיציק השיב לה על כך.

היות ובמעשיו אלה שיבש המשיב מהלכי משפט וסיכל את הפעילויות המבצעיות לתפיסת עובדים זרים בניגוד לחוק בכך שהתריע בפני גורמים שונים על מועדי פעילויות מבצעיות של רשות הגירה; ובכך אף ביצע מעשי מרמה והפרת אמונים הפוגעים בציבור, הוא הורשע בביצוע מספר עבירות של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין, ובמספר עבירות של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 248 לחוק.

על פי האישום השלישי (גם אישום זה יוחס למשיב ולאחיו איציק), רפי דריאן, חברו של איציק (אחי המשיב), הפעיל עסק לספורט ימי באילת, ובעסקו נתפס עובד זר. איציק הכיר בין רפי לבין המשיב, והמשיב הודה, כי התריע בפני אחיו על פעילויות מבצעיות של הרשות באילת, וביקש ממנו לעדכן גם את חברו רפי בכך. המידע אכן הועבר ע"י איציק לרפי. במספר מקרים עדכן המשיב את רפי ישירות על פעילויות מבצעיות מתוכננות ועל דחייתן, ביטולן או סיומן.

היות ובמעשיו אלה שיבש המשיב מהלכי משפט וסיכל את הפעילויות המבצעיות לתפיסת עובדים זרים בניגוד לחוק בכך שהתריע בפני גורמים שונים על מועדי פעילויות מבצעיות של רשות הגירה; ובכך אף ביצע מעשי מרמה והפרת אמונים הפוגעים בציבור, הוא הורשע בביצוע מספר עבירות של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין, ובמספר עבירות של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 248 לחוק.

מהאישום הרביעי (אשר יוחס למשיב ולאחיו גבריאל, הנאשם 3 בכתב האישום) עולה, כי אחיו של המשיב, גבריאל, הוא הבעלים של מכבסה באילת והעסיק בה עובד זר, והמשיב התריע בפניו על פעולות אכיפה מתוכננות באזור עסקיו ומקום מגוריו.

בתקופה הרלבנטית העסיק גבריאל בעבודות ניקיון במכבסה, במשך 8-6 חודשים, עובד זר, והמשיב התריע בפניו, במועדים שונים ובמספר הזדמנויות, על מועדי הפעילויות המבצעיות של רשות ההגירה. גבריאל התריע בפני העובד הזר על הפעילויות המבצעיות עליהן שמע מהמשיב, ובכך מנע תפיסתו של העובד הזר. כן, הודה המשיב, כי היה מדווח לאחיו גבריאל על ביטול, דחיה וסיום פעילות פקחי הרשות.

היות ובמעשיו אלה שיבש המשיב מהלכי משפט וסיכל את הפעילויות המבצעיות לתפיסת עובדים זרים בניגוד לחוק בכך שהתריע בפני גורמים שונים על מועדי פעילויות מבצעיות של רשות הגירה; ובכך אף ביצע מעשי מרמה והפרת אמונים הפוגעים בציבור, הוא הורשע בביצוע מספר עבירות של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין, ובמספר עבירות של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 248 לחוק.

בגדרו של האישום החמישי (אשר יוחס למשיב בלבד), הוא הודה, כי יידע את חברו יהודה מזרחי, שהינו בעל חברת כוח אדם באילת ואשר העסיק עובדים זרים, בדבר פעילויותיה המבצעיות של רשות ההגירה, ובכך מנע את תפיסתם של עובדים זרים שהעסיק מזרחי. כן הודה, כי היה מודיע למזרחי גם על ביטול, סיום או דחייתן של פעילות המבצעית.

היות ובמעשיו אלה שיבש המשיב מהלכי משפט וסיכל את הפעילויות המבצעיות לתפיסת עובדים זרים בניגוד לחוק בכך שהתריע בפני גורמים שונים על מועדי פעילויות מבצעיות של רשות הגירה; ובכך אף ביצע מעשי מרמה והפרת אמונים הפוגעים בציבור, הוא הורשע בביצוע מספר עבירות של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין, ובמספר עבירות של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 248 לחוק.

במסגרתו של האישום השישי הודה המשיב, כי קרוב משפחתו, אהרון שלום, פנה אליו במספר הזדמנויות; מסר לו מספרי רישוי של כלי רכב שונים; וביקש ממנו לבדוק את זהות הבעלים ומספרי תעודות הזהות שלהם. לצורך כך, פנה המשיב אל השוטר יהושע צפוני, וביקש ממנו לבצע את הבדיקה עבורו, תוך שהוא מציג מצגי שווא בפניו, לפיהם פנייתו אליו היא ב"חסות" הרשות וכי הנתונים דרושים לו לצורך ובמסגרת עבודתו (בדיקת נוכחותם של עובדים זרים מתאילנד ברכבים שאת מספרי הרישוי שלהם מסר לו). על יסוד מצגי שווא אלה, ומתוך האמון שניתן במשיב ובתפקידו, ביצע יהושע את הבדיקות ומסר לו את ממצאיהן; המשיב העביר את תוצאות הבדיקות לידי אהרון.

היות ובמעשיו אלה, קיבל המשיב, במספר הזדמנויות, במרמה ובנסיבות מחמירות, מידע, כאשר הנסיבות המחמירות הן ניצול לרעה של תפקידו של המשיב ושל האמון שניתן בו בשל תפקידו, הוא הורשע בביצוע מספר עבירות של מרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין ובמספר עבירות של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין.

במסגרת האישום השביעי הודה המשיב,כי במסגרת פעילות מבצעית של רשות ההגירה בה השתתף, עוכבה א.נ. (להלן - המתלוננת), בשל היותה שוהה בלתי חוקית בישראל. במהלך עיכובה, נוצר בינה לבין המשיב קשר, והוא מסר לה את מספר הטלפון הנייד שלו, תוך שהוא מבטיח לה, כי יסייע לה בהמשך.

ביום 07/04/13, פנתה המתלוננת אל המשיב וביקשה ממנו לבצע בדיקה לפי מספר הדרכון שלה, והמשיב אכן נכנס למערכת "אביב"; ביצע את הבדיקה; ומסר תוצאותיה למתלוננת.

בתאריך 26/05/13 פנתה המתלוננת שוב אל המשיב וביקשה ממנו לבדוק אם נישואיה נרשמו במחשבי רשות ההגירה, ובאם מסמכים נוספים שהגישה יחד עם בן זוגה, נרשמו במחשבי הרשות. המשיב אכן ביצע את הבדיקה ומסר למתלוננת תוצאותיה ושלבי הטיפול בבקשתה.

עוד הודה המשיב, כי המתלוננת פנתה אליו במספר הזדמנויות וביקשה ממנו הלוואה כספית בשל מצוקה כלכלית, והוא הציע לה להרוויח כסף באמצעות עבודה בזנות. וכך, במועד סמוך לחודש פברואר 2013, התקשר המשיב אל המתלוננת והציע לה לקיים יחסי מין עם עובדים זרים מתאילנד בתמורה לכסף, וזאת ביודעו שהיא נתונה במצוקה כלכלית קשה. המתלוננת, בשל מצוקתה הכלכלית, נענתה בחיוב להצעת המשיב ונסעה עמו למושב רנן, שם קיימה יחסי מין ברצף עם שני עובדים זרים מתאילנד. בתמורה ליחסי המין שקיימה המתלוננת, גבה המשיב מהעובדים הזרים סך של 500 ₪, ומסר למתלוננת מתוכם סכום של 250 ₪, כאשר את היתרה נטל לעצמו.

היות ובמעשיו אלה הביא המשיב את המתלוננת לידי מעשי זנות וקיבל לידיו ביודעין כסף שניתן בעד מעשה זנות, והיות ובמעשיו אלה עשה מעשה מרמה והפרת אמונים הפוגע בציבור, הוא הורשע בביצוע עבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין; בביצוע עבירה של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות לפי סעיף 201 לחוק העונשין; ובביצוע עבירה של סרסרות למעשה זנות, לפי סעיף 199 (א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

סיכומו של דבר, המשיב הורשע, במספר עבירות של הפרת סודיות (האישום הראשון); במספר עבירות של מרמה והפרת אמונים (האישומים הראשון, השני, השלישי, הרביעי, החמישי והשישי); במספר עבירות של שיבוש מהלכי משפט (האישומים השני השלישי הרביעי והחמישי) במספר עבירות של מרמה בנסיבות מחמירות (האישום השישי) ובעבירות של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות ו-סרסרות למעשה זנות (האישום השביעי).

תסקירי שירות המבחן

טרם מתן גזר הדין הורה בית המשפט קמא על עריכת תסקירים בעניינו של המשיב.

התסקיר הראשון שהוגש (מיום 31/05/15), מפרט את רקעו האישי (יליד 1971), התעסוקתי (בין היתר עבד כ-8 שנים בשב"ס, אח"כ כפקח ברשות ההגירה, ולאחר שפוטר בעקבות התיק נשוא הערעור - עבד, כמה חודשים, במכון ספורט, ולאחר מכן כנהג מונית שכיר), והמשפחתי (נשוי ואב לשלושה ילדים) של המשיב; את הדינאמיקה המשפחתית בין המשיב לרעייתו, ואת הקשיים והאילוצים שנלוו ליחסים אלה, בעיקר על רקע חוסר יציבותו התעסוקתי של המשיב ויחסיו עם הוריו ואחיו (שותפיו לעבירות בתיק שבפנינו) במרוצת השנים. עוד צוין בתסקיר זה, כי שירות המבחן התרשם שעבודתו של המשיב כפקח ברשות ההגירה השפיעה על דימויו העצמי, והוא "תפס את מקום עבודתו כמקום בעל ערך בשל הכוח הטמון בו בעצם הגישה שהייתה למאגרי מידע. ... הקרבה למאגר המידע העניקה לו תחושת כוח ושליטה". אמנם המשיב מסר לשירות המבחן, כי הממונים עליו הזהירו את העובדים שוב ושוב מפני שימוש לרעה במידע הרגיש המצוי במאגרי המידע "ולמרות זאת הייתה נורמה בין חבריו לעבודה לפיה הצצה לפרטי מידע לצרכי סיפוק סקרנות בלבד הייתה תקינה...".

שירות המבחן הוסיף וציין, כי המשיב לקח אחריות חלקית על מעשיו. כך, בכל הנוגע לאישומים הראשון והשני והסביר מעשיו בכך שחשש לאכזב את מבקש המידע; המעשים נשוא האישום השלישי נתפסו בעיניו כ"טיפשות"; באשר למעשים נשוא האישום הרביעי, ציין כי לא חש כלל התלבטות טרם המעשה; ולמעשים נשוא האישומים החמישי והשישי לא היו לו הסברים. אשר לאישום השביעי, המשיב הכחיש כי הציע למתלוננת לקיים יחסי מין עם עובדים זרים כדי להיחלץ ממצוקתה הכלכלית, וטען שהיא זו שיזמה את הרעיון והוא אך קישר בינה לבין התאילנדים. המשיב הוסיף, כי נתן למתלוננת את מלוא הסכום שקיבל מאותם תאילנדים תמורת קיום יחסי המין עם המתלוננת; התקשה להסביר מניעיו למעשים ורק טען "כי פעל רק על מנת לסייע לה במצוקתה הכלכלית".

היות והמשיב הביע מוטיבציה ראשונית לבחון את מערכות יחסיו ואופן התנהלות חייו באמצעות הליך טיפולי, נדחה הדיון בעניינו שוב ושוב; הוגשו תסקירים שעדכנו בדבר התקדמותו בהליך הטיפולי; וביום 11/01/17 הוגש בעניינו התסקיר האחרון. מתסקיר זה עולה, כי המשיב השתלב, החל מחודש אוקטובר 2015, בקבוצה טיפולית המיועדת לאנשים שעברו עבירות בתחום המרמה; הוא ידע להסתייע בשירות המבחן; שיתף פעולה; ואף "התחבר רגשית לתהליך הטיפול הקבוצתי". סך הכל היה המשיב בהליך הטיפולי במשך כשנה וחודשיים (עד דצמבר 2016), ובהיותו הבוגר בין המשתתפים אף שימש בתפקיד מעודד התבוננות עצמית.

וכך צוין עוד בתסקיר האחרון:

"ד' ציין כי בתחילה לא ייחס חשיבות וחומרה למעשיו במסגרת העבירות אך בהמשך הבין כי הפר את האמון בהיותו עובד ציבור. נראה שפיתח ביקורת עצמית כלפי מעשיו ומשתמש בביקורת זו גם כדי לחשוף אחרים בקבוצה במצבים בהם מטשטשים מאפייניהם ובחירותיהם.

באופן כללי ניכר כי לד' יש הכרה באחריותו למעשיו, בעיקר בהיבטים המרצים ומטשטשים אשר כיום גלויים לו יותר. ניכר כי מבין את הקשר בין עבירות המרמה לבין ביטויים של חלקים מכשילים בהתנהגותו והוא מוכן כדי לפעול להתקדם בחייו. בנוסף מתקיימת הבנה באשר למחירים שהוא משלם בגין מעשיו. לאור התרשמות כי מיצה את דרכו והפיק את המרב מתקופת השתתפותו הממושכת בקבוצה, הוחלט לסיים את השתתפותו בקבוצה....

באשר לעבירות הסרסרות, שיתף כי למרות הפתיחות ותהליכי החשיפה העצמית שעבר בקבוצה הוא, לצד זאת, חש תחושות של בושה לבחון באמצעות התהליך הקבוצתי את הנסיבות הרגשיות הקשורות בעבירות אלה. שיתף באפן כן תהליכים של הדחקה באשר למעשים אלה שהוא חש כלימה וכעס עצמי בגין מעורבותו בהם. לצד האמור ביטא מוכנותו לבחון עבירות אלה ונסיבותיהן הרגשיות באופן מעמיק יותר באמצעות שיחות פרטניות.

לאור האמור לעיל, התרשמותנו מאדם אשר לאורך זמן התמיד ושיתף פעולה עם הליך קבוצתי טיפולי ואתו השלים לאחרונה בהצלחה, התחזקה התרשמותנו כי יש מקום להמשיך ולשלבו בתהליך טיפולי פרטני במהלכו יערוך בחינה עצמית סביב עבירות בתחום הסרסרות אשר ביצע. לאור זאת, אנו ממליצים על העמדתו בצו מבחן למשך חצי שנה במהלכו נשלבו בשיחות פרטניות בשירותינו. בנוסף אנו שבים וממליצים על עונש באפיק של צו של"צ בהיקף נרחב של 300 שעות..."

לאחר הגשת תסקיר זה - נשמעו ראיות לעניין העונש; הצדדים טענו לעונש (התביעה הגישה טיעוניה בכתב); וביהמ"ש גזר דינו של המשיב ביום 23/05/17.

גזר - הדין

ביהמ"ש קמא סקר בקצרה את טענות באי כוח הצדדים ואת דברי המשיב וציין, כי המאשימה הדגישה את חומרת מעשי המשיב ועתרה לקבוע מתחם ענישה שינוע בין 12 ועד 36 חדשי מאסר בפועל בגין מכלול מעשיו של המשיב. עם זאת, בהתאם להסדר הטיעון, עתרה המאשימה להטיל על המשיב אך את העונש המקסימלי שנקבע בהסדר, היינו - 14 חודשי מאסר בפועל בנוסף לעונשים האחרים עליהם הוסכם; לעומתה ביקש ב"כ המשיב לאמץ את המלצתו הטיפולית-שיקומית של שירות המבחן, ולחלופין, להטיל על המשיב עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, וזאת לאור ההליך הטיפולי הארוך והמעמיק שעבר המשיב; לאור שיתוף הפעולה המלא שלו במהלך החקירה; ולאור שירותו הארוך במגוון תפקידים בצבא, בשב"ס וברשות ההגירה (לשם כך אף העיד, טרם טיעונים לעונש, את מפקדו של המשיב בשירות מילואים, אשר סיפר, כי המשיב משרת במילואים ביחידת חילוץ והצלה, תחת פיקודו, כי משרת כ-30 יום כל שנה; במלחמת צוק איתן שהה 32 יום בשירות מבצעי; והוא תואר כמי שתורם רבות ליחידה, מעבר למצופה. כן, העיד את מפקדו לשעבר של המשיב בשב"ס, אשר סיפר על מידותיו הטובות ועל היותו אדם שניתן לסמוך עליו). כן, ציין ביהמ"ש, כי המשיב הביע חרטה ובושה; סיפר על הנזקים שנגרמו לו ולבני משפחתו כתוצאה מחשיפת הפרשה; וביקש את רחמי ביהמ"ש.

בימ"ש קמא קבע בגזר דינו, כי העבירות שביצע המשיב הן חמורות וכי האישומים הראשון והשישי (מסירת מידע לבני משפחתו ומכריו וקבלת מספרי רישוי של רכבים ממשטרת ישראל) מלמדים על זלזול בזכותם של אחרים לפרטיות, והיעדר הפנמה של חובת הסודיות המוטלת עליו כעובד ציבור; העבירות נשוא האישומים השני (מסירת מידע לאחיו ולג'וזף), השלישי ( מסירת מידע לאחיו ולרפי), הרביעי (מסירת המידע לאחיו ולעמנואל) והחמישי (מסירת המידע ליהודה מזרחי), עניינן עבירות ברמה הגבוהה ביותר המלמדות על כשל ערכי, עמוק ומשמעותי אצל המשיב. להבנתו, המשיב הכשיל פעולות אכיפה מטעם הרשות לה הוא חב חובת אמון ובמעשיו פגע באופן קשה ומשמעותי באמון הציבור במנהל ציבורי; וביחס לעבירות נשוא האישום השביעי ציין בימ"ש קמא, כי המשיב "פעל לניצול מצוקתה של נפגעת העבירה, נתינה זרה שהייתה במצב כלכלי קשה על מנת להפיק רווח כספי תוך פגיעה בכבודה כאדם וכאשה".

בית משפט קמא אף נתן דעתו לתחושת האפליה שעלולה להתעורר בקרב מי שביצע עבירה של העסקת עובד זר ללא רישיון, נתפס ונענש, לעומת אלה שתהליך זה "נחסך" מהם בשל קרבתם למשיב, סקר את הפסיקה שהוצגה לעיונו, וקבע מתחמי ענישה נפרדים לכל אישום ואישום: לאישום הראשון והשישי (מסירת מידע מתוך המאגר לקרובי משפחה ומכרים ללא דרישה לקבלת תמורה כספית) קבע מתחם אשר ינוע בין מאסר מותנה ועד לעונש מאסר קצר בעבודות שירות; לאישומים השני, השלישי, הרביעי והחמישי (מסירת מידעים לאחיו ולאנשים נוספים) קבע מתחם שינוע בין עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות לבין מאסר בפועל של 14 חודשים; לאישום השביעי (הבאת אדם לידי זנות, סרסרות והפרת אמונים) קבע מתחם שינוע בין עונש מאסר קצר בפועל, אשר יכול שירוצה בעבודות שירות, ועד 9 חודשי מאסר בפועל (תוך שבימ"ש מציין, כי המדובר באירוע חד פעמי במהלכו ניצל המשיב את מעמדו כלפי נפגעת העבירה, מקרה שלא היה דומה לו בפסיקה שהובאה על ידו). לאחר כל זאת, מצא ביהמ"ש לקבוע מתחם כולל לכל העבירות בדרך של חפיפה חלקית של המתחמים וציין, כי העונש הראוי בנסיבות העניין נע בין 8 חודשי מאסר בפועל ועד ל- 36 חודשי מאסר.

כבר כאן נציין, כי בכך טעה ביהמ"ש, שכן על פי הוראות סעיף 40יג(ב) לחוק העונשין, ביהמ"ש חייב לקבוע מתחם ענישה לכל אירוע בנפרד ולאחר מכן רשאי הוא לגזור עונש נפרד לכל אירוע או עונש כולל לכל האירועים. במידה וביהמ"ש קבע לכל אירוע עונש נפרד, עליו לקבוע את מידת החפיפה בין העונשים ולא בין מתחמי הענישה. וזו לשונו של סעיף 40יג הנ"ל:

"ריבוי עבירות

40יג.    (א)      הרשיע בית המשפט נאשם בכמה עבירות המהוות אירוע אחד, יקבע מתחם עונש הולם כאמור בסעיף 40ג(א) לאירוע כולו, ויגזור עונש כולל לכל העבירות בשל אותו אירוע.

            (ב)       הרשיע בית המשפט נאשם בכמה עבירות המהוות כמה אירועים, יקבע מתחם עונש הולם כאמור בסעיף 40ג(א) לכל אירוע בנפרד, ולאחר מכן רשאי הוא לגזור עונש נפרד לכל אירוע או עונש כולל לכל האירועים; גזר בית המשפט עונש נפרד לכל אירוע, יקבע את מידת החפיפה בין העונשים או הצטברותם.

            (ג)       בגזירת העונש לפי סעיף זה, יתחשב בית המשפט, בין השאר, במספר העבירות, בתדירותן ובזיקה ביניהן, וישמור על יחס הולם בין חומרת מכלול המעשים ומידת אשמו של הנאשם לבין סוג העונש, ואם גזר עונש מאסר - לבין תקופת המאסר שעל הנאשם לשאת."

עוד קבע ביהמ"ש קמא בגזר דינו, כי לאור הסדר הטיעון שנערך בין הצדדים (במסגרתו התחייבה המאשימה להגביל טיעוניה ל-14 חודשי מאסר בפועל), "הרף העליון שנקבע במסגרת ההסדר, נמוך באופן משמעותי מהרף העליון של מתחם הענישה הראוי. עם זאת, מתוך הנחה, כי התביעה הכללית שקלה את שיקוליה ולנוכח ההלכה הנוגעת לכיבוד הסדרי טיעון - לא יחרוג בית המשפט מהטווח שנקבע במסגרת ההסדר", אלא שגם כאן נפל ביהמ"ש לכלל טעות. הענישה שהתבקשה על ידי המאשימה אינה בבחינת הרף העליון של מתחם הענישה הראוי לעמדתה, אלא, העונש שהצדדים הסכימו שהמאשימה תסתפק בו בתוך מתחם העונש הראוי שהמאשימה סבורה שיש לקבוע. הסדר הטיעון שנעשה עניינו "טווח ענישה", דהיינו - האפשרות לדון את המשיב עד ל-14 חודשי מאסר, ולא "טווח של מתחמי ענישה", והדברים שונים אלה מאלה.

לאחר כל אלה, בחן ביהמ"ש הן את השיקולים שיש לזקוף לחובת המשיב מחד גיסא, היינו, כי פעל בשיטתיות תוך הפרת אמונים ושיבוש הליכי משפט במקרים רבים ושונים, היקף הפעילות והכשל הערכי הגלום בהם בכלל ובאישום השביעי בפרט, ניצול מעמדו, וניצול מצבה של המתלוננת; והן את השיקולים שיש לזקוף לטובת המשיב וביניהם תרומתו לחברה ולמדינה בשירותו הציבורי הארוך בצה"ל ובשב"ס, שירות המילואים, דברי השבח של מפקדיו, תרומתו לחברה, עברו הנקי, הודאתו באשמה, החרטה שהביע, סיום שירותו הציבורי, ובעיקר, ההליך הטיפולי והשיקומי שעבר בהצלחה, אשר גם מקים את ההנחה, כי המשיב לא ישוב לבצע עבירות בעתיד.

וכך קבע ביהמ"ש בסיום גזר דינו, לאחר שקבע, כי ניתן לחרוג לקולא ממתחם העונש שקבע לאור ההליך הטיפולי שעבר המשיב:

"במקרה דנן, עצימותו של הכשל הערכי אינה מאפשרת חריגה ממתחם הענישה, באופן כה מרחיק לכת, כפי שהומלץ על ידי שירות המבחן. עם זאת, מוצא בית המשפט, כי ניתן להושיט יד לנאשם במאמצי השיקום שעבר ולגזור ענשו לעונש מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, לתקופה המקסימלית.

ודוק: גם לו היה בית המשפט גוזר דינו של הנאשם למאסר בפועל ממש, על הצד הנמוך של מתחם הענישה - היה מרצה, בעולם המעשה, עונש מאסר בפועל לתקופה דומה. כך שהפער בין ענישה על הצד הנמוך של מתחם הענישה לבין ענישה שיקומית שתגזר - אינו משמעותי, במקרה זה, ככל שמדובר באינטרס הציבורי. לעומת זאת, בעבור הנאשם - יהיה בכך בבחינת התווית דרך והנחיה להמשיך במאמצי השיקום בהם החל."

כבר כאן נעיר, כי השיקול לפיו בסופו של יום, לו נגזר דינו של המשיב בתחתית המתחם שקבע (8 חודשי מאסר), בפועל היה המשיב מרצה "רק" פחות מכך (ככל הנראה לו היה משתחרר שחרור על תנאי), מוטעה על פניו, ולא רק כיוון שתחתית המתחם שקבע אינה סבירה לכשעצמה, אלא כיוון שיש הבדל משמעותי בין גזירת עונש של 8 חודשים לריצוי בפועל מאחורי סורג ובריח, גם אם הנאשם ישוחרר על תנאי, לבין גזירת עונש שירוצה בדרך של עבודות שירות, וזאת אם מבחינת ההרתעה הכללית והאישית ואם מבחינת אמון הציבור במערכת המשפט. יתרה מכך, הכלל הוא כי נאשם מרצה את מלוא עונשו, ושחרור על תנאי הינו בהתקיים התנאים הקבועים לכך בחוק, ואין לנו ידיעה כעת האם יהיה המשיב זכאי לשחרור מוקדם. לא בכדי, נימוק זה אינו בין הנימוקים שעל ביהמ"ש לשקול בבואו לבחון אפשרות של חריגה לקולא ממתחם הענישה.

כאמור, בסופו של יום השית בימ"ש קמא על המשיב 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים ו-3 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור על עבירה בניגוד לחוק הפרטיות, פיצוי לנפגעת העבירה בסך 5,000 ₪, וצו מבחן למשך חצי שנה.

בשולי גזר הדין הוזמנה חוות דעת של הממונה על עבודות השירות, ובגזר דין משלים, מיום 19/10/17, נקבע מיקום ומועד תחילתן של עבודות השירות.

שוב יוער, כי גם כאן טעה ביהמ"ש, שכן על פי חוק העונשין, ביהמ"ש לא יגזור דינו של נאשם לעבודות שירות בטרם יקבל עליו חוות דעת מטעם הממונה על עבודות השירות. וכך קובע החוק בעניין זה [ולענייננו חשובה הוראת ס"ק 51ב(ב)(1)]:

"נשיאת מאסר בעבודת שירות

51ב.     (א)      בית משפט שגזר על נאשם מאסר בפועל לתקופה שאינה עולה על ששה חדשים, רשאי להחליט, בגזר הדין, שהנידון יישא את עונש המאסר, כולו או חלקו, בעבודת שירות; קבע בית המשפט כי חלק מעונש המאסר יהיה בעבודת שירות, יישא הנידון את חלק העונש האמור בתום תקופת המאסר בפועל, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת.

            (ב)       בית המשפט לא יחליט כאמור בסעיף קטן (א) כי נאשם יישא את עונש המאסר, כולו או חלקו, בעבודת שירות, אלא אם כן מתקיימים כל אלה:

(1)       בית המשפט קיבל, לפני מתן גזר הדין, חוות דעת מטעם הממונה (בסימן זה - חוות דעת הממונה) בדבר התאמתו של הנאשם לעבודת שירות, וכן בדבר האפשרות להשמתו בה ובדבר עבודת השירות שהנאשם יכול לעבוד בה והתנאים שבהם תבוצע;

(2)       הנאשם הסכים לשאת את עונש המאסר בעבודת שירות, בהתאם לתנאים שנקבעו בחוות דעת הממונה."

מכאן הערעור המדינה על קולת העונש.

טיעוני הצדדים בערעור

טענתה העיקרית של ב"כ המערערת הינה, כי גזר הדין אינו הולם את חומרת מעשי המשיב; נסיבות ביצועם; תוצאתם ומשמעותם החברתית; ואינו מעביר את המסר ההרתעתי הנכון לעובדי הציבור באשר הם.

לגישת המערערת, העונש הבלתי הולם, שהושת על המשיב, נבע ממקבץ שגיאות של בית משפט קמא בשלבי גזירת העונש - הן בכל הנוגע לקביעת מתחמי העונש; הן בהחלטה לסטות אף מהמינימום הבלתי הולם של המתחם שקבע. נטען, כי סטיית בימ"ש קמא ממתחם העונש שנקבע על ידו משיקולי שיקום, אינו ראוי נוכח מהות העבירות, ובבחינת קל וחומר לאחר שהעביר ביקורת על הסדר הטיעון כנמוך מהתקרה הראויה בנסיבות העניין; הן בכך שלא נתן ביטוי לתוצאות החמורות של מעשי המשיב בסיכול פעולות האכיפה של רשות ההגירה; הן בכך שלא יישם את ההלכה הברורה של ביהמ"ש העליון לפיה יש ליתן בעבירות כגון אלה שעבר המשיב את הבכורה לשיקולי ההרתעה; והן בכך שלא ביטא את החומרה המובנית והגלומה בעבירות של הפרת אמונים, בקושי האינהרנטי בחשיפתן ובאפקט המובהק שיש לענישה בעניינם של עובדי ציבור. המערערת השוותה בין העבירה של הפרת אמונים לעבירות השוחד והשחיתות השלטונית, כאשר לעמדתה, בכולן אין לחרוג ממדיניות הענישה המחמירה הכוללת מאסר מאחורי סורג ובריח, לרבות משיקולי שיקום, שכן מבצעי העבירות אינם עבריינים מועדים במובנם הקלאסי. המדובר באנשים נורמטיביים חסרי עבר פלילי שאינם טעוני שיקום, והסיכון להישנות העבירה נמוך ממילא.

ובענייננו, מכל מקום, המשיב פוטר מהשירות הציבורי לאחר חשיפת מעשיו, ועל כן הסיכוי להישנות התנהגות עבריינית שכזו מבחינתו, נמוך עד אפסי.

המערערת הוסיפה, כי בגזר הדין לא ניתן המשקל הראוי גם לעבירה נשוא האישום השביעי, במסגרתו ניצל המשיב באכזריות את מצוקתה של המתלוננת, נתינה זרה שביקשה את עזרתו, והוא סרסר אותה לזנות ואף נטל לעצמו מהכספים ששולמו לה.

ב"כ המשיב ביקשה לדחות את הערעור הן לגופן של טענות והן מן הטעם, כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בעונש שנקבע על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים שאינם מתקיימים בנסיבות המקרה דנא. לטענתה, הענישה שהוטלה ע"י בימ"ש קמא היא ראויה, מאוזנת והולמת את חומרת מעשי המשיב; היא משקללת ומאזנת בין כל השיקולים שראוי היה לשקול; תואמת את הפסיקה הנוהגת; ומבטאת את השינוי המבורך באישיותו של המשיב, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתסקירי שירות המבחן. ב"כ המשיב חלקה על אופן הצגת הסדר הטיעון וטענה, כי המדובר בהסדר טווח וכל ניסיון של המערערת להציגו אחרת - שגוי מעיקרו. ההסדר הציג טווח ענישה של בין 0 ל- 14 חודשי מאסר, היינו, המערערת התחייבה להגביל עצמה ל-14 חודשי מאסר, והעונש שנגזר בסופו של יום נמצא בטווח המוסכם. כבר כאן נעיר, כי המערערת לא טענה אחרת באשר להסדר הטיעון, אך סברה שהיה על ביהמ"ש להטיל את העונש המרבי שהתבקש במסגרת ההסדר.

ב"כ המשיב טענה עוד, כי ביהמ"ש קבע מתחמי ענישה ראויים לכל אירוע (גם אם טעה "טעות טכנית" כאשר קבע גם חפיפה בין אותם מתחמים) ונכון עשה כאשר קבע את מתחמי ענישה ללא כל קשר להסדר הטיעון. יתרה מכך, לעמדתה הפסיקה עליה הסתמכה המערערת אינה מתאימה למקרה שבפנינו, שכן עניינה בעבירת השוחד החמורה עשרות מונים מהעבירות בהן הודה והורשע המשיב; היא הוסיפה, כי ביהמ"ש לא טעה כאשר חרג לקולה ממתחם הענישה בשל שיקולי שיקום והפנתה בעניין זה לע"פ 24721-12-14 מ"י נ' נחמני; והדגישה, כי הליך השיקום המוצלח שעבר המשיב לאורך השנים הצדיק את הענישה השיקומית בה נקט ביהמ"ש. המדובר, לדבריה, במי שמעד ולא הבין כי חצה את הגבול, ומכאן חשיבות ההליך השיקומי שעבר. המשיב נורמטיבי, מלווה שנים ע"י שירות המבחן בטיפול קבוצתי ובשיחות פרטניות, ודרך חייו שזורה בנתינה ובעזרה לזולת, כאשר עדי האופי (שהעידו בהליך קמא) שיבחו ופיארו את פועלו.

המשיב, לדברי באת כוחו, לקח אחריות על מעשיו עוד בשלבי החקירה הראשונים, כאשר תוצאות מעשיו - הצער, הביזיון, העלבון והמבוכה שחוו בני משפחתו, ואבדן הפרנסה - מצדיקים את ההקלה העונשית לה זכה; כך גם הענישה שהוטלה על אחיו של המשיב (הם סיימו את ההליך באי הרשעה ושל"צ); העובדה שמעורבים אחרים בפרשה - מקבלי טובת ההנאה - כלל לא נכללו בכתב האישום; והעובדה, שהמשיב לא קיבל תמורה כספית או כל טובת הנאה אחרת בגין מעשיו (יוער, כי הדברים אינם נכונים ככל שמדובר באישום השביעי).

אשר לאירועים נשוא האישום השביעי, ביקשה ב"כ המשיב לא לטעון ורק הפנתה לדברים שנאמרו על ידה בביהמ"ש קמא, ואלה הם:

"אני אמשיך ואומר, כשפונה אליו אותה גברת ומבקשת שייתן לה כסף, הוא אומר שאין לו כסף לעזור לה ומכאן זה מתגלגל ונולד האישום ה-8. בזהירות רבה אומר, ואני יכולה להגיש גם את הודעתה במשטרה, אבל אני חושבת שאפשר לוותר על זה, הגברת ידעה לאן היא הולכת וזה עולה בברור שזו אין פגישתה הראשונה. אותה גברת בפירוש ואין מחלוקת על כך - היא ידעה לאן היא הולכת והיא מכירה את זה ומספרת כי עבדה בעבר בעבודה דומה ואני חושבת שזוהי נסיבה מהותית לקולא בעניין זה" (פרוטוקול ישיבת יום 23/03/17).

כבר כאן נציין, כי מקריאת הדברים האלה עולה, שהמשיב עדיין דבק בגרסה המשליכה את האחריות לאירועים נשוא האישום השביעי (ולא ה-8 כפי שנכתב בטעות בפרוטוקול) על המתלוננת; אינו מגלה כל אמפתיה כלפיה; ואינו נוטל אחריות על מעשיו.

דיון והכרעה

לאחר ששמענו את ב"כ הצדדים, עיינו במסמכים שהוגשו ובתיק בימ"ש קמא, באנו לכלל דעה כי דין הערעור להתקבל. אכן, ערכאת הערעור לא תרבה להתערב בענישה של הערכאה הדיונית; ואף נכון, כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בעונש שנגזר בתוך טווח הענישה המוסכם אליו הגיעו הצדדים בהסדר טיעון, אולם, העבירות החמורות שעבר המשיב והעונש חסר ההלימה לחומרה זו - מצדיקים התערבותנו. מצאנו, כי נסיבות הערעור דנא נמנות עם אותם מקרים חריגים וקיצונים המחייבים התערבות ערכאת הערעור, ורק כיוון שערכאת הערעור לא ממצה את מלוא חומרת הדין, לא נעשה זאת אף אנו.

העבירות אותן ביצע המשיב אגב תפקידו כמשרת ציבור, הן חמורות לא רק בשל סיכול פעולות הרשות שם עבד; לא רק בשל ניצול מעמדו כדי לסייע לאחיו ולחבריו; ולא רק בשל הניצול המכוער של מצב המתלוננת נשוא האישום השביעי, אלא גם, ובעיקר, לאור החשש שיש בעבירות אלה כדי להביא לאובדן אמון הציבור במוסדות המדינה ובעובדי הציבור. המשיב, אשר בעת ביצוע העבירות היה אמור להשתתף בפעולות אכיפה כנגד התופעה של העסקת עובדים זרים שלא כחוק, דווקא סייע בידי המעסיקים להפר את החוק ברגל גסה. במקרים שכאלה, הענישה צריכה לבטא את סלידתה של החברה מקלקול השורות ברשויות המדינה ובנציגים העומדים בראשה, וזאת בדרך של מאסר מאחורי סורג ובריח, ובדרך זו למנוע הישנות מקרים שכאלה בעתיד על ידי אחרים, ולהעביר מסר לציבור, כי בתי המשפט לא מקלים ראש במעשים שכאלה.

כזכור, המשיב הורשע בביצוע עבירות חמורות של מרמה והפרת האמונים, שיבוש מהלכי משפט ופגיעה בפרטיות, וגם בעבירות של הבאת אדם לידי זנות וסרסרות, שבוצעו אגב תפקידו במשרה ציבורית. מעשי הפרת האמונים והעבירות שנלוו להם, שחזרו על עצמם לאורך תקופה לא מבוטלת וכלפי מספר "מקורבים", מערערים את יסודותיה של השיטה הדמוקרטית ופוגעים באמון הציבור ברשויות ובפועלים מטעמם. בצדק קבע בימ"ש קמא, כי מנסיבות מעשיו של המשיב נשקף זלזול מופגן בזכותם של אנשים לפרטיות, היעדר הפנמה של חובת הסודיות, כשל ערכי עמוק ומשמעותי, והכשלת פעולות הרשות לגבי אחיו והמקורבים לו, אך נדמה שביהמ"ש לא נתן את המשקל הראוי לאמירות אלה, ובמיוחד לא נתן את המשקל הראוי לכשל העמוק שהפגין המשיב במעשים נשוא האישום השביעי. כאמור, באישום זה ניצל המשיב את מצוקתה של המתלוננת המשתייכת לקבוצה מוחלשת בחברה; ניצל את חולשתה לטובתו האישית, תוך שהוא מודע לכך שבחירותיה והחלטותיה ייעשו על רקע אילוצי הישרדותה ועל רקע האמון שנתנה בו בשל מעמדו.

אכן, במקרים נשוא האישומים הראשון עד השישי, לא קיבל המשיב תמורה כספית למעשיו כפי שטענה באת כוחו, אך בעבירות של מרמה והפרת אמונים התמורה אינה תנאי מתנאי סעיף החוק, ולא בכדי. בעבירה זו ביקש המחוקק להעניש את עובד הציבור בגין המעשה עצמו, המהווה, גם ללא תמורה, פגיעה בחברה ובציבור. יחד עם זאת, באישום השביעי נטל המשיב מחצית מהכספים שהמתלוננת האומללה קיבלה ממעשי הזנות שהמשיב סרסר לה, בידיעה ברורה שהיא זקוקה לכספים אלה ולאחר שדרדר אותה לעסוק בזנות בשל מצוקתה הכספית. נטילת מחצית מהאתנן הייתה מכוערת ואכזרית.

ביהמ"ש קמא סבר, כי ניתן לסטות לקולא ממתחם הענישה שקבע בעצמו, וזאת נוכח האמור בתסקיר שירות המבחן באשר להליך הטיפולי שעבר המשיב. אלא, שלא מדובר בהליך שיקומי שעבר המשיב, אלא בשיחות קבוצתיות שנועדו לאפשר למשיב להבין ולהפנים את הפסול במעשיו. עבריינים העוברים עבירות הדומות לאלו שעבר המשיב במסגרת תפקידם כעובדי ציבור, הם בדרך כלל אנשים המכונים "נורמטיביים", ובדרך כלל חסרי עבר פלילי, ועל כן בעבירות כאלה יש ליתן משקל נכבד לשיקול בדבר הרתעה כללית כאשר שיקולי "שיקום" כמעט ואינם רלבנטיים. העובדה שנאשם עובר "הליך טיפולי" במסגרת שירות המבחן כדי שיבין מה הפסול במעשיו, אין בה משום הצדקה לסטייה ממתחם העונש. לא לעבריינים שכאלה התכוון המחוקק כשקבע את האפשרות לסטייה לקולא ממתחם העונש הראוי.

סעיף 40ד(א) לחוק העונשין קובע, כי בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש משיקולי שיקום, וליתר דיוק כאשר "מצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם". סעיף זה נותן בכורה, בהתקיים הנסיבות הקבועות בו, לשיקולי שיקום על פני עקרון ההלימה, שברגיל מנחה את גזירת העונש. כלומר, התנאי שמציב הסעיף לחריגה ממתחם העונש ההולם הוא קיומו של הליך שיקום שהסתיים או "סיכוי של ממש [שהנאשם] ישתקם", והפסיקה קבעה, כי על מנת לעמוד בתנאי זה על הנאשם להציג עובדות וראיות לסיכויי השיקום, להבדיל מטענות בעלמא, בין היתר, ואולי בעיקר, באמצעות תסקיר מטעם שירות המבחן (ר' למשל ע"פ 6637/17 קרדנל נ' מדינת ישראל, מיום 18/04/18). אכן, הפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 40ד אינה מוגבלת לעבירות קלות בלבד (ר', למשל, ע"פ 5611/16 סלב נ' מדינת ישראל, מיום 14.9.2017; ע"פ 1288/17מדינת ישראל נ' שנהר, מיום 3.10.2017), כאשר בעניין קרדנל המוזכר לעיל, מנה ביהמ"ש העליון מקצת השיקולים להם נדרשו בתי המשפט בעת שהעריכו את סיכויי השיקום במסגרת ובין היתר, "השיקולים המרכזיים הבאים: המוטיבציה שהפגין האדם שהורשע להשתקם; הליך של גמילה מהתמכרות שהוא עובר; השתלבות מוצלחת בהליכים טיפוליים שונים; אינדיקציות לשינוי עמוק בהתנהגות ובדרך החשיבה; הבעת חרטה כנה על המעשים והפגנת אמפתיה כלפי נפגעי העבירה... חשוב להבהיר: אין מדובר ברשימה ממצה של שיקולים, והתקיימותו של שיקול זה או אחר אינה מצדיקה בהכרח חריגה ממתחם העונש משיקולי שיקום. טעם עיקרי לכך הוא שחלק מהשיקולים שהוזכרו לעיל מובאים ברגיל בחשבון במסגרת קביעת העונש בתוך המתחם..." (שם, בסעיפים 25-24 לפסק דינה של כב' השופט ברק-ארז).

ובענייננו, גם אם המשיב השתתף בקבוצות טיפוליות וגם אם "ניכר כי מבין את הקשר בין עבירות המרמה לבין ביטויים של חלקים מכשילים בהתנהגותו והוא מוכן כדי לפעול להתקדם בחייו" (כמפורט בתסקיר), לא התרשמתי, כי השמתו מאחורי סורג ובריח עלולה לאיין את ההליך השיקומי האמור, או לפגוע בו באופן ניכר. יתרה מכך, גם לא ניתן לומר שהמשיב הפנים במלואו את חומרת מעשיו, שכן גם שירות המבחן התייחס ל"אחריותו החלקית" על מעשיו, כאשר לחלק ממעשיו התקשה לתת הסבר; את חלקם האחר תירץ ב"טיפשות"; ולגבי חלקם אף ציין, כי כלל לא חש התלבטות טרם ביצוע העבירה. בצדק רב, קבע לגביו בימ"ש קמא כי קיים כשל ערכי עמוק באישיותו של המשיב.

ובכל מקרה, הדברים שונים לגמרי ככל שמדובר בעבירות נשוא האישום השביעי, שכן, למרות הטיפולים שעבר המשיב; למרות השיחות הקבוצתיות בהן השתתף לאורך שנים; ולמרות שהטיפול הופסק לאחר שנמצא כי ההליך הטיפולי מיצה את עצמו עבור המשיב, עדיין "באשר לעבירות הסרסרות... חש תחושות של בושה לבחון באמצעות התהליך הקבוצתי את הנסיבות הרגשיות הקשורות בעבירות אלה", וברור, כי ההליך הטיפולי לא התייחס כלל לעבירות אלה. למרות התקופה הארוכה במסגרתה שהה המשיב בהליך טיפולי במסגרת שירות המבחן, לא נמצא כי השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם בתחום זה: בחלק מהתסקירים ציין שירות המבחן את התרשמותו כי המשיב "מגלגל" חלק מהאחריות והשליטה בעבירה על המתלוננת; עד היום המשיב אינו מוכן להתייחס לנטילת כספי המתלוננת; בתסקיר השלישי (לאחר תכנית הטיפול הקבוצתית והפרטנית) התרשם שירות המבחן, כי המשיב "שיטח" את נסיבות ביצוע העבירה; וגם חלוף הזמן ותכנית הטיפול שעבר, לא הביאו אותו להכות על חטא. לכל אלה לא ניתן ביטוי בגזר הדין קמא עת קבע כי משיקולי שיקום ניתן לחרוג לקולא ממתחם העונש.

סוף דבר

לאור האמור לעיל מסקנתנו היא, כי העונש שנגזר על המערער אינו תואם את חומרת המעשים ונסיבות ביצועם, אינו מגשים את עקרון ההלימה, שהוא העיקרון המנחה בענישה (סעיף 40ב לחוק) ואינו עולה בקנה אחד עם פסיקות בתי המשפט באשר לענישה ההולמת בעבירות כגון אלה.

לאחר שהצדדים הגיעו להסדר טיעון שכלל טווח ענישה, לא מצאנו לנכון להיכנס ביתר פירוט למתחמי הענישה שקבע ביהמ"ש קמא, ודי אם נציין, כי הרף התחתון שנקבע - נמוך ללא כל הלימה למעשים ולפסיקה המנחה.

לאור כל האמור לעיל, ולאור הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים ולתקרת הענישה שהציבה המערערת (של 14 חודשים); לאור הכלל שערכאת הערעור אינה ממצה את מלוא חומרת הדין; ואף לאור חלוף הזמן ולעינוי הדין שעבר המשיב בתקופה זו (כאשר כתב האישום הוגש בחודש יולי 2013 וגזר הדין ניתן, ללא כל הסבר ראוי, רק בחודש מאי 2017. יוער, כי הדיון בערעור נדחה פעם אחר פעם בשל נסיבות אישיות של ב"כ המערער, ובין היתר לאור מצבה הבריאותי), אנו מקבלים את הערעור ודנים את המשיב ל-12 חודשי מאסר בפועל. יתר הוראות גזר דינו של בימ"ש קמא יעמדו על כנן.

המשיב יתייצב לתחילת ריצוי עונשו בכלא "דקל" שבמתחם כלא באר-שבע, וזאת בתאריך 02/12/18 עד השעה 08:00.

מומלץ למשיב לבצע מיון מוקדם.

רויטל יפה-כ"ץ, נשיאה

אב"ד

יעקב פרסקי, שופט

יואל עדן, שופט