1

1.             לפניי בקשה למתן היתר יציאה מן הארץ.

2.             המבקש הורשע במסגרת ת"פ 11969-01-18 בביצוע שורה של עבירות סמים, ונגזר עליו עונש של 15 חודשי מאסר בפועל, ועונש של מאסר על תנאי.

3.             ביום 14.7.2019 הורה בית המשפט המחוזי בירושלים על עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש, וזאת עד ליום 10.9.2019 ולחילופין ככל שיוגש ערעור עד למתן פסק הדין בערעור.

           בנוסף, ניתן למבקש צו לעיכוב יציאה מהארץ, אשר יעמוד בתוקפו עד להתייצבות המבקש לריצוי עונש המאסר.

2

4.             ביום 3.9.2019 הגיש המבקש ערעור על פסק דינו לבית משפט זה, וכשבועיים לאחר מכן הגיש בקשה למתן היתר יציאה מהארץ – היא הבקשה שלפניי.

5.             בבקשה נטען כי המבקש מעוניין לצאת מן הארץ "לצורך מסע רוחני וביקור בקברי צדיקים בתקופת מועדי ישראל".

           לטענת המבקש, היציאה מן הארץ "מהותית עבורו בפן הרוחני" ואף עשויה לסייע לו בהליך השיקומי המוצלח אותו עבר מאז שוחרר ממעצרו. עוד מוסיף המבקש וטוען כי המסוכנות הנשקפת ממנו נמוכה, וכי הסיכון כי ינסה למלט עצמו מן הדין נמוך.

6.             מנגד, המשיבה מתנגדת לבקשה, וטוענת כי אין מדובר במקרה חריג ונדיר המצדיק סטייה מן הכלל כי מי שהורשע בדין וביצוע עונשו עוכב לא ייצא מהארץ.

7.             דין הבקשה להידחות.

           בית משפט זה שב ופסק כי נקודת המוצא היא כי מי שהורשע בדין וביצוע עונשו עוכב – לא ייצא מהארץ אלא במקרים חריגים ומיוחדים, בעיקר בנושאים רפואיים דחופים, שבהם נמצא צורך "אישי-אנושי מיוחד" (וראו: ע"פ 2452/16 מנשה נ' מדינת ישראל (13.9.2016); ע"פ 338/17 שטרום נ' מדינת ישראל (15.3.2017)).

           עוד נקבע כי השיקולים התומכים בהגבלת היציאה מן הארץ אינם נוגעים רק לחשש מפני הימלטות הנאשם מאימת הדין, אלא גם למסר החברתי המפחית ממשמעותה של ההרשעה בדין הפלילי (וראו: ע"פ הבי נ' מדינת ישראל (5.11.2013)).

           בנסיבות המקרה דנן, איני סבור כי בקשת המבקש לצאת ל-"מסע רוחני", על אף החשיבות הרבה שהמבקש מייחס לו, באה בגדר אותם מקרים נדירים ומיוחדים בהם יש לסטות מן הכלל לפיו נאשם שהורשע בדין ועונשו עוכב לא ייצא מן הארץ.

8.             הבקשה נדחית אפוא.

           ניתנה היום, ‏י"ט באלול התשע"ט (‏19.9.2019).

3

______________________

19056850_J03.docx