1

לפני:   כב' הנשיאה דבורה ברלינר, אב"ד

            כב' השופט ג'ורג' קרא, ס"נ

            כב' השופטת אסתר נחליאלי-חיאט

נוכחים:

המערער וב"כ עו"ד דן באומן

ב"כ המשיבה - עו"ד טל בנאי-גבת 

מערער 1 - נאשם

מתורגמן לשפה הטיגרית

[פרוטוקול הושמט]

פסק דין

1.         המערער הועמד לדין בבית משפט קמא בעבירה של תקיפה לשם גניבה לפי סעיף 381(א)(2) לחוק העונשין, בתקיפה חבלנית הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק ועבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין.

2

על-פי הנטען בכתב האישום תקף המערער ביחד עם אחר, שזהותו אינה ידועה, את המתלונן בתיק זה מאסיס חידש (להלן: "המתלונן 1"). כתב האישום ממשיך ומפרט כי המתלונן הנ"ל הלך ביחד עם מי שהיה המתלונן 2 בתיק זה לכיוון ביתם. המערער ביחד עם האחר הגיעו למתלונן 2 תקפו אותו, דחפו אותו לכביש וסטרו לו. בהמשך ניגש המערער למתלונן 1, דחף אותו לתוך בית וניסה לרסס את פניו בגז מדמיע. המתלונן 2 נאבק עמו ובתגובה תקף אותו המערער בכך שהיכה בפניו. המערער ואותו אחר גנבו מהמתלונן 1 ארנק וכן שני מכשירי פלאפון ניידים האחד מסוג איפון 4 והאחד מסוג איפון 5.

כאמור על בסיס העובדות דלעיל יוחסו למערער העבירות שפורטו בפתיח לפסק דין זה.

2.         העדים המרכזיים שהעידו בבית משפט קמא היו המתלונן 1 וכן שוטר שהגיע למקום בזמן אמת ולעדותו נתייחס בהמשך. בית המשפט העדיף את גרסת המתלונן מס' 1 על פני גרסת המערער ונתן בה אמון. תמיכה לגרסתו של המתלונן מס' 1 מצא בית משפט קמא בעדות השוטר שהגיע למקום. השוטר העיד כי כשהגיע למקום שמע את המתלונן צועק "גנבו לי גנבו לי". בהמשך עשה חיפוש על גופו של המערער שבפנינו ולמרבית הפלא, ושמא לא למרבית הפלא, נמצאו בכיסיו שני הפלאפונים הניידים שבדיעבד אין מחלוקת כי הם שייכים למתלונן מס' 1.

בנוסף, הבחין השוטר כי המערער שבפנינו משליך בקבוק שחור קטן כאשר בדיעבד הסתבר כי אותו בקבוק שחור קטן הוא מיכל גז מדמיע. נתון זה התקשר לתלונתו המיידית של המתלונן ולפיה הוא רוסס בגז מדמיע.

בהסתמך על שני הנדבכים המרכזיים הללו, קרי: עדותו של המתלונן מס' 1 ועדותו של השוטר והממצאים הפיזיים שהגיש לבית המשפט, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות שיוחסו לו.

3.         בית המשפט היה ער לסתירות לא מהותיות, כך לשיטתו, בגרסאותיהם של שני המתלוננים בתיק זה, כך למשל סתירה בענין צבע חולצתו של המערער או סתירה בנושא כמה אנשים עקבו אחרי שני המתלוננים בתחילת האירוע. עדיין סבר כי ניתן לתת אמון בגרסתו של מתלונן 1 וכאשר מצטרפת אליה עדות השוטר הן מהוות יחד בסיס מוצק להרשעתו של המערער.

3

4.         על מסקנה זו חולק הסנגור בפנינו. טענתו המרכזית של הסנגור הן בהודעת הערעור הכתובה והן בטיעון בפנינו היא, כי שגה בית משפט קמא כאשר נתן אמון בגרסתו של המתלונן מס' 1. הסנגור משליך את מרבית יהבו על אירוע שקדם לאירוע נושא כתב האישום. למען שלמות התמונה נקדיש מילים ספורות לאותו אירוע שבו רואה הסנגור את מקור תלונתם של שני המתלוננים.

מסתבר כי לאירוע נושא כתב האישום קדם שוד בבר שבו שהו שני המתלוננים. הנשדד היה דווקא מתלונן 2 ולא מתלונן 1 המותקף באירוע הנוכחי. ממתלונן זה נשדד סכום גדול של כסף בשעה ששהה בשירותים. לטענת הסנגור, המתלוננים שניהם חשדו במערער כי הוא וחבריו היו השודדים באירוע הבר ועל רקע זה התפתח כל האירוע שבפנינו.

בין אם תתקבל טענה זו ובין אם לאו - הטענה המרכזית היא כאמור, כי המתלונן 1 אינו ראוי לאמון. טול עדותו של זה האחרון וההרשעה, כך לטענת הסנגור, אין לה על מה שתיסמך.

5.         ובאשר למכשירי הטלפון הנייד: (להלן: "הפלאפונים"), הסנגור אינו יכול להתעלם מהעובדה כי הפלאפונים נמצאו על גופו של המערער בחיפוש שנערך על-ידי השוטר. השוטר אינו חשוד בנטיית לב לגבי מי מהמעורבים בפרשה זו ואין כל סיבה לפקפק בעדותו. כיוון שכך העלה הסנגור במהלך הדיון בפנינו את התזה, שמא המתלונן הוא שדחף את הפלאפונים לכיסו של המערער, כך הגיעו הפלאפונים לכיסו וכך קרה שהשוטר מצא אותם היכן שמצא.

נעיר במאמר מוסגר, כי די בתזה זו שכלל לא הוטחה במתלונן כדי להבין שאין ממש בערעור זה, אולם נמשיך ונפרט את העובדות הרלוונטיות.

6.         ולענין הפלאפונים הפנה הסנגור גם לכך שטביעת האצבע שנמצאה עליהם היא לא של המערער. ומעבר לכך, גם אם שיקר המערער, אין בכך כדי להעניק מימד של אמינות לגרסת המתלונן. המתלונן שבפנינו (הכוונה למתלונן 1) שיקר באופן ברור ובוטה בכך שטען כי לא ידע שמתלונן 2 נשדד בבר ודי ברכיב בסיסי זה של גרסתו שהוא שקר מובהק, כדי להביא לכלל מסקנה ששגה בית משפט קמא כאשר היה מוכן לתת אמון, ולו גם אמון חלקי בגרסתו.

לא הגיוני, כך לטענת הסנגור, שהמערער, בהנחה שהוא זה שהיה מעורב בשוד בבר, החליט לעשות מעשה נוסף של שוד ולגנוב מהמתלונן את הפלאפונים נשוא כתב האישום.

4

7.         התביעה מפנה לכל הנימוקים שעמדו בבסיס הכרעתו של בית משפט קמא. ככלל ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות ומעבר לכך, עדות השוטר מבססת את גרסת המתלונן. צבע החולצה שלגביו טוען הסנגור איננו רלוונטי, כיוון שהמערער נתפס בכף למעשה, ועל כן מה לי חולצה לבנה ומה לי חולצה ירוקה, המערער נתפס במקום כשפלאפונים על גופו.

לפיכך, עותרת התביעה להותיר את הכרעת הדין בעינה.

8.         שמענו לאורך שעה ארוכה את טיעוני הסנגור ולדעתנו אין בערעור זה ממש. לשיטתנו אפשר להפוך את הסדר ולראות בעדות השוטר את הנדבך המרכזי עליו נשענת הכרעת הדין, ובעדות המתלונן את ראיית החיזוק בלבד. מבנה זה מבסס מעבר לספק סביר את ממצאיה המרשיעים של הכרעת הדין.

להלן נפרט מעט את הדברים:

            לא היתה מחלוקת על עדותו של השוטר, איש לא פקפק באמינותו ואין גם סיבה לעשות כך. השוטר העיד דברים מפורשים וחד משמעיים, לדבריו, הוא הגיע לאחר שהוזעק למקום על-ידי נתין זר שהיה קשה להבין את המקרה באמצעות דבריו. כאשר הגיע ראה "שני נתינים זרים התוקפים אחד את השני, כאשר אחד מהם השליך בקבוקון קטן הצידה לכיוון המדרגות...", השוטר הפריד בין השניים. "המתלונן כל שניה צעק גנבו לי גנבו לי...". בדיעבד אין מחלוקת שהמתלונן שצעק "גנבו לי גנבו לי" הוא המתלונן 1 שבפנינו.

בהמשך ביצע השוטר חיפוש, לדבריו: "ביצענו חיפוש על החשוד, נמצאו עליו שני פלאפונים", כאשר מאוחר יותר בבירור שנערך על הפלאפונים הוברר כי הם שייכים למתלונן בתיק זה. לדברי השוטר: "כשתפסנו את הפלאפונים אצל החשוד שאלנו אותו של מי הפלאפונים והוא אמר שזה לא שלו ולא יודע של מי זה. מצאנו את הפלאפונים אצלו בכיס המכנס.

ש:       כשהנאשם ראה אותך כשנכנסת הוא הבחין בך ומה עשה?

ת         הוא זרק בקבוק קטן בצבע שחור לכיוון המדרגות שאח"כ הסתבר שזה גז מדמיע.

ש:       איזה חבלות היו למאסיס (המתלונן 1) בזמן האירוע?

ת:        לאחר שאני קורא את הדו"ח אני משיב, החבלות היו דימום מהגבה הימנית, נפיחות בצד וגם סימן אדום מתחת לעין שמאל".

9.         הנה כי כן, מעדות השוטר ניתן לדלות בוודאות מעבר לספק סביר את הנתונים הבאים:

א.        המתלונן 1 זעק מיד כי גנבו לו את הפלאפונים.

ב.         בכיסו של המערער שבפנינו נמצאו שני הפלאפונים שלכל הדעות שייכים למתלונן.

ג.         המתלונן 1 זעק כי רוסס בגז מדמיע.

ד.         המערער זרק גז מדמיע.

5

ה.        המערער נשאל מיד מה מקור הפלאפונים שנמצאו בכיסו ואמר שאינו יודע ושהוא לא יודע של מי זה. לא היתה בפניו גרסה אחרת.

ו.         על פניו של המתלונן נמצאו סימנים המצביעים על תקיפה פיזית.

10.       כל הנתונים הללו ובמיוחד הימצאות הפלאפונים מעבירים אל שכם המערער לפחות את הנטל הטקטי להסביר הכיצד הגיעו הפלאפונים של המתלונן מכל המקומות שבעולם דווקא אל כיסו. המערער בעליל לא הרים את הנטל הטקטי הנ"ל ולא היתה בפיו שום גרסה. לא בכדי נזקק הסנגור, כפי שציינו כבר לעיל, לתזה שהושמעה לראשונה במהלך הדיון בפנינו ולפיה, שמא המתלונן הוא שדחף את הפלאפונים לכיסו של המערער.

למותר לציין, כי תזה זו לא הוכחה. נטל ההוכחה לפחות ברמה המוטלת על נאשם במשפט פלילי מוטל על המערער. הטענה לא הושמעה, לא הוכחה ולא ניתן לייחס לה משקל מינימלי.

התוצאה היא כי עדות השוטר מספקת את כל הנדבכים הרלוונטיים, כפי שציינו, להרשעתו של המערער. למעשה האמון בגרסת המתלונן נדרש אך ורק לצורך ענין התקיפה, האם תקף המערער את המתלונן אם לאו. בענין זה האמין בית המשפט למתלונן ולא מצאנו לנכון להתערב בכך, במיוחד כך כשגם ממצא זה נשען על העובדה שלא נסתרה ולפיה, על פניו של המתלונן נמצאו סימנים פיזיים.

לתזה המרכזית של הסנגוריה, לפיה חשדו המתלונן 1 והמתלונן 2 כי המערער וחבריו הם ששדדו ממתלונן 2 בבר את אותו סכום שנשדד ממנו, ועל רקע זה "נולדה" גירסת התקיפה וגניבת הפלאפונים, לא נמצאו כל תימוכין, שעל כן לא ניתן לבנות עליה ממצאים. שלא לדבר על כך כי אפילו חשדו המתלוננים במערער וחבריו - אין בכך ראיה לכך שבדו את סיפור התקיפה, ודאי שלא יכלו ליצור יש מאין את הממצאים המעוגנים בעדות השוטר.

התוצאה היא כי לא מצאנו ממש בערעור על הכרעת הדין. הסנגור חזר בו בפתח הדיון בפנינו היום מהערעור לגבי הענישה, שעל כן אנו דוחים את הערעור.

ניתן והודע היום ד' כסלו תשע"ו, 16/11/2015 במעמד הנוכחים.

6

הוקלדעלידיסימונהאלפסי