החלטה

בפני בקשה להארכת מעצרו של החשוד לאחר שהוגשה בעניינו הצהרת תובע מכוח סע' 17(ד) סיפא לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), תשנ"ו - 1996.

החשוד חשוד בביצוע עבירות תקיפת עובד ציבור, תקיפה בצוותא, קשירת קשר לביצוע פשע, החזקת סכין ואיומים. על פי הצהרת התובע, יש מקום לכאורה להגיש כתב אישום נגד החשוד, ולבקש את מעצרו עד תום ההליכים. נתבקשו 5 ימי מעצר נוספים לשם השלמת לימוד החומר, ולשם הכנתם של כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים.

בעצת הגשת הצהרת התובע אין כדי לשלול את הצורך בבחינת האפשרות לשחרר את החשוד, בתנאי ערובה. על אף האמור, לאחר שעיינתי בחומר החקירה ושמעתי את טיעוני הצדדים, שוכנעתי כי בהתחשב בטיב העבירות המיוחסות לחשוד, התשתית הראייתית ועילות המעצר, יש להיעתר לבקשה.

שמעתי בכובד ראש את טיעוני הסנגור המלומד אשר ציין בפני כי עסקינן בצעיר נעדר עבר פלילי. עוד טען הסנגור כי לטעמו אין די ראיות להגשת כתב אישום.

תיק זה מוכר לי הן מדיונים בענינו של החשוד והן בדיונים שהתקיימו בפני בעניינה של אימו. אמנם הסנגור המלומד זכאי לדעתו והוא אף מכיר את שלבו הראשון של התיק, עת נחקרה האם. יחד עם זאת החקירה התפתחה לחקירת החשוד שבפני. בנסיבות לא אוכל לקבל את טענת הסנגור לפיה חומר הראיות אינו מצדיק כלל ועיקר הגשת כתב אישום. סוגיה זו אין מקומה להתברר בפני. הדין ברור בכל הנוגע למשמעותה של הצהרת התובע למצער בהקשר של טיב הראיות. לשון אחר, תובע מן הפרקליטות בחן את חומר הראיות ומצא כי יש מקום להגיש כתב אישום.