1

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות רכוש. ביום 10.11.16 שוחרר המבקש בתנאים מגבילים, הכוללים בין היתר הפקדה במזומן בסך 5,000 ₪. ביום 9.3.17 נגזר דינו של המבקש. המבקש נדון לעונש מאסר בפועל, מאסר מותנה וכן חויב בפיצוי קורבנות העבירה. נקבע כי הפיצוי ישולם החל מיום 1.4.2019.

ביום 5.6.17 פנה המבקש בבקשה להשיב לו את הפיקדון, לחשבון בנק המתנהל על שם אביו.

המשיבה ביקשה כי "הסכום התפוס במסגרת הליך המעצר" יקוזז לצורך הפיצוי.

ב"כ המבקש ביקש לדחות את עמדת המשיבה, מנימוקים שונים, אשר אינם דרושים לעניין. שכן לדעתי, ככל שלא מסכים המבקש לביצוע הקיזוז, תהא הסיבה אשר תהא - לא קם מקור סמכות בדין להיענות לבקשת המשיבה.

בבש"פ 4972/07 פואז נ' מדינת ישראל (20.3.2008) נקבע כדלהלן:

2

"כספי ערובה לצורך שחרור מופקדים על-ידי נאשם במסגרת מפורטת וסדורה שהוגדרה לצורך כך בחוק למטרה מוגדרת מראש. עם סיום הליכי המשפט, ומקום בו לא הופרו תנאי השחרור, פוקעת התכלית שלשמה מופקדת הערובה הכספית בידיה של המדינה. עם מיצוייה של התכלית כאמור, קמה זכותו של הנאשם לקבל את כספי הערובה בחזרה, ועל המדינה המחזיקה בכספים אלה כנאמן הציבור, להחזירם לידיו תוך זמן סביר, בבחינת כספי נאמנות שתכלית החזקתם באה אל קיצה.

הפרקטיקה שאומצה לפני שנים על-ידי המדינה, לפיה ניתן לחלט או לעכב בידי המדינה כספי ערבון של נאשם המוחזקים בידיה גם לאחר סיום ההליכים המשפטיים, ובלא הפרת תנאי הערובה, כדי להעבירם למתלונן על חשבון פיצוי שנפסק לו בגזר הדין, הינה חסרת כל עיגון ואחיזה בדין. היא משקפת פעולה של עשיית דין עצמית ברכושו של נאשם, אשר הופקד בנאמנות בידי רשות שלטונית לצורך השגת תכלית מוגדרת, בלא שקיימת תשתית חוקית לכך, ותוך הפרת עקרון יסוד המחייב את המדינה לפעול במסגרת הכוחות הנתונים לה במסגרת החוק, ולא מחוצה להם"

בהעדר הסכמת המבקש לקזז את כספי הערובה מהחיוב שהושת עליו לפיצוי קורבנות העבירה - אינני מוצא כל מקור בדין לביצוע קיזוז כאמור.

אשר על כן הבקשה להחזר הפיקדון מתקבלת. הפיקדון יוחזר למבקש, לפי הפרטים שנמסרו בהודעתו מיום 5.6.2017, וזאת בכפוף לכל מניעה חוקית אחרת (לרבות עיקול).

המזכירות תעביר את העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ב' תמוז תשע"ז, 26 יוני 2017, בהעדר הצדדים.