אהרונוב העיד כי כאשר חתם על הסכם עם המבקשת אמר שייתכן והחוזה יוארך עד ליום 15.10.2025, אך הוא לא התחייב לכך, והקריא מתוך התכתבויות בין הצדדים. כן העיד אהרונוב כי לפני מועד הגעתו לדירה עם המשיב, הוא הודיע למבקשת מראש כי הוא מתעתד להגיע לדירה.

במענה לכך טענה המבקשת כי המשיב אמר לה שיגיע לדירה לפי רצונו, וכי למחרת האירוע חזר וניסה לפתוח את הדלת, אם כי אישרה שלא ראתה את המשיב למחרת אלא היה נסיון לפתוח את הדירה והיא הניחה שזה המשיב. במענה לכך טען המשיב כי לא הגיע שוב לדירה ולא ניסה לפתוח את הדלת בכוח, והדגיש כי גם בביקורו לא נכנס לחדר ששוכרת המבקשת, ואף התחייב כי עד ליום 31.8.2025 לא יגיע לחדר אותו היא שוכרת, וכי אם יידרש להגיע לדירה יעשה כן בתיאום עם השוכרים הנוספים.

3. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה.

בהתאם לדין ולפסיקה ככלל קמה עילה לתת סעד לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת מקום בו אדם ביצע הטרדה בעבר או נקט איומים כלפי המבקש, והנסיבות נותנות בסיס סביר להניח כי אותו אדם יטריד או יאיים שוב על המבקש ויפגע בשלוות חייו, בפרטיותו או בחירותו או בגופו (סעיף 2 לחוק מניעת הטרדה מאיימת; בר"ע (מחוזי ירושלים) 179/04 שובל נ' ניסים, פסקה 20 (10.8.2004)). עוד יש להזכיר כי בהתחשב במהותו של צו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת וההגבלה שהוא טומן על חרויות, אין מקום להעניק צו כאמור מקום בו לא הורם הנטל להוכחת קיומה של עילה לתיתו (שם, פסקה 21).

4. בענייננו לא הוכח שהמשיב נקט כלפי המבקשת בפעולה אשר יש בה משום הטרדה מאיימת.

המשיב ביקש לבדוק את הנכס בשליחות בנו, שהוא מבעלי הנכס, והגיע לדירה בליווי שוכר הדירה אהרונוב, שהשכיר את החדר למבקשת בשכירות משנה, ואהרונוב העיד כי הוא הודיע למבקשת מראש על הגעתו לדירה. כמו כן, היות שהמבקשת שוכרת בשכירות משנה חדר אחד בלבד, אין באפשרותה למנוע ביקור בדירה כולה לאחר תיאום עם שוכרים נוספים בדירה, ובעניין זה על המשכיר לפעול בהתאם ובכפוף לתנאי ההסכמים הרלבנטיים ולהוראות הדין. בנוסף, טענת המבקשת בבקשתה המקורית כי אהרונוב לקח "עבריין" שיאיים עליה התבררה כלא נכונה, וגם הטענה שהעלתה בבקשתה בכתב, כי למשיב אין שום קשר לדירה, התבררה כלא נכונה.

בנסיבות המתוארות, בהן המשיב הגיע לדירה עם השוכר-משכיר המשנה, שהודיע למבקשת על הגעתו לדירה, ומשהמשיב הודיע למבקשת כי הוא פועל בשם בעל הדירה, ולא נכנס לחדר אותו היא שוכרת, לא מצאתי כי יש בסיס לקבוע כי המשיב ביצע פעולה העולה כדי הטרדה מאיימת. כמו כן, בנסיבות העניין ולאחר שהתרשמתי ישירות מן הצדדים, אף לא מצאתי בסיס סביר להניח כי המשיב יבצע פעולה העולה כדי הטרדה מאיימת בעתיד. בעניין זה נתתי דעתי גם להצהרתו של המשיב כי עד למועד הפינוי שנכתב בהסכם, 31.8.2025, הוא לא ייכנס לחדר אותו שוכרת המבקשת, וכי אם יידרש להגיע לדירה לפני מועד זה ייעשה הדבר בתיאום עם השוכרים הנוספים שנמצאים בדירה, ורשמתי לפניי את התחייבותו זו.

לאמור אוסיף כי המבקשת ביקשה כי יינתן צו האוסר על פינוי שלה מהנכס עד ליום 15.10.2025, ואעיר כי לא מן הנמנע שזו היתה המטרה העיקרית אשר לשמה הגישה המבקשת הליך זה. אולם אין מקום ליתן צו כאמור ולהידרש לטענת המבקשת כי אהרונוב - שכלל אינו צד להליך - התחייב להשכיר לה את החדר עד ליום 15.10.2025, במסגרת הליך המתנהל לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, אשר אינו האכסניה המתאימה לבירור טענות כגון דא.

5. מטעמים אלו, הבקשה נדחית.

משנדחתה הבקשה, הצו הארעי שניתן בהחלטה מיום 17.8.2025, מבוטל.

6. הצדדים ביקשו לחייב את הצד שכנגד בהוצאות.

לאחר ששקלתי בדבר, מצאתי שלא לחייב את המבקשת בהוצאות, חרף קביעותיי לעיל, וזאת בנותני משקל לאופי ולמהות ההליך, וכן לטענת המבקשת כי לא ידעה את זהות המשיב כאשר הגיע לדירה, ולא ייעשה אפוא צו להוצאות.

המזכירות תשלח לצדדים עותק של החלטה זו.

ניתנה היום, כ"ח אב תשפ"ה, 22 אוגוסט 2025, בהעדר הצדדים.