1

לפניי בקשה לצו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001, שאינה קשורה בחוק זה כלל. מן הבקשה עולה כי המשיבה המתגוררת מעל המבקש ומשפחתו הקימה בדירתה סטודיו לאימוני כושר לפני מספר חודשים. בדירה, מכשירי כושר, ומתקיימים בה שיעורים. השימוש במכשירי הכושר, כמו גם המוזיקה המתנגנת במהלך השיעורים, נשמעים מדירת המשיבה במהלך כל שעות היום. המבקש מלין על כך שהרעש הבוקע מדירת המשיבה פוגע באיכות החיים שלו ושל בני משפחתו. המבקש מציין גם כי הוא פנה למחלקת פיקוח על הבנייה בעיריית תל־אביב-יפו בחודש מרץ 2020, שכן השימוש בדירה כעסק יכול להיות שימוש אסור בנכס, אך נענה כי הטיפול בפנייתו עשוי להתארך מספר חודשים. על כן, המבקש עותר "להורות מיידית על הפסקת השימוש לאלתר" (לשון הבקשה).

איני חורצת דעה כמובן לגוף טענותיו של המבקש, וטענותיו, כמו גם אלה של המשיבה, שמורות להם לעת מצוא. אולם אין קשר בין טענות אלה לבין הליכים לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת. מדובר על פניו בסכסוך אזרחי-נזיקי אשר צריך להתברר בין הצדדים בהליך אזרחי כדין.

2

נוכח האמור, הרי שמצאתי כי מתקיימות כאן הנסיבות החריגות שבהן אין מקום לקיום דיון בעל-פה לשמיעת הטענות, שעה שאין בהן להוביל לצווים מכוח חוק מניעת הטרדה מאיימת, והכל כאמור בהוראת סעיף 7(ה) לחוק. הבקשה נמחקת אפוא, תוך שיודגש שטענות בעלי הדין שמורות להם כמובן להקשרים המשפטיים המקובלים.

ניתנה היום, י"ט באלול התש"פ, 8 בספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.