בע"מ 12871-03-25

1.  לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ס' ג'יוסי, ע' אטיאס ו-נ' סילמן) בעמ"ש 17748-04-24 מיום 7.2.2025, שבגדרו התקבל ערעור של המשיבים על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (השופטת ר' באום) בתמ"ש 34157-11-21 מיום 21.2.2024, ונקבע כי על המבקשים להשיב למשיבים כספים שהוחזקו על ידם בנאמנות.

2.  המחלוקת בין הצדדים, נסובה על כספים שהיו שייכים לאימם המנוחה של המשיבים (להלן: המנוחה). במהלך חייה, ביקשה המנוחה כי כספי מזונות ילדיה שהתקבלו מבן זוגה לשעבר, יועברו לחשבון בנק על שם המבקשים - אחות המנוחה ובן זוגה (להלן: הכספים), כאשר מעת לעת, ביצעו המבקשים העברות לטובת המנוחה מתוך הכספים, על פי בקשתה. לאחר פטירת המנוחה ביקשו המשיבים, בתור יורשיה, לקבל את יתרת הכספים המוחזקת עבורם אצל המבקשים. לאחר שהגישו המשיבים תביעה בנדון לבית משפט לענייני משפחה, השיבו המבקשים למשיבים סכום שמהווה את יתרת הכספים, לשיטתם. השבת הכספים לא הניחה את דעת המשיבים, שסברו כי יתרת הכספים של אימם המנוחה שבידי המבקשים, גבוהה מהסכום שהושב להם. בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה, תוך שקבע כי עדות המבקשים באשר לכספים שבידיהם מהימנה, וכי המשיבים אמנם ערכו תחשיב של הכספים שהועברו עבור המנוחה למבקשים, אולם נמנעו מלבדוק את היקף הסכומים שהועברו למנוחה במהלך השנים, מתוך הסך הכולל.

3.  בית המשפט המחוזי קיבל בדעת רוב את ערעור המשיבים. נקבע, כי בין המבקשים למנוחה התקיימו יחסי נאמנות בנוגע לכספים, וכי משעה שהמנוחה נפטרה, קמה למשיבים הזכות, כיורשיה, לקבל אותם לידיהם. כמו כן, נקבע כי מאחר שהמבקשים הודו כי קיבלו מהמנוחה כספים בסכום שנטען על ידי המשיבים, הנטל להראות כי הם הושבו במלואם למנוחה או ליורשיה - מוטל על המבקשים, ולא על המשיבים; נטל זה, לא הורם ביחס למלוא הכספים, אלא רק ביחס לחלקם. על רקע זאת נקבע כי דין הערעור להתקבל, וכי על המבקשים להשיב למשיבים את ההפרש שבין סכום הכספים הכולל שהועבר להם מאת המנוחה ושאינו שנוי במחלוקת, לבין הכספים שנקבע שהושבו זה מכבר למנוחה או ליורשיה.

4.  מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה טוענים המבקשים, בעיקרו של דבר, כי היחסים בין הצדדים הם יחסים משפחתיים, ועל כן אין מקום להחיל בגדרם חובות נאמנות פורמאליות. בהקשר זה, טוענים המבקשים כי בקשתם מעלה שאלה עקרונית באשר להטלת חובות נאמנות בתוך יחסים משפחתיים, מבלי שהוכח כי ניתנה הסכמה מפורשת לכך. כמו כן, המבקשים טוענים כי משעה שהוגדרו כנאמנים, היה על בית המשפט המחוזי לפסוק לטובתם שכר ראוי על ניהול הכספים. בנוסף, המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה כשהתייחס לכתב התשובה שהגישו המשיבים בבית המשפט השלום (להלן: כתב התשובה) בתור כתב תביעה לצורך הגדרת המחלוקת בין הצדדים, באופן שעולה כדי עיוות דין.

5.  לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, אף ללא צורך בתשובה.

6.  כידוע, בית משפט זה ייעתר לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי", אך במקרים חריגים אשר מתעוררת בהם שאלה עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או על מנת למנוע עיוות דין (ראו, מיני רבים: בע"מ 66952-01-25 פלוני נ' פלונית, פס' 3 (12.2.2025)). המקרה שלפניי אינו נמנה על מקרים חריגים אלו. הבקשה נטועה עמוק בנסיבות המקרה הפרטני וחרף טענת המבקשים, היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית הראויה להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". בהקשר זה יצוין כי העובדה שערכאת הערעור הגיעה לתוצאה שונה מהערכאה הדיונית, אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור (ראו, למשל: בע"מ 5885/22 פלוני נ' פלוני, פס' 6 (21.9.2022)). כמו כן, לא מצאתי כי הבקשה מעלה חשש לעיוות דין. כך אף באשר לטענות המבקשים בעניין התייחסות בית המשפט המחוזי לכתב התשובה שהגישו המשיבים כתיקון לכתב תביעתם. איני סבורה כי טענה זו מעלה חשש לעיוות דין וזאת מהטעמים המפורטים והמנומקים שנזכרו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין זה.

7.  מעבר לנדרש אעיר, כי משעה שהמבקשים הודו בכך שהכספים הועברו לחשבונם על ידי המשיבה על מנת שיושבו לה בעתיד, צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי נטל השכנוע להוכיח שכספים אלו אכן הושבו למנוחה או ליורשיה - מוטל על המבקשים ולא על המשיבים. ביתר פירוט: המבקשים הודו בעובדות המהותיות המקימות את עילת התביעה של המשיבים - הם הודו כאמור בכך שכספים שמקורם במנוחה נכנסו לחשבונם על מנת שיושבו לה, בהתאם לסכום שנטען על ידי המשיבים בכתב תשובתם (אשר בית המשפט המחוזי קבע שיש לראות כתיקון לכתב התביעה, כמצוין לעיל); לצד זאת, טענו המבקשים כי מלוא הכספים הושבו זה מכבר למנוחה או ליורשיה (ראו פס' 38 לפסק הדינו של בית המשפט המחוזי). למעשה, טענה זו היא מסוג "הודאה והדחה", ובהתאם לכך, המבקשים נתפסים על העובדות שבהן הודו, ובאשר לעובדות "המדיחות" להן הם טוענים - נטל השכנוע מוטל על שכמם (ראו: ע"א 642/61 טופר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1004 (1962); ע"א 6681/21 קילקר נ' נועם, פס' 24-22 (12.7.2023); רע"א 4461/24 מכלוף גדעון ובניו בע"מ נ' מכלוף בכור ובניו בע"מ, פס' 11 (2.12.2024)). לפיכך, מאחר שלא עלה בידי המבקשים להרים את הנטל האמור, צדק בית המשפט המחוזי כאשר קיבל את ערעור המבקשים. מסקנה זו נכונה אף אם נצא מנוקדת הנחה שבין הצדדים לא מתקיימים יחסי נאמנות, ושאין להחיל על המבקשים את כלל חובות הנאמנות הפורמאליות המתקיימות ביחסי נאמנות. בנסיבות אלו, איני רואה הצדקה להתערב בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי בפסק דינו.

8.  אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט­-2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ד אייר תשפ"ה (12 מאי 2025).