במסגרת הבקשה אשר הוגשה על ידי המבקש ביום 3.2.15, עתר המבקש להורות למשיבה להעביר לידיו את רשימת תיקי מח"ש אשר נפתחו כנגד המתלונן וכן, את גיליון הרשעותיו במח"ש.

במסגרת סעיף 2 לבקשה, טען המבקש כי הגיש תלונה במח"ש כנגד המתלונן בטענה כי לאחר האירועים הנזכרים בכתב האישום ובעת שהיה אזוק בתחנת המשטרה- היכה אותו המתלונן, קילל אותו והתעלל בו.

עוד טען המבקש, כי המתלונן טען כי הוא התנהג באופן המפורט בכתב האישום וזאת, בכדי להצדיק את התנהגותו כלפי המבקש עת האחרון היה אזוק כמתואר לעיל.

לטענת המבקש, באמצעות החומר המבוקש בכוונתו להוכיח התנהלות דומה מצד המתלונן בנסיבות דומות וכן, כי המדובר בחומר הרלוונטי להגנתו ולבירור אשמתו.

לשיטת המבקש, יש לבכר במקרה דנן את זכויותיו כנאשם על פני כל שיקול אחר באם אכן קיים כזה בנסיבות המקרה דנן.

ההליכים בתיק וגדר המחלוקת:

במסגרת הדיון אשר התקיים ביום 22.3.15, הביעה ב"כ המשיבה את התנגדותה לבקשה.

לטענתה, לחומר המבוקש אין כל רלוונטיות להמשך ניהול ההליך הפלילי כנגד המבקש ובכל אופן, אף אם יקבע כי החומר המבוקש הינו רלוונטי אזי, זכותו של המתלונן לשמור על פרטיותו גוברת על זכותו של הנאשם לעיין בחומר זה.

ב"כ המשיבה הצהירה כי למתלונן אין הרשעות קודמות ולא קיימים כנגדו תיקים פליליים פתוחים כמפורט בפלט אשר הוגש לעיון בית המשפט.

בהמשך להצהרת ב"כ המאשימה, הבהירה ב"כ המבקש כי היא ממקדת את טיעוניה בנושא תיקי המח"ש בלבד ולא גיליון הרישום הפלילי של המתלונן.

ב"כ המבקש הוסיפה, כי מיד לאחר האירוע נשוא כתב האישום המתלונן עצמו חקר עדים קטינים בשעת לילה מאוחרת וזאת, בניגוד לנהלים.

עוד הוסיפה וטענה ב"כ המבקש, כי עולות תהיות לגבי מה אירע בפועל וציינה כי היומנאי הוא עד הגנה אשר יש בעדותו כדי לחזק את גרסת המבקש.

כמו כן, הפנתה ב"כ המבקש לעובדה שמסגרת הערר אשר הוגש על החלטת מח"ש לסגור את תיק החקירה כנגד המתלונן, הוחלט ביום 11.12.11 שהכרעת הדין בתיק זה תכריע את גורלו של תיק המח"ש.

דיון והכרעה:

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות וזאת, מן הטעמים עליהם אעמוד להלן.

סעיף 74 (א) לחסד"פ קובע כדלקמן:

"הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו".

במסגרת בג"צ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל [פורסם במאגרים המשפטיים] (להלן: עניין אל הוזייל) עמד בית המשפט על הגדרת המונח "חומר חקירה" לעניין הוראות סעיף זה:

"...דעתי כדעת בא-כוח העותרים, כי אין לפרש את המונח "חומר החקירה" שבסעיף 74לחוק סדר הדין הפלילי פירוש דווקני ומצמצם, המגביל את תחולת הסעיף לחומר הראיות, המתייחס אך ורק במישרין למעשה העבירה המיוחס לנאשם. "חומר חקירה", במובן ההוראה האמורה, גם ראיות השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום במשמע. מטבע הדברים, אין לקבוע בנושא זה כללים גורפים וממצים; בכל משפט חייבים נציגי התביעה, ובמקרה של חילוקי דעות - בתי המשפט, להיות מודרכים על-ידי כללי השכל הישר ועל-ידי המגמה לאפשר לסניגוריה הזדמנות הוגנת להכין את הגנתה (ראה בעניין זה גם ע"פ 179/79[4], בעמ' 691-692).אולם, במסגרת השימוש בשיקול הדעת, כאמור, אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של "חומר החקירה" ראיות, שהרלוואנטיות להן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית, ולא כל שכן אין להחיל ככלל את הוראות סעיף 74האמור על חומר שולי שכזה, אשר בלאו הכי אינו יכול להיות קביל באותו משפט..."

(שם, בעמ' 129).

פסק הדין המנחה לעניין סוגיית זכות העיון בגיליונות הרשעותיהם הקודמות של עדי התביעה, ניתן במסגרת בש"פ 5881/06 בניזרי נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים המשפטיים].

בעניין זה נקבע, כי בעת דיון בבקשה להתיר להגנה לעיין בגיליונות הרישום הפלילי של עדי התביעה יש לערוך איזון בין זכותם של העדים לפרטיות ובין זכותו של נאשם למיצוי מקסימאלי של הכלים העומדים לרשותו לצורך ניהול הגנתו וכי על בית המשפט לבחון את גיליונות הרישום הפלילי ולבחון האם המדובר בחומר שהינו רלוונטי להגנתו של הנאשם וכי גלומה בהם תועלת פוטנציאלית להגנתו.

ומן הכלל אל הפרט-

פסק הדין המנחה לעניין זה ניתן במסגרת בש"פ 5881/06 בניזרי נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים המשפטיים].

בעניין זה נקבע, כי גיליון הרשעות קודמות אכן מהווה חומר חקירה ואולם, זכות העיון בו תקבע בהתאם למידת הרלוונטיות שלו להגנת הנאשם.

כבר בתחילה יצוין, כי למקרא בקשתו של המבקש עולה שלא נשמעו מפיו טענות בדבר הפעלת אלימות כלשהי מצד המתלונן במהלך האירוע נשוא כתב האישום.

אלימות זו, ככל שאכן הופעלה, הופעלה לאחר מעצרו של המבקש בתחנת המשטרה.

הנה כי כן, כבר בשלב זה ניתן לקבוע כי אין המדובר בחומר אשר קשור באופן ישיר לאירוע נשוא כתב האישום.

טענתו של המבקש לעניין זה, כפי שבאה לידי ביטוי במסגרת בקשתו בכתב, הינה כי גרסתו של המתלונן לעניין אופן התנהלות המבקש במהלך האירוע, כפי שזו מצאה את ביטויה בכתב האישום, נועדה להצדיק את האלימות אשר הופעלה על ידו כנגד המתלונן בתחנת המשטרה לאחר מעצרו בעקבות האירוע.

דהיינו, עסקינן בטענה הנוגעת למהימנותו של המתלונן אשר בחר למסור גרסה שקרית עליה הושתת לאחר מכן כתב האישום נשוא תיק זה.

ואולם, מעיון במסגרת סעיף ב(1) לבקשה עולה, כי העיון המבוקש ברשימת תיקי המח"ש אשר נפתחו כנגד המבקש נועד להוכיח התנהלות אלימה מצדו של המתלונן במקרים דומים בעבר ולא בגין רישומים הנוגעים לטוהר המידות.

בנסיבות אלה, הרי שלא מצאתי שיש בחומר המבוקש, על רקע הנימוקים אשר פורטו בבקשה, רלוונטיות אף לא לפריפריה של האישום.

אגב אורחא יצוין, כי לאחר שעיינתי בחומר המבוקש לא מצאתי כי הינו רלוונטי אף לעניין הטענה המשתמעת בדבר פגם בטוהר המידות ואולם, משלא הועלתה טענה לעניין זה על ידי המבקש לא מצאתי להידרש לכך.

הגם שדי באמור לעיל כדי להביא לדחיית הבקשה ובכדי שלא ימצא הנייר חסר, מצאתי להתייחס אף ליתר טענותיה של ב"כ המבקש כפי שאלה נטענו על ידה במסגרת הדיון.

סבורני כי העובדה שהמתלונן חקר בעצמו עדים קטינים במהלך הלילה, אין בה כשלעצמה לשנות מן המסקנה אליה הגעתי.

כאמור, בבסיס הבקשה ניצבת הטענה בדבר שימוש באלימות מצדו של המתלונן בעבר ובכל אופן, ככל שיוכח שאלו היו אכן פני הדברים הרי, שלא מצאתי נפקות לשאלת עברו של מי שנקט בפעולות חקירה לא תקינות.

טענתה השנייה של ב"כ הנאשם, ככל שניתן לדלות מן האמור בפרוטוקול, מתייחסת לשאלת השתלשלות האירועים בתחנת המשטרה שכן, במסגרת טענה זו צוין כי היומנאי הינו עד הגנה אשר יש בגרסתו כדי לחזק את גרסת הנאשם.

לפיכך, הרי שאף טענה זו עניינה באירועים המאוחרים לעובדות כתב האישום ולפיכך, אין בה כדי להצדיק היעתרות לבקשה.

בשולי הדברים אעיר, כי אין בנימוק הנזכר בדחיית הערר אותו הגיש המבקש למח"ש כדי להשליך על סוגיית סיווגו של חומר מסוים כחומר חקירה אם לאו.

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל, מצאתי לדחות את בקשתו של המבקש לעיין ברשימת תיקי מח"ש אשר נפתחו כנגד המתלונן שכן, לא שוכנעתי כי המדובר בחומר חקירה הרלוונטי לאישום נשוא תיק זה.

ניתנה היום, י"ב ניסן תשע"ה, 01 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.