ביום 20.12.16 התקיים דיון לגופו של עניין בנוכחות שני הצדדים. בסיום הדיון ניתנה החלטה שהתייחסה לכל הנושאים השנויים במחלוקת שהועלו על ידי הצדדים. בתחילת ההחלטה נכתב כדלקמן: "לגבי העברת מרבית המסמכים הכלולים בקלסרי חומר החקירה, קיימת הסכמה בין הצדדים, ואין צורך בהחלטה נוספת. אתייחס לנושאים שהועלו במהלך הדיון...".

לאחר החלטה זו הוגשו בקשות, תגובות וניתנו החלטות במספר הסתעפויות משנה של ההחלטה ובנושאים שהיה על המשיבה לערוך בירורים לגביהם.

ביום 19.1.17 הגישה המשיבה בקשה בה התבקש בית המשפט להבהיר כי החלטתו מיום 20.12.16 מבטלת, הלכה למעשה, את ההחלטה שניתנה ביום 15.12.16. לטענתה הגיונם של דברים, שההחלטה המאוחרת שניתנה לאחר דיון ממושך במעמד שני הצדדים, ביטלה הלכה למעשה את ההחלטה הראשונה שניתנה במעמד צד אחד, ובאה תחתיה. ב"כ המבקש, בתגובה מיום 22.1.17, התנגדה וטענה כי היא לא ויתרה על טענה מטענותיה שהועלו בבקשה המקורית, וכי הדבר היה ידוע למשיבה. ב"כ המבקש הפנתה לכך שהדיון ביום 20.12.16 התקיים תוך היפוך הנטל, כאשר המשיבה היא שנדרשה להסביר מדוע אין לחייב אותה לחשוף מסמכים מסויימים, כמתחייב מהמצב בו קיימת כבר החלטה המורה על מתן זכות עיון במסמכים, וכן הפנתה לרישא להחלטה, לפיו אין צורך בהחלטה נוספת לגבי העברת מרבית המסמכים.

מאחר שבדרך כלל אין בית המשפט מפרש את החלטותיו, כתבתי בהחלטה מיום 23.1.17 כי השתלשלות העניינים בתיק עולה מההחלטות שניתנו ומהפרוטוקולים המפורטים, אלה מדברים בעד עצמם ואינני סבורה שיש צורך בהבהרה כלשהי. אולם חילוקי הדעות בין הצדדים לא שכחו. ביום 2.2.17 הוגשו בקשה מטעם המשיבה לקבוע דיון קצר נוסף ובקשה מטעם המבקש לפי פקודת בזיון בית משפט, בטענה שהמשיבה מפרה החלטות שיפוטיות שניתנו בנוגע לחומרי החקירה. מטיעוני הצדדים ומהבקשות שהוגשו עולה כי הטענות הועלו גם במסגרת התיק העיקרי, כך שאין מנוס ממתן הבהרה.

כאמור, הבקשה שהוגשה נדונה בשני מועדים שונים. הדיון הראשון התקיים במעמד צד אחד, אולם אין מחלוקת על כך שהמשיבה זומנה אליו כדין ולא התייצבה בשל מחדלה. לפיכך ניתן היה לקיים את הדיון בהעדר המשיבה, וההחלטה שניתנה ביום 15.12.16 מחייבת גם את המשיבה.

ניתן היה לסיים את הדיון בתיק בשלב זה. הדיון הנוסף ביום 20.12.16 נקבע למעשה לפנים משורת הדין, במטרה לברר את המחלוקות האמיתיות בתיק. כפי שטענה ב"כ המבקש, הדיון אכן התקיים בפועל בדרך של היפוך הנטל, כאשר ב"כ המשיבה העלתה את הסוגיות שלגביהן ביקשה לשנות את ההחלטה מיום 15.12.16, ולגבי נושאים אלה בלבד ניתנה החלטה. מכאן שבכל נושא אחר, שלא הועלה באותו דיון, ההחלטה המקורית מיום 15.12.16 עומדת בעינה. יתר על כן, הדבר הוברר גם ברישא להחלטה מיום 20.12.16, בה נכתב כי לגבי העברת מרבית המסמכים אין צורך בהחלטה נוספת, וההחלטה מתייחסת לנושאים שהועלו במהלך הדיון בלבד. להבנתי, השתלשלות העניינים מצביעה על כך שכל נושא שלא נדון ולא ניתנה לגביו החלטה בדיון השני, ביום 20.12.16, חוסה תחת ההחלטה מיום 15.12.16, ועל כן יש לאפשר את העיון בכל מסמך שאינו כלול בהחלטה מיום 20.1.17, אלא אם קיים לגביו חסיון.

כאמור, ביום 2.2.17 הוגשה בקשה "לקבוע דיון קצר בבקשה לפי סעיפים 74 ו-108 לחסד"פ אשר הוגשה מטעם המבקש". בבקשה מפורטים טעמיה: "בשל שגגה, בדיון שהתקיים בבית המשפט הנכבד ביום 20.2.16 לא נדונו הסעיפים הנוגעים ליומני חקירות של הקלסרים 1-4, שעניינם חומר פנימי". הא ותו לא.

אמנם טעות לעולם חוזרת, ולעיתים יש להתגמש ולאפשר לבעל דין לתקן את משגיו ואת מחדליו. אולם במקרה זה למשיבה ניתנה הזדמנות מלאה לתקן את התקלה שנפלה כאשר נמנעה מלהתייצב לדיון הראשון. נקבע דיון שני בו נשמעו טענותיה ונדונו לגופו של עניין. הבקשה שבפני היא לקיים דיון נוסף, שלישי במספר, (לא הבאתי בחשבון דיון מיום 29.1.17 שבו נדונה בקשה אחרת), הנדרש לתיקון שגגה נוספת. הנימוקים לגופו של עניין הם כלליים וסתמיים. לא הובהר מה תוכן החומר שלגביו מבוקש הדיון, מלבד ההגדרה הכללית של חומר פנימי, ולא צויין מה הנזק שייגרם אם יתאפשר העיון בו. הבקשה הוגשה בשיהוי, רק כחודש וחצי לאחר הדיון. אמנם בתקופת הביניים התנהל דיון בין הצדדים באשר לפרשנות ההחלטות, והוגשה הבקשה מיום 19.1.17, הנזכרת לעיל. אולם אם אמנם מדובר בשגגה ראוי היה שתוגש באופן מיידי בקשה מנומקת כנדרש.

החלטות בית המשפט אינן ניתנות טיפין טיפין, ולא ניתן לקיים מקצי שיפורים. במקרה זה לא שוכנעתי כי קיימת הצדקה לחרוג מעקרון סופיות הדיון ולקבוע דיון נוסף בנושא שלגביו התקיימו כבר שני דיונים.

הבקשה לקיום דיון נוסף נדחית.

ניתנה היום, כ"ג שבט תשע"ז, 19 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.