6. דיון

7. זכותו של נאשם לעיין בחומר חקירה מעוגנת בהוראת סעיף 74 (א) לחסד"פ ולפיו:

"הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו".

זכותו של נאשם לעיין בחומר החקירה נגזרת מהזכות להליך פלילי הוגן (ראו בש"פ 7064/08 מדינת ישראל נ' ליאורה ברקו (להלן: "פרשת ברקו"), פורסם בנבו, פסקה 21), ומהווה היא את אחת מזכויות היסוד של נאשם בפלילים בשיטתנו המשפטית (ע"פ 1152/91 סיקסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (5) 8, 22).

פסיקת בית המשפט העליון הכירה בכך שיש להשתמש במבחן הרלוונטיות לצורך סיווג חומר כחומר חקירה שיש להעבירו לעיון ההגנה וכי יש להשתמש בפרשנות מרחיבה:

"המבחן המיושם לעניין הרלוונטיות הוא מבחן רחב והחומר הרלוונטי לאישום כולל 'גם ראיות השייכות באופן הגיוני לפרפריה של האישום" (פרשת ברקו הנ"ל פסקה 22 ובג"צ 233/85 אלהוזייל נ' משטרת ישראל פ"ד לט (4) 124, 129).

יחד עם זאת, נקבע גם כי אין מקום לצאת "למסעות דייג" ולהרחיב את מונח "חומר חקירה" גם לראיות שחשיבותן ונגיעתן לאישום הפלילי היא שולית ורחוקה מידי (בש"פ 7990/14 מקונן נ' מדינת ישראל; בש"פ 600/15 הירשמן נ' מדינת ישראל).

עוד נקבע בפסיקה כי ככל שמדובר במסמך שהנגיעה שלו לאישום נגד הנאשם חלשה יותר, הרי ש"באיזון האינטרסים (זכות להליך הוגן של נאשם אל מול זכות לפרטיות של העד י.ל). יש ליתן משקל רב יותר לזכות לפרטיות של קרבן העבירה..." (בש"פ 3642/04 סופר נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו).

ביחס למקום הימצאות החומר המבוקש נקבע כי העובדה שהחומר המבוקש כלל לא נמצא בידי גורמי החקירה והתביעה מצביעה בדרך כלל על כך שאין מדובר ב"חומר חקירה".

עם זאת, כבר נקבע כי אם החומר המבוקש צריך היה להיות בידי גורמי החקירה והתביעה אזי שניתן להורות לאלה לתפוס החומר ולהעבירו לעיון ההגנה (בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל, פד' נד (1), 376, 381).

חומר חקירה הקשור במרשמים של עדים

8. שאלת אפשרות סיווג מרשם של עד דוגמת מרשם פלילי "כחומר חקירה" נדונה לא פעם בפסיקה, כאשר למעשה, בבש"פ 5881/06 בניזרי נ' מדינת ישראל, פ"ד סב (1) 684, פורסם בנבו (להלן: "פרשת בניזרי"), נקבעה ההלכה בנדון. בפרשת בניזרי נקבע כי יש לאזן בין הזכות למשפט הוגן של הנאשם לבין הזכות לפרטיות של עדים, כאשר אין לקבל באופן אוטומטי את העובדה שקיומו של מרשם כזה מצדיק את העברתו לנאשם, לצורך בחינת מהימנותו של אותו עד, כפי שניתן היה להבין מההחלטה שניתנה בבש"פ 4481/00 יחזקאלי ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו. בעניין זה ראו גם פסקה 7 בבש"פ 4508/15 סבג נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו (להלן: "פרשת סבג").

9. בפרשת סבג הנ"ל נקבע עוד כי: "הכרה ברלוונטיות של מרשם פלילי ללא אינדיקציה קונקרטית כאמור, גם אם היא מוגבלת כביכול לעד מרכזי, אינה עולה איפוא בקנה אחד עם הלכת בניזרי, ולמעשה היא עומדת בסתירה חזיתית להלכה זו וחותרת תחת האיזון שנקבע בה" (פסקה 11).

10. מבחן הרלוונטיות המהווה את המבחן המרכזי לסיווג חומר כ"חומר חקירה" שולט בכיפה גם בסוגיית המרשמים השונים - גיליון הרשעות קודמות, מב"דים, תיקים סגורים ותלונות קודמות.

ראו בעניין ספרו של המלומד עו"ד ת' אורינוב "סוגיות שימושיות בסדר דין פלילי, תוספת שניה", בעמוד 422-450 והפסיקה המפורטת שם.

11. על בסיס המבחנים הנ"ל והלכות הנ"ל בחנתי את הנאשמים השונים, ואין לי אלא לחזור על דברי לעיל, לפיהם, פרט מסירת הנתון על המב"ד הנ"ל, של ע.ת. 1, אין במרשמים השונים רלוונטיות להגנת המבקש ובכפוף לאמור, הבקשה נדחית.

זכות ערר כחוק

ניתנה והודעה היום י"ח אייר תשע"ו, 26/05/2016 במעמד הנוכחים.