אין בבקשה שלפני כל הצדקה עניינית לכך שלא הוגשה בקשה להשפט על ידי המבקש במשך למעלה משנתיים כאשר המועד להגשת בקשה להשפט הקבוע בסעיף 229(א)(2) לחוק הוא תשעים יום מיום המצאת הודעת התשלום לידיו.

הטענה הנטענת כי הדבר נשכח מליבו ברי כי אינה יכולה להוות סיבה מוצדקת לאי הגשת הבקשה במועד וגם הטענה בעלמא - שאינה נתמכת במסמכים רפואיים (ואין די לעניין זה בתעודת הנכה) - כי מצבו הרפואי של המבקש גרר זאת, כמו גם הטענה נטולת הסימוכין כי החל לסבול באחרונה מדמנציה, אשר גם אם יש בה ממש ספק אם רלוונטית למועד שנועד להגשת הבקשה, אינן משנות את המסקנה.

אשר לחשש לעיוות דין, גם חשש זה אינו מתקיים בענייננו מקום בו בקשות המבקש הוגשו למשיבה ללא מסמכים נדרשים להוכחת טענותיו ואף לא העביר את חשבון הארנונה של העסק על שם השוכר הנטען באופן שיכול היה לתמוך בטענתו, ולאור האמור היה זה המבקש אשר חדל מלהביא בפני המשיבה ראיות בתמיכה לטענותיו, ולמעשה מחדליו החוזרים ונשנים גררו את התוצאה.

במצב דברים שכזה קשה לקבל טענה של מי שחדל שוב ושוב מלפעול כנדרש כנגד עיוות דין שנגרם לו, לטענתו, על ידי המשיבה.

זאת ועוד, הגשת מסמכים לא מעטים אשר צורפו לבקשה הנוכחית באופן בלתי קריא מעוררת תמיהה, והטענה בדבר אובדן הסכם השכירות (סעיף 11 לבקשה שאינו נתמך בתצהיר המבקש) במשך השנתיים בהן שקט המבקש על שמריו, הסכם אשר לפתע צורף מבלי שניתן כל הסבר להגשתו המפתיעה מעוררת תמיהה כפולה ומכופלת.

סוף דבר, לא מצאתי כי מתקיים תנאי מן התנאים להארכת המועד להגשת בקשה להשפט ועל כן הבקשה נדחית.

בשולי הדברים אעיר כי חסד עשתה המשיבה עם המבקש כאשר הסכימה לתשלום סכום הקנס המקורי ללא תוספת הפיגורים (סעיף 13 לבקשה) אך המבקש בחר שלא לאמץ הצעה זו.

ניתנה היום, כ"ח חשוון תשפ"א, 15 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.