החלטה

בפניי מונחת בקשת המבקשת לביטול הודעת קנס (דו"ח חניה) מטעמים של אי קבלת הודעת הקנס ומצבה הכלכלי הקשה, הכולל סיוע לאמה הנכה. בכדי לברר טענות אלה יש להכריע בשאלה האם יש להתיר למבקשת להישפט באיחור, בהתאם לסעיפים 229(ה)+230 לחוק סדר הדין הפלילי.

מסתבר מנספח ב' לתגובת המשיבה, כי אמה של המבקשת פנתה עוד ביום 5.12.12 למשיבה בבקשה לביטול הודעת הקנס. הודעת הקנס הוצאה למבקשת, שהרי היא רשומה כבעלי הרכב הרלבנטי, זאת כעולה מפרטי הודעת הקנס ואף מפרטי פניית האם. משכך, ברור כי האם פנתה למשיבה רק מכיוון שהמבקשת קיבלה את הודעת הקנס מלכתחילה. משכך, ברור כי המבקשת היתה מודעת כבר אז להודעת הקנס, בניגוד גמור לטענתה כיום כי "לא קיבלתי מעולם משנת 2012 כל הודעה על קנס ולא ידעתי על הרפורט הזה מימיי".

בנסיבות אלה, כאשר המבקשת פנתה לבית המשפט כשנתיים לאחר שידעה על הודעת הקנס, אין כל הצדקה להתיר למבקשת להישפט באיחור. משכך, לא נסללה הדרך לבירור טענותיה בדבר מצבה הכלכלי, וגם אין צורך להידרש למובא בתגובת המשיבה באשר לעניין זה.

בנסיבות אלה, הבקשה נדחית.

באשר לבקשת המשיבה לחייב את המבקשת בהוצאות משפט, ראיתי שלא לקבלה. אמנם המבקשת דחתה את הצעת הפשרה ההגונה שנתקבלה מטעם המשיבה, ואף הסתירה ידיעה פוזיטיבית שלה אודות הודעת הקנס זמן רב טרם פנייתה. אולם, די בפער בין הסכום שיהיה על המבקשת לשלם עקב דחיית בקשתה, לבין הסכום שהיה משולם לו הייתה מקבלת את הצעת הפשרה, בכדי להעביר את המסר הדרוש למניעת התדיינות מיותרת.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בלוד תוך 45 ימים מיום המצאת החלטה זו.