החלטה

בפני מונחת בקשת המבקש לביטול הודעת קנס (דו"ח חניה) שלחובתו, וזאת מחמת מצבו הכלכלי הקשה.

בכדי להעלות טענותיו כנגד הודעת הקנס, על המבקש היה להגיש בקשה להישפט בגין הודעה זו, וזאת תוך 90 ימים מיום ההמצאה של הודעת הקנס, או לבקש ביטולה, תוך 30 ימים מאז (כעולה מסעיף 229(א) לחוק סדר הדין הפלילי). משלא עשה כן במועדים האמורים, ניתן להתיר לו להישפט באיחור, רק אם הוכיח כי הבקשה לא הוגשה במועדה בשל סיבות שלא תלויות בו ומנעו ממנו להגישה ואילו מיד עם הסרת המניעה הגיש הבקשה (כעולה מסעיפים 229(ה)+230 לחוק סדר הדין הפלילי).

כעולה מנספח ב' לתגובת המשיבה מיום 18.1.15, מסתבר כי הודעת הקנס נשלחה למבקש לביתו בדואר רשום ביום 10.11.11. על פי תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, חזקה כי בתוך 15 ימים הומצאה הודעת הקנס למבקש, זולת אם הוכיח כי לא קיבל אותה שלא באשמתו. לא שמעתי מהמבקש כל רבב של טענה בעניין זה, ועל כן החזקה לא נסתרה על ידו.

רק כעבור כשלוש שנים, ביום 7.12.14, פנה המבקש לראשונה בטענותיו כנגד הודעת הקנס, וזאת באמצעות הגשת הבקשה נשוא הליך זה לבית המשפט. אין כל הסבר לשיהוי משמעותי זה, וקשה להעלות על הדעת כל הסבר. משכך, לא עמד המבקש בנטל המוטל עליו בכדי לשכנע שיש מקום לאפשר לו להישפט באיחור.

בנסיבות אלה, הבקשה נדחית.