בהתאם לסעיף 229(א)(2) לחוק, נקנס רשאי להודיע בכתב בתוך 90 ימים מהמועד שהומצאה לו ההודעה על הטלת הקנס, כי ברצונו להישפט על הקנס. על פי הוראת סעיף 230 לחוק - "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה) בשינויים המחויבים או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו", דהיינו - "אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה" (סעיף 229 (ה) לחוק).

כפי שנפסק לא פעם, בית משפט שנדרש לבקשה להישפט על-ידי מי שלא הודיע על רצונו להישפט, או הודיע על רצונו להישפט, אך הודיע על כך לאחר הזמן שנקבע לכך, צריך לשקול שיקולים דומים לאלה שהוא שוקל בבקשה לביטול פסק דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם. דהיינו, האם יש סיבה מוצדקת לאי הגשת בקשה להישפט במועד וכן האם יגרם עיוות דין אם הדיון בבית-המשפט, לא יתקיים. (רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל פ"ד נז(6) ,793, להלן: עניין איטליא).

בעפ"ת (ב"ש) 42904-01-14‏ ‏ אברהם מויאל נ' מדינת ישראל ‏(10.6.2014) בית המשפט המחוזי קבע כי בבקשה להארכת מועד להישפט בגין דו"ח ברירת משפט, מושם הדגש על הסיבה לאיחור.

הטעמים לכך ע"פ החלטת בית המשפט הם סוג ההליך, אותו ביקש המחוקק להגביל בזמן משיקולים של סופיות הדיון ויעילות, וכן הוראת ההתיישנות שבסעיף 9(א)(4) לחסד"פ, לפיה תקופת ההתיישנות של דו"חות היא שנה מיום ביצוע העבירה. התעלמות מהסיבות לאיחור והארכת המועד להגשת בקשה להישפט בכל עת, משמעותה המעשית היא התיישנותה של העבירה נשוא הדו"ח.

לעניין זה ר' גם פסק הדין של בית המשפט העליון ברע"פ 1260/09 שלבי עאטף סעיד נ' מדינת ישראל (נבו, 2.6.09) במסגרתו נקבע:

" ניתן לראות אפוא כי כאשר בעבירה מסוג "ברירת משפט" עסקינן, יש להראות כי האיחור בהגשת הבקשה להישפט נובע מסיבות סבירות, שכן הנחת היסוד היא כי הנאשם כלל אינו מעוניין להישפט בגין מעשיו. שונה מצב זה ממקרה בו לנאשם זכות להישפט מלכתחילה, כברירת מחדל, וניתן פסק דין בהיעדרו, שאו אז ישנו מקום לשקול ביתר שאת אם ישנו מקום לבטל את הרשעתו... ".

וכן פסק הדין של בית המשפט העליון ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.11) שקבע:

"... על המבקש להסב דו"ח על שמו של זולתו באיחור כה ניכר, ליתן הסבר לפשר השיהוי. המבקש נמנע בשתי הערכאות להסביר מדוע איחר באופן כה ניכר בבקשתו להסבת הדו"ח, והסבר אינו בנמצא אף בבקשת רשות הערעור; גם לא הובאו "נימוקים מיוחדים אחרים" (סעיף 230). בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט".

דיון והכרעה

לאחר שקראתי את בקשת המבקש ואת תגובת המשיבה לה צורפו בין היתר החלטת התובע העירוני בבקשות שהמבקש הגיש לביטול הודעות הקנס, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

מתגובת המשיבה עולה כי הודעות הקנס הודבקו על שמשות הרכבים ונשלחו למבקש בדואר רשום, אישורים על משלוח הודעות הקנס בדואר רשום צורפו לתגובה.

סעיף 237(א) לחוק קובע כי מסמך שיש להמציאו לאדם לפי החוק, המצאתו תהיה בין היתר במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם עם אישור מסירה. תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי תשל"ד - 1974 קובעת חזקת מסירה ולפיה: " ... בעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לעניין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן".

המשיבה הוכיחה שהודעות הקנס נשלחו לכתובת המבקש הרשומה ברשות האוכלוסין והוכיחה קיומה של חזקת מסירה.

המבקש לא הפריך את חזקת המסירה, הוא אף הגיש ביום 13.8.23 בקשה לביטול שתיים משלוש הודעות הקנס ומכאן שבכל אופן ידע על הודעות הקנס לכל הפחות 9 חודשים עובר לפנייה בבקשה לביטול הודעות הקנס. החלטה בבקשה לביטול הודעות הקנס ניתנה ביום 3.12.23.

המבקש לא נימק בבקשתו את הסיבה לשיהוי בהגשת הבקשה לביטול הודעות הקנס, הוא ציין בבקשה שלא קיבל אף הודעה לגבי הודעות הקנס, טענה שלא מתיישבת עם העובדה שהוא הגיש בקשה להישפט על הדוחות מיום 01.12.22 כ-9 חודשים עובר להגשת הבקשה לבית המשפט.

בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כי התקיים התנאי לפיו הבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ומנעו ממנה להגישו במועד.

הודעות קנס דומות להודעות הקנס מושא הבקשה נדונות בימים אלו בבית המשפט וטרם הוכרעו, לפיכך לא אתייחס לגופן של הודעות הקנס.

כאמור בפסיקה לעיל לרבות של בית המשפט העליון, די בשיהוי הניכר בהגשת הבקשה לביטול כדי להביא לדחיית הבקשה.

למעלה מן הדרוש יצוין כי בקשה להארכת מועד להישפט היא בקשה לסעד מן היושר, הנתונה לשיקול דעת בית המשפט.

על פי הפסיקה, מי שפונה לבית המשפט בבקשה לסעד מן היושר חייב לבא בידיים נקיות ולגלות לבית המשפט את כל הפרטים הרלבנטיים לבקשתו.

המבקש טען בבקשה שהוא לא קיבל הודעה לגבי הקנסות, טענה שכאמור לא עולה בקנה אחד עם העובדה שהוא פנה למשיבה בבקשות לבטל את הקנסות כבר לפני 9 חודשים. הוא ביקש להציג מצג לא נכון ובא לבית המשפט בידיים לא נקיות. גם מהטעם הזה דין הבקשה להידחות.

לאור האמור אני מורה על דחיית הבקשה.

המזכירות מתבקשת להודיע לצדדים.

ניתנה היום, ל' ניסן תשפ"ד, 08 מאי 2024, בהעדר הצדדים.