מציג אכן תמונה של PTSD. עם זאת, מהרקע עולה שהיו קיימות בעיות אישיותיות והתנהגויותיו קודמות. בנוסף, מדבריו עולה שנחשף לפיגועי איבה בטווח רחב מאוד של שנים, החל משנות ה-70, המשך בשנות ה-90 ואח"כ בשנת 2003, וגם מאופן דיבורו קשה מאוד להעריך מתי החלו התופעות הפוסט טראומטיות ולאילו מהאירועים לקשור אותן".

4. בדיונה המסכם קבעה הוועדה הרפואית לעררים ביום 17.4.12:

"הוועדה עיינה בדו"ח נוירופ', ד"ר איה גל מ 4.3.12.

הוועדה התכנסה מהוראות פס"ד מ-1.12.11.

לפי מבחני svtבדו"ח התוצאות אמינות ללא התחזות.

בסיכום מציינת הבודקת שקיימות תופעות שאופייניות ל-ptsdאך גם עם מבחנים וגם מהתובע עצמו היה קשה לה להבין לאיזו אירועים בדיוק משייך את מצבו הנפשי.

לציין שבבדיקת קלינית בועדה קודמת התובע בעצמו קשר את מצבו הנפשי עם פיגועים בשנות ה-70. נבדק בביטוח לאומי ב-2006 ותיק נסגר ללא קביעה של נכות נפשית.

כ"כ הוועדה מציינת שאובחן עוד בהיותו בצבא כסובל הפרעות אישיות. גם לאחר התרשמות קלינית וגם לאחר בדיקה נויר' הועדה לא רואה סימנים שמצדיקים הנחת נכות נפשית בגין אירוע ב-2003".

5. המערער טוען כי טעתה הוועדה הרפואית לעררים מאחר שקבעה כי המערער סובל מתסמונת דחק פוסט טראומטית ועל כן היה עליה לקבוע את שיעור נכותו הנפשית, וככל שמצאה נתונים רפואיים מוכחים באשר למצב רפואי נפשי קודם, הייתה רשאית לנכות את הנכות הקודמת מן הנכות הנוכחית.

6. כן טוען המערער כי הוועדה הרפואית לעררים טעתה משלא הפעילה לטובת המערער את הספק העולה מכלל הנתונים שהיו בפניה שמא נגרמה למערער נכות נפשית בשל פגיעת האיבה מ-2003.

7. המשיב מתנגד לערעור וטוען כי הוועדה הרפואית לעררים יישמה את פסק הדין כהלכה, בכך שקבעה באופן פוזיטיבי היעדר קשר סיבתי בין הנכות הנפשית של המערער לבין פגיעת האיבה משנת 2003, מבלי שלדעתה התעורר כל ספק בעניין. לעמדת המשיב, ערעורו של המערער חותר תחת שיקול דעתה המקצועי-רפואי של הוועדה, בלא להצביע על טעות משפטית כלשהי בפעולתה.

8. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים החלטתי לקבל את הערעור, מהנימוקים הבאים:

9. לדעתי, הוועדה הרפואית לעררים לא קיימה את הוראת פסק הדין לפיה עליה להבהיר אם נוכח ממצאיה וכלל המסמכים הרפואיים שעמדו בפניה סובל המערער מנכות נפשית ולו על דרך ההחמרה כתוצאה מפגיעת האיבה מ-2003.

10. הוועדה ייחסה משקל רב לדו"ח של גב' גל וכן להתרשמותה הקלינית בבדיקתה את המערער בדיון מיום 31.1.12. בדיון זה רשמה הועדה ש"התובע מספר שכל הזכרונות של אירועים זה משנות ה-70". גם גב' גל ציינה שהמערער הזכיר את חשיפתו לפיגוע בשנות ה-70.

11. ייתכן שיש משקל לעמדתו הסובייקטיבית של מי שסובל מ-ptsdבקביעת מקורו. עם זאת, הדעת נותנת שיש חשיבות גם למסמכים הרפואיים שנרשמו לפני ואחרי מועד פגיעת האיבה, לצורך קביעת קיומו של קשר סיבתי, ולו על דרך ההחמרה, בין הפגיעה לבין הנכות הנפשית.

12. פסק הדין חייב את הוועדה להתייחס לכלל המסמכים והממצאים שלפניה. בפרוטוקול הדיון בוועדה מיום 31.1.12 מצוין כי תיקו הרפואי של המערער מקופת חולים מכבי וכן מסמכים רפואיים מד"ר אנה (מכפר שאול) ומד"ר בורדה, היו לפניה. הדיון של הוועדה אינו מתייחס למסמכים אלה, שמא יש בהם כדי לתרום לקביעת קיומו או היעדרו של קשר סיבתי, ולו על דרך ההחמרה, בין פגיעת האיבה מ-2003 לבין תסמונת PTSD, ממנו סובל המערער על פי קביעתה של גב' גל.

13. בנוסף לכך, הוועדה כלל לא דנה באפשרות של החמרת מצבו של המערער, כפי שהונחתה לעשות בפסק הדין, והיא אף לא דנה בנסיבותיו המיוחדות של המערער, כמי שנכח במספר רב פיגועי טרור.

14. אשר על כן החלטתי לקבל את הערעור ולהחזיר את עניינו של המערער לוועדה הרפואית לעררים, על מנת שתקיים את פסק הדין. על מנת שההכרעה בעניינו של המערער תהיה מיוסדת על תשתית עובדתית-רפואית מלאה, יהיה רשאי המערער לתמוך את עררו במסמכים רפואיים שטרם הגיש לוועדה.

15. הערעור מתקבל כאמור בסעיף 14 לעיל.

16. משיוצג המערער באמצעות הלשכה לסיוע משפטי - אין צו להוצאות.

17. ערעור ברשות לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' אדר תשע"ג, (13 פברואר 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.