התנהלות השופט בתיק זה מעוררת סימני שאלה כבדים באשר לאופן מימוש תפקידו השיפוטי. השופט בחר להכריע בתיק מבלי להתייחס באופן ענייני לטענות ההגנה שהונחו בפניו, ומבלי לנמק מדוע הן נדחות או אינן רלוונטיות. התעלמות כזו אינה עניין של סגנון שיפוטי, אלא כשל מהותי בהפעלת שיקול הדעת.

שופט אינו חותמת גומי ואינו פועל כפקיד טכני. חובתו הבסיסית היא לקרוא, לבחון, לשקול ולהסביר. במקרה זה, השופט לא עמד בחובה זו. פסק הדין משדר זלזול בעבודה הדיונית של הצד שנפגע ממנו, ומעביר מסר שלפיו אין חשיבות אמיתית לטענות, לראיות או למאמץ של צד להתגונן.

העובדה שהשופט פסק הוצאות מבלי להתמודד עם טענות מהותיות, מחזקת את התחושה כי ההכרעה לא נבעה מניתוח אמיתי של המקרה, אלא מהכרעה שטחית, מהירה וחסרת אחריות שיפוטית. התנהלות כזו אינה מתיישבת עם הסטנדרט המצופה משופט בערכאה כלשהי.

כאשר שופט נמנע מלהסביר את שיקוליו, הוא פוגע לא רק בצדדים להליך, אלא באמון הציבור כולו במערכת המשפט. שופט שאינו מנמק, אינו רק פוסק; הוא חומק מביקורת, וזו בדיוק הבעיה.