נולד בשנת 1910, בקרקוב שבפולין. לאחר גמר לימודיו בגימנסיה בוויסבאדן,
למד משפטים באוניברסיטאות בפרנקפורט, בהיידלברג ובברלין.
בשנת 1933 קיבל את התואר דוקטור למשפטים.
בשנת 1934 עלה לארץ ישראל.
בשנת 1937 הוסמך כעורך דין ועבד במקצועו עד להקמת המדינה.
השתלם באוניברסיטת קיימברידג' ובשנת 1939 קיבל תואר LLB של אוניברסיטת לונדון.
בין השנים 1941-1948 שירת ב"הגנה". במלחמת השחרור שירת בצה"ל בתפקיד סגן התובע הצבאי הראשי.
בשנת 1949 מונה לכהונת שופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.
בשנת 1953 מונה כשופט בית המשפט העליון.
בשנת 1959 כיהן בתפקיד יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת הרביעית.
בשנת 1969 כיהן בתפקיד יושב-ראש ועדת החקירה בעניין השריפה במסגד "אל אקצה".
בשנת 1970 מונה כמשנה לנשיא בית המשפט העליון.
בשנת 1976 מונה כנשיא בית המשפט העליון.
נוסף לכהונתו כשופט בבית המשפט העליון, כיהן בתפקיד מרצה בדרגת פרופסור בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית. השופט זוסמן חיבר כמה ספרים חשובים בתחום המשפט, וביניהם "דיני שטרות" ו"דיני בוררות", ואולם ספרו החשוב ביותר היה "סדרי הדין האזרחי". בספר זה כינס זוסמן את החקיקה והפסיקה הקיימות בתחום הפרוצדורה האזרחית שמטרותיה העיקריות הן: ניהול המשפט באופן יעיל ומהיר ככל האפשר, ולבסוף- מיקוד הדיון בשאלות השנויות במחלוקת והימנעות מדיון עקר. הוא סבר, כי מן הראוי לטפח את סדר הדין האזרחי, לאו דווקא בשל חשיבות ההקפדה על הכללים הפרוצדורליים, אלא מתוך דאגה כי הצדק ייצא לאור, ומתוך הערכה כי שמירה על הזכויות הפרוצדורליות תשמור בהכרח על הזכויות המהותיות.
בשנת 1975 הוענק לו פרס ישראל למדעי המשפט.
נפטר בשנת 1982, בגיל 72.