נולד ב-11 במארס 1911 למשפחה אורתודוקסית בליבק שבפולין. היה פעיל בחוגי אגודת ישראל הגרמנית,שבהם השכלה ותרבות כלליים היתה דבר מקובל ומוערך. כצעיר התנגד בלהט לציונות, עם זאת היו במשפחתו ציוניים.
עלה לארץ בגיל 18.למד שנתיים בישיבת מרכז הרב ובו בזמן למד באוניברסיטה העברית.
החליט לפנות לתחום המשפט בעקבות שיעורים ששמע בישיבה מהרב יעקב משה חרל"פ.
חזר לגרמניה ,להתחתן ולהמשיך בלימודי המשפטים.
בשנת 1933 עלה לארץ בפעם השנייה ולצמיתות, והועסק במשרד לעריכת דין בירושלים.
בשנת 1947 מונה כמזכיר המועצה המשפטית של המוסדות הלאומיים, שמטרתה היתה להכין את בבסיס המשפטי למדינה המיועדת.
עם הכרזת העצמאות, היה הפרקליט הראשון במדינה.למרות היותו אפיקורס,תרם רבות להטמעת
הדין העברי בחוק הישראלי. אח"כ כיהן כמנכ"ל משרד המשפטים.
בשנת 1950 מונה לתפקיד היועמ"ש ,בשנת 1952 מונה לכהונת שר המשפטים במקביל לתפקידו כיועץ משפטי לממשלה.
בשנת 1960 מונה כשופט בבית המשפט העליון.
בשנת 1980 מונה כמשנה לנשיא בית משפט העליון, ובאותה השנה הוענק לו פרס הוענק לו פרס ישרא לשנת התש"ס.
ביום 11/03/1981 פרש לגימלה.
לאחר פרישתו בשנת 1981, בשנים 1982-1988 כיהן בתפקיד נשיא של האגודה לזכויות האזרח.
נפטר ביום 10/04/2002.