1

בגזר הדין שניתן בתיק זה ביום 20.7.2020 חויב המבקש, בין היתר, בתשלום פיצוי למתלונן בסך 7,000 ש"ח ב-10 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, החל מיום 1.10.2020 וב-1 לכל חודש עוקב.

ביום 27.9.2020 הגיש הסנגור בקשה לדחיית תשלום הפיצוי באופן שהשיעור הראשון יסולק ביום 1.12.2020. זאת, נוכח המצב השורר במדינה בעקבות התפרצות מגפת הקורונה והשלכותיה הכלכליות על הציבור בכללותו ועל המבקש בפרט. נאמר כי הארכה המתבקשת נועדה לאפשר למבקש לגייס את סכום הפיצוי הנדרש.

המשיבה ביקשה לדחות את הבקשה, בהפנותה להוראות חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"), המסמיך את מנהל המרכז להורות על פריסת או דחיית תשלומו של חוב.

לאחר שבחנתי את הבקשה ואת התגובה שהוגשה לגביה, מצאתי כי הדין עם המשיבה ועל כן דין הבקשה להידחות. סעיף 5ב(א) לחוק מסמיך את מנהל המרכז לפרוס או לדחות את תשלומו של חוב כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. משניתן גזר הדין בתיק דידן ובגדרו נקבע המועד לתשלומו של הפיצוי למתלונן, סיים בית המשפט למעשה את מלאכתו, והסמכות בכגון דא נתונה למנהל המרכז. (ראו: רע"פ 5743/15 שרון נ' מדינת ישראל (7.10.2015); רע"א 8994/11 ח'ליל נ' מדינת ישראל (29.4.2012)).

למעלה מן הצורך, אבהיר כי אין בהחלטה זו כדי לחסום את דרכו של המבקש, ככל שהוא מעוניין בכך, להגיש בקשה לדחיית מועד תשלום הפיצוי, בפני המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות.

2

הבקשה, על כן, נדחית.

ניתנה היום, א' חשוון תשפ"א, 19 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.