בית המשפט המחוזי בירושלים

ת"פ 62883-10-18 מדינת ישראל נ' נאצר

לפני

כבוד השופט אברהם רובין

בעניין:

מדינת ישראל - המאשימה

נגד

נור נאצר - הנאשם

גזר דין

1.      העבירות בהן הורשע הנאשם

הנאשם הורשע על יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן, במסגרת הסדר טיעון פתוח, בביצוע עבירה של הריגה - סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, ובביצוע עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות - סעיף 335+334(א)(1) לחוק העונשין.

2.      על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 8.10.18 התפתחה קטטה בכביש בית לחם שבוואדי קדום, סמוך לבית משפחת נסאר. בקטטה נטלו חלק עשרות מבני משפחות נסאר מצד אחד ועבאסי מצד שני, זאת על רקע ויכוח שהתגלע בין ילדי שתי המשפחות כחצי שעה קודם לכן. הקטטה החלה לאחר שחלק מבני משפחת עבאסי הגיעו ברכבם למקום האירוע. המתקוטטים הגיעו לקטטה כשהם מצוידים במוטות ברזל, באלות ובסכינים, והם הכו זה את זה באגרופים בבעיטות ובאמצעות אלות ומוטות.

סמוך לתחילת הקטטה הגיע הנאשם - בן משפחת נאסר - למקום האירוע, כשברשותו סכין בה הוא הצטייד מבעוד מועד. הנאשם ניגש לסעיד נעמן - בן משפחת עבאסי (להלן - "המתלונן") - תקף אותו ודקר אותו דקירה אחת באזור המותן השמאלית באמצעות הסכין. כתוצאה מהדקירה נגרם למתלונן פצע דקירה מדמם בחלק השמאלי התחתון של הבטן, אשר הצריך טיפול רפואי.

בשלב כלשהו במהלך המתואר, תקפו הנאשם ואחרים שזהותם אינה ידועה למאשימה, בצוותא חדא, את עבד אלג'וואד עבאסי (להלן - "המנוח"), ודקרו אותו. כתוצאה מהדקירה הסכין ננעצה בירכו של המנוח. המנוח החל להתרחק מהנאשם והנאשם הלך אחריו ושלף את הסכין מירכו. כתוצאה ממעשיו של הנאשם והאחרים נגרם למנוח פצע דקירה בירך ימין, שחדר אל תוך שריר, וכן פצע דקירה בירך שמאל אשר חדר דרך שרירים וכלי דם בינוניים. כתוצאה משליפת הסכין על ידי הנאשם נגרם למנוח הלם תת נפחי שהביא למותו.

לנוכח הודאת הנאשם בעובדות אלו הוא הורשע, כאמור, בעבירות של הריגה ופציעה בנסיבות מחמירות.

3.      תסקיר שירות המבחן

הנאשם יליד 7.6.1999, היה בן מעט למעלה מ-19 שנים בעת ביצוע העבירה. לנאשם אין עבר פלילי. הנאשם הביע חרטה עמוקה על מעשהו, ולדבריו בפגישה עם שירות המבחן: "אין יום שעובר ללא שחושב ומבקש בליבו סליחה מהמנוח, ממשפחתו ומאלוהים". לדברי הנאשם לא הוא זה שדקר את המנוח, אך הוא זה שהוציא את הסכין מתוך מחשבה שבכך יסייע למנוח שזעק לעזרה. שירות המבחן התרשם כי חרטתו של הנאשם כנה וכי מעשהו נבע מחוסר בשלות ומדלות מחשבתית למשמעות מעשיו, בשילוב עם תחושת המחויבות שהוא חש כלפי משפחתו. שירות המבחן מציין כי הנאשם גילה אמפתיה כלפי משפחותיהם של המנוח ושל המתלונן שנפצע.

בתסקיר מציין שירות המבחן כי בין המשפחות נערכה עטווה, בגדרה שלמה משפחת הנאשם פיצויים למשפחת המנוח ולמשפחת המתלונן, ומשפחת הנאשם אף עזבה את שכונת מגוריה.

לנוכח כל האמור, ולנוכח חומרת מעשיו של הנאשם, ממליץ שירות המבחן כי בקביעת אורך תקופת המאסר יתחשב בית המשפט בגילו הצעיר של הנאשם , בעברו הנקי ובכך שהנאשם נטל אחריות על מעשיו התחרט עליהם.

4.      תסקיר נפגע עבירה

הוגש תסקיר נפגע עבירה שנערך על יסוד שיחות עם שלושת אחיו של המנוח. ניסיונותיו של שירות המבחן להיפגש עם אלמנת המנוח, אם שני ילדיו, לא עלו יפה לאחר שזו לא התייצבה לפגישות שתואמו עמה. לאור זאת מציין שירות המבחן, כי תמונת הנזק המובאת בתסקיר חלקית בלבד, כיוון שאין בה התייחסות להתמודדות משפחתו הגרעינית של המנוח עם עובדת מותו.

שירות המבחן התרשם מתמונת נזק חמורה וקשה הנובעת מהקושי של משפחת המנוח להכיל את סופיות מותו. שירות המבחן עומד בתסקיר על הקושי הפיזי הרגשי והכלכלי עמו מתמודדים בני משפחת המנוח, בין היתר על רקע תחושותיהם הקשות לנוכח הפער העצום בין עילת הקטטה - סכסוך בין ילדי שתי המשפחות - לבין התוצאות הקשות שלה, ועל רקע התחושה שפעולה מהירה יותר לאחר פציעת המנוח הייתה יכולה להציל את חייו. התסקיר מתאר כי זמן לא רב לאחר מות המנוח מת גם אבי המנוח, דבר שהוסיף למצוקתה של משפחתו המורחבת של המנוח, אשר מתארת קשר בין ההתדרדרות שחלה במצב האב לבין מות המנוח. נזק נוסף בא לידי ביטוי בקושי שחווים אחיו של המנוח על רקע ניסיונותיהם לסייע לאלמנת המנוח ולילדיו. התסקיר מתאר גם את הנזק הקונקרטי שנגרם לכל אחד מאחיו של המנוח, ומטבע הדברים לא נפרט בעניין זה, אלא נפנה לאמור בתסקיר.

בסיכום התסקיר קובע שירות המבחן, כי הפער בין הפתאומיות והאלימות הקשה בהן מצא המנוח את מותו בגיל 22 בלבד, לבין אורח חייו השלו של המנוח, גורם למצוקה משמעותית נפשית, פיזית וכלכלית במשפחת המנוח, מצוקה אשר מועצמת כתוצאה מהסדר הטיעון ומחששה של המשפחה כי העונש שייגזר על הנאשם לא יבטא הכרה מספקת בכאבה. שירות המבחן ממליץ כי הנאשם יחויב בגזר הדין לפצות את משפחתו הגרעינית של הנאשם בסכום משמעותי.

5.      טענות המאשימה לעונש

באת כוח המאשימה טענה כי הנאשם פגע במעשיו בערכים של שלמות הגוף וקדושת החיים. באת כוח המאשימה הדגישה כי הנאשם הגיע למקום הקטטה כשברשותו סכין.

באת כוח המאשימה הציגה פסיקה בגדרה הוטלו על נאשמים בעבירות דומות עונשים אשר לא נפלו מ-10 שנות מאסר בפועל. על רקע זה טענה באת כוח המאשימה כי מתחם העונש ההולם בגין עבירת ההריגה שביצע הנאשם צריך לנוע בין 10 ל-18 שנות מאסר, וכי המתחם בגין העבירה של פציעה בנסיבות מחמירות צריך לנוע בין 3 ל-5 שנות מאסר, כך שהעונש בגין שתי העבירות צריך לנוע בין 13 ל-23 שנות מאסר. באת כוח המאשימה הסכימה כי על רקע נסיבותיו של הנאשם ראוי למקם את עונשו בתחתית המתחם.

אשר על כן, עתרה באת כוח המאשימה להטלת עונש של 14 שנות מאסר על הנאשם, בתוספת מאסר על תנאי ופיצוי למשפחת המנוח.

6.      טענות הנאשם לעונש

בא כוח הנאשם הפנה בטיעוניו לעובדה שלפי כתב האישום בני משפחת המנוח הם שהגיעו לאזור הקטטה ליד בית משפחת הנאשם, כשהם מצוידים בכלי משחית. בא כוח הנאשם טוען, כי לאור זאת ניתן להסיק מעובדות כתב האישום שגם המנוח הגיע עם בני משפחתו למקום הקטטה וכי הוא ומשפחתו היו מחוללי האירוע.

בא כוח הנאשם הוסיף וטען כי הנאשם אמנם דקר את המתלונן, ברם יש להביא בחשבון כי המתלונן עצמו הגיע למקום האירוע עם סכין ודקר אדם, כפי שעולה מכתב אישום שהוגש נגדו בת"פ 62991-10-18 (ראו - תע/1), במסגרתו הוא הורשע על יסוד הודאתו ונגזר עליו עונש של 25 חודשי מאסר.

בא כוח הנאשם הדגיש כי אין ראייה לכך שהנאשם הוא זה שדקר את המנוח, כל זאת מבלי לגרוע מהודאתו באחריות לדקירה כמבצע בצוותא. לטענת בא כוח הנאשם יש לזקוף לקולא את העובדה שמותו של המנוח נגרם עקב שליפת הסכין על ידי הנאשם, שסבר כי בכך הוא מסייע למנוח.

בא כוח הנאשם עמד על נסיבותיו האישיות של הנאשם, על חרטתו, על היעדר העבר הפלילי, על השכלתו החלקית ועל כך שהנאשם עבד לפרנסתו עובר לאירוע.

בא כוח הנאשם טען כי במסגרת הליכי העטווה והסולחה בין המשפחות שלמה משפחת הנאשם סכום של 150,000 דינר ועוד סכום של 200,000 ₪, אלא שלטענה זו לא הובאה כל אסמכתא.

בא כוח הנאשם טען כי פסקי הדין עליהם בקשה המאשימה להסתמך אינם תואמים בנסיבותיהם את ענייננו, והוא הציג פסקי דין אחרים, בהם נגזרו עונשים קלים יותר.

לנוכח כל האמור עתר ב"כ הנאשם למתחם של חודשי מאסר ספורים עד 15 חודשי מאסר בגין עבירת הפציעה, ולמתחם של שנה עד שנתיים וחצי מאסר בגין עבירת ההריגה.

7.      דברי הנאשם

הנאשם השמיע את דבריו ואמר כי הוא מתחרט מאוד על שאירע, וכי מדובר במעשה לא מתוכנן שהוא כלל לא רצה שיתרחש. הנאשם הביע את רצונו להתחיל בחיים חדשים, ולדבריו: "אני מהמקרה הזה בכלל לא ישן, ואני טעיתי עשיתי טעות, ואני מתחרט ..... על מה שקרה".

דיון והכרעה

מתחם העונש ההולם

8.      בנסיבות העניין, כאשר שתי העבירות בוצעו כמעט באותו זמן ובמסגרת אירוע אלים אחד, אקבע מתחם עונש אחד לשתי העבירות, תוך התחשבות בעובדה שהנאשם ביצע שתי עבירות.

9.      הערכים המוגנים

בעבירות שביצע הנאשם הוא פגע בערכים המוגנים של שלמות הגוף וקדושת החיים. ערכים אלו הם מהערכים החשובים ביותר, אם לא החשובים ביותר, עליהם מגן הדין הפלילי. פגיעתו של הנאשם בערכים אלו קשה. הנאשם הרג אדם לאחר שהיה שותף לדקירתו בסכין, והוא פצע אדם שני גם כן באמצעות סכין. בית המשפט העליון עמד לא פעם בפסיקתו על החומרה הרבה בה יש לראות את תופעת האלימות בחברה בכלל, ואת תופעת הסכינאות בפרט. בע"פ 6910/09 הדרה נ' מדינת ישראל (9.5.2010) נפסק כי:

"האלימות המתפשטת חושפת את החברה במערומיה מדי יום ביומו. האלימות אינה מפלה בין עיר לכפר, בין צפון לדרום, ובין זקן לצעיר. בצוק העתים אין מנוס מלנהוג במידת החומרה היתרה, יותר משהעבריינים צריכים לכך - הציבור צריך לכך. אחת המטרות המרכזיות של הענישה הפלילית היא כאמור הרתעת עבריינים בכוח, ל"מען יראו וייראו". תופעה זו של "סכינאות" יש להדביר. המסר חייב להיות ברור, למען ידע כל איש ונער כי נטילת סכין כדי לתקוף היא נטילת סיכון - לא רק כלפי הקורבן, אלא גם כלפי העבריין בדמות הטלת ענישה מחמירה. במלים אחרות, 'תרבות הסכין' היא תרבות שלא ניתן לגלות כלפיה סבלנות".

וכן נפסק בע"פ 759/16 ג'בארין נ' מדינת ישראל (13.6.13), כי:

"בית משפט זה עמד לא אחת על כך שחברה מתוקנת אינה יכולה להשלים עם אלימות החותרת תחת זכותו של אדם לשלמות גופו (ע"פ 2951/12 ביאדסה נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (2.8.2012)), וכן על הצורך להרתיע את הפונים לפתרון סכסוכים בכוח הזרוע באמצעות השתת עונשים הולמים ומשמעותיים. זאת במטרה להעביר את המסר כי החברה אינה סובלנית להתנהגויות מסוג זה".

דברים אלו יפים לענייננו, אם כי יישומם הלכה ייעשה, מטבע הדברים, תוך מתן משקל לנסיבות המקרה הקונקרטי.

10.  מדיניות הענישה הנוהגת

בעבירות ההריגה קיים מנעד של עונשים (ע"פ 4749/17 גניש נ' מדינת ישראל (30.8.17) בפסקה 32 לפסק הדין), ובהקשר זה נפסק כי: "...לא בכדי העונש בגין עבירת ההריגה נע בין עשרים שנות מאסר לבין העדר קביעת עונש מינימום על ידי המחוקק. עבירת ההריגה מתחילה ברמת מוות ברשלנות פלוס, ומסתיימת בעבירת רצח מינוס. חשוב להתמקד בנסיבות" (ע"פ 3490/13 אבראהים נ' מדינת ישראל (19.8.2015)).

באת כוח המאשימה הציגה מספר גזרי דין המשקפים רמת ענישה העולה על 10 שנות מאסר במקרים של הרשעה בעבירות הריגה אגב קטטות.

בע"פ 2556/17 חנניאייב נ' מדינת ישראל (8.8.2018), נדון עניינו של מערער אשר הורשע בביצוע עבירה של הריגה ובביצוע עבירות נלוות, לאחר שהודה במסגרת הסדר טיעון כי הוא יצא מביתו לבילוי במועדון כשברשותו סכין, וכי שם על רקע קטטה הוא דקר אדם והביא למותו. בית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש של 13 שנות מאסר וערעורו של המערער על העונש נדחה, בין היתר על רקע עברו הפלילי בעבירות של אלימות והחזקת סכין.

בע"פ 4749/17 גניש הנ"ל, נדון עניינו של מערער אשר הורשע בעבירה של הריגה, זאת לאחר שהודה במסגרת הסדר טיעון כי במהלך קטטה במועדון הוא נטל סכין קצבים ממטבח המועדון, באמצעותה הוא דקר את המנוח. בית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש של 15 שנות מאסר. שני הצדדים ערערו על גזר הדין וערעוריהם נדחו ברוב דעות, תוך שבית המשפט העליון נתן משקל לעובדה שלא מדובר במקרה בו קרבן העבירה יזם את האירוע האלים, לעובדה שלאחר שהמערער הצטייד בסכין ניסו מספר אנשים להניא אותו מלדקור את המנוח אך הוא לא שעה לדבריהם, וכן לעברו הפלילי המכביד של המערער, אשר כלל שתי הרשעות בעבירות אלימות, אחת מהן הרשעה במקרה בו אגב קטטה במועדון פצע המערער צעיר אחר בצווארו באמצעות שבר של זכוכית. בגין שתי ההרשעות ריצה המערער עונשי מאסר בפועל.

בע"פ 6224/11 אבו רומי נ' מדינת ישראל (19.5.13), נדון עניינו של מערער אשר הורשע בעבירות של הריגה ושל חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, זאת לאחר שהודה במסגרת הסדר טיעון בכך שעל רקע סכסוך בינו ובין הנאשמים האחרים לבין המנוח התאספו המערער והנאשמים האחרים על מנת לפגוע במנוח, והמערער דקר אותו בסכין וכן דקר בשוגג את אחד מחבריו הנאשמים. בית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש של 14 שנות מאסר וערעורו של המערער על חומרת העונש התקבל ועונשו הופחת ל-12 שנות מאסר, זאת על רקע הפער בין עונשו של המערער לבין עונשיהם של שני נאשמים אחרים שהועמד על 36 חודשי מאסר בפועל, לאחר שאחד מהם הורשע בביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה והשני הורשע בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות ובסיוע לחבלה בנסיבות מחמירות.

בע"פ 8407/05 אביכזר נ' מדינת ישראל (21.4.2005), נדון עניינם של שני מערערים שהורשעו בעבירה של הריגה ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, זאת לאחר שנקבע בתום שמיעת ראיות, כי על רקע עימות בין הנאשמים וחבריהם, שנאשמו בכתב אישום נפרד, לבין קבוצת צעירים אחרת, הצטיידו הנאשמים וחבריהם בסכינים, מברגים ומקלות, והגיעו לדירה בה התגוררו בני הקבוצה האחרת. הנאשמים התפרצו לדירה ודקרו את יושביה. בעקבות כך נפצעו שניים מיושבי הדירה וכן נפצע המנוח ומת מפצעיו. בית המשפט המחוזי גזר על הנאשמים 12 ו-11 שנות מאסר. ערעורם של המערערים נדחה על רקע העובדה שהעבירות בוצעו לאחר תכנון מראש שכלל הצטיידות בנשק.

בע"פ 308/16 נאטור נ' מדינת ישראל (7.11.2016), נדון עניינו של מערער אשר הורשע בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, פציעה בנסיבות מחמירות ונשיאת סכין, זאת לאחר שנקבע כי על רקע חילוקי דעות עם עמיתו לעבודה הצטייד המערער בסכין "פרפר" ודקר אותו פעמיים, בבטנו ובידו. על המערער נגזרו 30 חודשי מאסר וערעורו על חומרת העונש נדחה, זאת חרף עברו הנקי של המערער, גילו הצעיר והתסקיר החיובי שהצביע על חרטה מצדו ועל כך שנערכה סולחה בין הצדדים.

כן הציגה באת כוח המאשימה גזרי דין נוספים של בתי משפט מחוזיים, שגם בהם עיינתי ולא ראיתי מקום לאזכרם.

11.  בא כוח הנאשם הציג שלושה פסקי דין של בית המשפט העליון, שניים מהם לא מהעת האחרונה, וכן גזרי דין שניתנו בבתי משפט מחוזיים.

בע"פ 3585/13 מדינת ישראל נ' הררי (26.4.2015), נדון ערעורה של המדינה על גזר דין של 48 חודשי מאסר בפועל, שנגזרו על המשיב שהורשע בעבירה של הריגה, זאת לאחר שבמסגרת הסדר טיעון הודה המשיב כי הוא ניסה להפריד בין שניים שהתעמתו ביניהם, וכי אגב כך הכה אותו המנוח, ואז דקר אותו המשיב דקירה אחת באמצעות סכין שהגיעה לידיו במהלך העימות האמור. ערעורה של המדינה התקבל ועונשו של המשיב הוחמר והועמד על 56 חודשי מאסר בפועל, תוך שבית המשפט ציין כי: "אף אם היה זה המנוח שתקף את המשיב ויזם את האלימות בין השניים, אין להשלים עם בחירתו של המשיב לפתור את העימות שהתפתח ביניהם באמצעות שימוש בלהב הסכין. ברגע מר ונמהר גדע המשיב חייו של אדם צעיר וחרב עולמה של משפחת המנוח, אשר אבדה את היקר לה מכל. הפגיעה בקדושת החיים - אחד הערכים המוגנים ביותר בחברתנו, אם לא המוגן שבהם - מחייבת ענישה הולמת" (שם, בפסקה 9 לפסק הדין). ודוקו, בית המשפט קיבל את הערעור והחמיר את העונש חרף העובדה שנסיבות המקרה היו מיוחדות לקולא, הן בכך שאחד הגורמים למותו של המנוח היה זיהום בו הוא לקה בבית החולים, הן בשל נסיבותיו האישיות המורכבות והמכבידות של המשיב אשר לא מנעו ממנו לקיים אורח חיים נורמטיבי עובר לביצוע העבירה ולהתבלט לחיוב במסגרות בהן לקח חלק, והן בשל גילו הצעיר.

בע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ' פלוני (26.4.1999), נדון עניינו של מערער אשר הורשע בעבירה של הריגה לאחר שבתום שמיעת ראיות נקבע כי הוא יחד עם חברו קשרו קשר לפגוע בעובר אורח ערבי בשעה שהם נוסעים ברכב, וכי הקשר מומש בפועל בכך שבזמן נסיעת הרכב אחז המערער בקרש באורך של מטר וחצי לערך מחוץ לחלון הרכב, והיכה בעורפו של המנוח שהלך בצד הדרך, ובכך גרם למותו. בית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש של 2 שנות מאסר ואילו בבית המשפט העליון התקבל ערעור המדינה והעונש הוחמר ל-4 שנות מאסר, תוך שנקבע כי ערכאת הערעור איננה נוהגת "להחמיר בעונש עד כדי מלוא העונש הראוי" (שם, בפסקה 9 לפסק הדין.

בע"פ 1713/95 פרידמן נ' מדינת ישראל (12.3.1996), נדון עניינו של מערער אשר הורשע בעבירה של הריגה, ונגזר עליו עונש של 3 שנות מאסר, זאת לאחר שבתום שמיעת ראיות נקבע כי במהלך ויכוח עם רעייתו המנוחה נטלה זו סכין וניסתה לדקור את המערער, אלא שזה תפס את ידה האוחזת בסכין, סובב אותה ודקר את המנוחה פעמיים. ערעורו של המערער על חומרת העונש נדחה. נעיר כבר עתה, כי נסיבותיו של מקרה זה שונות בתכלית מנסיבות המקרה שלפניי, ולפיכך אין ללמוד מפסק דין זה לענייננו.

ב"כ הנאשם הציג גם מספר גזרי דין שניתנו בבתי משפט מחוזיים ולהלן נתייחס לאחד מהם.

בת"פ (מחוזי חיפה) 54435-09-16 מדינת ישראל נ' תייר (16.7.2017), הורשע הנאשם בעבירה של הריגה לאחר שבמסגרת הסדר טיעון הוא הודה כי לאחר עימות שהחל במסעדה הוא נמלט מחבורת שרדפה אחריו, ומשהחבורה השיגה אותו ואחד מהרודפים הניף קרש לעברו, הניף הנאשם סכין לעבר אותו אדם ופגע בצווארו של אדם אחר שעמד בסמוך, ובכך גרם למותו. בית המשפט המחוזי גזר על הנאשם 24 חודשי מאסר בפועל, זאת על רקע עברו הלא מכביד, נסיבותיו האישיות הקשות, נטילת האחריות מצדו, והעובדה שלא הוכח כי הנאשם הגיע לזירת האירוע כשהוא מצויד בסכין. נסיבה אחרונה זו שונה כמובן מהמקרה בו עסקינן.

הנה כי כן, וכפי שנאמר לעיל, מגוון העונשים הנוהגים בעבירות הריגה הוא רחב, והוא תלוי בנסיבות של כל מקרה ומקרה.

12.  הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

הנאשם לא תכנן לבצע את העבירה. כאמור בכתב האישום, הקטטה בין שתי המשפחות החלה בכך שבני משפחת המנוח, בהם המתלונן, הגיעו לאזור בו מצוי בית משפחת הנאשם, כשהם מצוידים מראש במוטות ברזל, באלות ובסכינים - קרי כשפניהם ל"קרב", פשוטו כמשמעו. המתלונן שנדקר על ידי הנאשם נטל חלק פעיל בקטטה ואף דקר אדם, מעשה בגינו הוא הורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ונגזר עליו עונש של 25 חודשי מאסר. מקובלת עלי עמדת הסניגור לפיה על יסוד האמור בכתב האישום יש לצאת מנקודת הנחה כי גם המנוח הגיע עם שאר בני משפחת עבאסי למקום האירוע, אם כי אין אינדיקציה לכך שהוא היה מצויד בכלי נשק כלשהו, או שהוא נטל חלק פעיל בקטטה. עם זאת, יש להביא בחשבון לחובת הנאשם את העובדה שהוא לא נמנע מלהצטרף לקטטה, ואת העובדה שהוא הביא עמו סכין לקטטה. בנסיבות אלו לא ניתן להימנע מהמסקנה כי הנאשם לא הוציא מכלל אפשרות כי יתכן שהוא ישתמש בסכין, כפי שאמנם אירע.

דקירת המנוח מיוחסת לנאשם כמבצע בצוותא, מבלי שיש אינדיקציה לכך שהנאשם עצמו הוא זה שדקר את המנוח. בנסיבות אלה אניח לטובת הנאשם כי לא הוא דקר את המנוח, אלא שאין בכך כדי להצדיק הקלה ניכרת בעונשו של הנאשם, שהיה שותף מלא לקטטה ולדקירות שאירעו במהלכה.

המתלונן נדקר בבטנו ואילו המנוח נדקר בירכו, ולא בפלג גופו העליון. בא כוח הנאשם הדגיש בטיעונו את העובדה שלפי האמור בסעיף 4 לכתב האישום: "כתוצאה משליפת הסכין על ידי הנאשם נגרם למנוח הלם תת נפחי שהביא למותו". דהיינו, יש להניח לטובת הנאשם כי אלמלא שליפת הסכין אין וודאות של למעלה מספק סביר כי המנוח היה מוצא את מותו. מכאן, שמעשה ההריגה התבטא בשליפת הסכין, מעשה שהוא, לטענת בא כוח הנאשם, הרבה פחות חמור מהריגה של אדם באמצעות דקירתו, ואמור להביא להקלה משמעותית בעונשו של הנאשם. אין לשלול לחלוטין טענה זו, אך סבורני כי כוחה מוגבל. אכן, שליפת סכין המביאה למותו של אדם היא מעשה שיכול להיות הרבה פחות חמור מדקירתו של אדם, ובמקרים מסוימים היא לא יכולה לבסס כלל הרשעה בעבירת הריגה, או אפילו הרשעה בעבירות פחותות ממנה. אלא מאי, דברים אלו אמורים במי שאיננו אחראי לדקירת קרבן העבירה. הנאשם שלפניי אחראי לא רק לשליפת הסכין אלא גם לדקירת המנוח, והניסיון להפריד בין אירוע הדקירה לבין אירוע שליפת הסכין הוא במידה רבה מלאכותי. ונוסיף, כי בכתב האישום המתוקן לא נאמר דבר לעניין הסיבה בעטיה שלף הנאשם את הסכין מגופו של המנוח, ולכן לא אוכל להניח, כעתירת בא כוח הנאשם, כי הנאשם סבר שבכך הוא מסייע למנוח. באותה מידה ניתן להעלות השערה לפיה הנאשם שלף את הסכין כדי להעלימה, או כדי לעשות בה שימוש בהמשך הקטטה. אלו ואלו השערות בלבד, שלא ניתן לבסס עליהן הקלה או החמרה בעונש. העונש ייקבע, אם כן, על יסוד ההנחה לפיה לא ידועה הסיבה בעטיה שלף הנאשם את הסכין. יוצא אם כן, כי השילוב של העובדה שאין ראייה לפיה הנאשם הוא שדקר את המנוח, יחד עם העובדה שמות המנוח נגרם משליפת הסכין ולא מהדקירה, מצדיק הקלה מסוימת בלבד בעונש, ובמובן זה פסקי הדין אליהם הפנתה באת כוח המאשימה עסקו במקרים חמורים יותר מענייננו.

יש להביא בחשבון את העובדה שהנאשם דקר או היה אחראי בצוותא לדקירתם של שני בני אדם. לעובדה זו יינתן משקל לעת גזירת העונש בגין שתי העבירות. עם זאת יש להביא בחשבון גם את העובדה ששני הנדקרים נדקרו דקירה אחת כל אחד.

לגבי הנזק שיכול היה להיגרם כתוצאה מהדקירות, ולגבי הנזק שנגרם בפועל דומה שאין צורך להרחיב את הדיבור, באשר הנזק הצפוי - נזק גוף חמור ואובדן חיים - הוא הנזק שנגרם בפועל, ועל החומרה בה יש לראות אובדן חיים כבר נאמרו מילים הרבה. נזכיר בהקשר זה את הדברים הבאים שהובאו בע"פ 156/80כוכבי בן יצחק בנימיןנ' מדינת ישראל פ"ד לה(4) 744 (1981):

"וכך מקובלנו, שכל העבירות האחרות "אין בהם השחתת ישובו של
עולם כשפיכות דמים. אפילו עבודה זרה, ואין צריך לומר עריות או חלול שבת, אינןכשפיכות דמים. שאלו עוונות הם מעבירות שבין אדם למקום, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו" (רמב"ם, רוצח ושמירת הנפש, ד, ט [ב]). "

לעניין הנזק נוסיף ונזכיר גם את הנזק הקשה, בכל המובנים, שנגרם למשפחת המנוח כמתואר בתסקיר נפגעי העבירה.

הנאשם היה בן מעט למעלה מ-19 בעת ביצוע העבירה, דהיינו צעיר-בגיר. לגבי צעירים-בגירים נפסק כי אין מדובר ב"מונח קסם" המביא בהכרח להקלה בעונש, אך הקלה בעונש הנגזר על בגיר-צעיר יכולה לבוא בחשבון: "בהינתן תנאים ייחודיים המתקיימים בנאשם המשתייך לקבוצה זו, לרבות גילו של הנאשם, התפתחותו, בשלותו והפוטנציאל השיקומי שלו" (ע"פ 308/18 נאטור נ' מדינת ישראל (7.11.16). כך מתחייב גם מהוראת סעיף 40ט(א)(6) לחוק העונשין. בענייננו אנו מתקיימים בנאשם הקונקרטי נתונים כאמור. שירות המבחן ציין בתסקיר כי הרושם הוא שברקע למעשי הנאשם ניצבים: "חוסר בשלות ודלות מחשבתית למשמעות מעשיו, לצד מחויבות שחש כלפי משפחתו המורחבת", וכי מדובר בנאשם: "בעל דפוסי אישיות דלים ובלתי בשלים, בעל יכולות וכישורים דלים להתמודדות במצבי לחץ ומשבר". נתונים אלה מצדיקים התחשבות לקולא בקביעת הרף התחתון של מתחם העונש ההולם. נתוניו הדלים של הנאשם וגילו הצעיר מצדיקים התחשבות לקולא גם במישור הנסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה (סעיף 40ט(א)5) לחוק העונשין). עמדנו לעיל על כך שלא הנאשם ולא משפחתו יזמו את האירוע האלים, וכי במובן מסוים הנאשם נגרר לאירוע אלים שהחל עם הופעת בני המשפחה היריבה סמוך לבית משפחת הנאשם, כשבני המשפחה היריבה היו מצוידים במוטות ברזל, באלות ובסכינים. ועוד נזכיר, כי לאירוע היו שותפים עשרות אנשים משני הצדדים, כך שהנאשם גם לא היה ממובילי האירוע. כל אלו מצדיקים כי הרף תחתון של מתחם העונש ההולם יהיה נמוך מהרף האמור בפסקי הדין שהציגה המאשימה.

13.  לאחר שהבאתי בחשבון את כל האמור לעיל, לרבות את העובדה שעסקינן בשתי עבירות שבוצעו, אני קובע כי מתחם העונש ההולם בעניין דנא, לגבי שתי העבירות יחד, נע בין 6 ל- 13 שנות מאסר. ויודגש, מבלי לגרוע מכל האמור לעיל, כי אלמלא העובדה שהמנוח והמתלונן הגיעו עם יתר בני משפחתם לבית משפחת הנאשם כשפניהם לעימות, ואלמלא גילו הצעיר של הנאשם והערכת שירות המבחן לגבי דלות חשיבתו וחוסר בשלותו, הרי שתחתית המתחם הייתה גבוהה מ-6 שנות מאסר.

14.  העונש המתאים

הנאשם צעיר בן מעט יותר מ-20, ורווק. פגיעת העונש בנאשם ובבני משפחתו איננה חורגת מגדר הפגיעה הצפויה בדרך כלל עקב הטלת עונש של מאסר. הנאשם נטל אחריות למעשיו וחרטתו כנה. הנאשם הודה במיוחס לו ובכך הביא לידי ביטוי ממשי את נטילת האחריות מצדו, וכן חסך מזמנה של המאשימה ומזמנו של בית המשפט. נסיבה זו מהווה שיקול משמעותי לקולא בעניינו של הנאשם. בין המשפחות נערכה עטווה ונטען כי משפחת הנאשם שלמה סכומי כסף ניכרים למשפחת המנוח. דא עקא, שלטענה זו לא הובאו כל תימוכין. הנאשם שהה במשך כחודשיים במעצר ממש, ומאז 16.12.18 הוא עצור באיזוק אלקטרוני בבית משפחתו. לנאשם עבר נקי ועובר לביצוע העבירה הוא עבד בחנות חשמל במטרה לסייע בפרנסת הוריו. נסיבות חייו של הנאשם לא היו יוצאות דופן במידה המצדיקה הקלה בעונש.

לנוכח כל האמור, וכפי שהסכימה גם באת כוח המאשימה, מן הראוי למקם את העונש המתאים בחלק התחתון של מתחם העונש ההולם.

15.  אשר על כן, לאחר שנתתי דעתי לכל השיקולים האמורים לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים שלהלן:

א. 78 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו של הנאשם (11.10.18 - 16.12.18).

ב. 6 חודשי מאסר על תנאי אותם ירצה הנאשם בפועל אם בתוך שלוש שנים מיום שחרורו מהכלא הוא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע.

ג. הנאשם יפצה את משפחתו הגרעינית של המנוח - אלמנתו ושני ילדיו - באמצעות תשלום סך של 150,000 ₪ לידי אלמנת המנוח, זאת עד ליום 15.2.21.

הנאשם יתייצב לריצוי עונש המאסר שנגזר עליו ביום 26.4.20 עד לשעה 10:00, בבית סוהר אילון ברמלה, או במקום אחר על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון, ועותק מהכרעת הדין ומגזר דין זה. על המבקש לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, טלפונים: 08-9787377 או 08-9787336.

הודע לנאשם על זכותו לערער לבית המשפט העליון בתוך 45 יום מהיום.