1

רקע

בפתח הדברים ראוי לציין כי אף על פי שבהודעת הערעור צוינו שלושה מערערים, הרי שבדיון שהתקיים ביום 7.6.20 הסתבר כי מי שרשום כמערער 3 - חיים בנדר - לא הגיש ערעור וההליך שהתנהל לא התייחס אליו כלל. לפיכך, מערערים 1 ו-2 יכונו בפסק דין זה "המערערים".

לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב יפו כב' השופטת סיגל דומניץ סומך (להלן: "בית משפט קמא") מיום 12.1.20, לפיו הורשעו המערערים בעבירות לפי סעיפים 145 ו-204(ב) לחוק התכנון והבנייה התשכ''ה - 1965 (להלן: "החוק") בגין שימוש חריג וללא היתר בנכס מושא כתב האישום (להלן: "הנכס"). בית משפט קמא גזר על המערערים עונשי קנס בסך 10,000 ש''ח לכל אחד מהם וכן הורה על צווי הפסקת השימוש החורג והתאמה להיתר הבנייה אשר תוקפם יהיה מיום 1.6.20.

2

טענות הצדדים

בהודעת הערעור פרשו המערערים באמצעות בא כוחם מגוון רחב ביותר של טענות כנגד הכרעת הדין. בדיון שהתקיים לפני הצעתי לבא כוח המערערים לחזור מהערעור בעניין הכרעת הדין ולמצות טיעוניו לעניין גזר הדין.

כאן המקום לציין ולא בהרחבה כי מדובר בנכס שבמקורו, על פי היתר הבנייה משנת 1945, מיועד היה להיות "גראז'". על פי טענת המערערים בהודעת הערעור הכוונה הייתה ל"מוסך", ולא לחנייה, אלא משום שחזרו בהם מהערעור על הכרעת הדין, התייתרו טענות המערערים ככל שהן מכוונות כלפי אופי השימוש בנכס כשימוש חריג.

באת כוח המשיבה התנגדה להתערבות בית המשפט בגזר הדין. בעיקר משום שהעבירה בה הורשעו המערערים במהותה הינה כלכלית, מעבר לעבירת תכנון ובנייה. על פי הטענה הפיקו המערערים רווח בסכומים גדולים ביותר, ולפי הערכתה במשך 10 השנים בהם התקיימה העבירה הרוויחו כ- 360,000 ש''ח.

בא כוח המערערים התייעץ עם מרשיו, ולאחר התייעצות קיבל הצעת בית המשפט. בקשתו הייתה להתחשב בנסיבותיהם האישיות של המערערים ולהקטין באופן משמעותי את סכום הקנס שהושת על המערער.

במהלך הדיון שמעתי את דברי המערער ואשתו אשר נכחה באולם בית המשפט.

דיון והכרעה

אקדים ואומר את אשר הערתי במהלך הדיון, איני מוצא טעות כלשהיא בהכרעת הדין של בית משפט קמא. מדובר בהכרעת דין מקיפה, עניינית אשר ניתחה כל טענה וטענה מטענות המערערים והכרעת הדין מנומקת ומבוססת כדבעי.

3

הוא הדין באשר לגזר הדין. אכן, על פי הטענה, ההליכים בבית משפט קמא התנהלו במשך כ-8 שנים. הדיון הראשון כך לפי "תיק הנייר", התקיים ביום 13.9.12. על פי חותמת בית המשפט על גבי כתב האישום עולה כי הוא הוגש ביום 17.11.11. לא ירדתי לשורש העניין ולסיבה להימשכות הליכים בתיק זה, שהוא תיק פשוט בתכלית וניתן היה לסיימו במשך זמן קצר הרבה יותר. מכל מקום, טען לפני המערער כי הימשכות ההליכים גרמו לו לעינוי דין. המערער סיפר כי כיום הוא בגיל 79, התחיל את המשפט כשהיה בריא וסיימו כשהוא חולה. כמו כן, פרש לפני קורות חיים שיש בהם כדי להצביע על התנהלות נורמטיבית שלו ושל משפחתו. לדבריו, עת השכיר את הנכס לנאשם 3 שבכתב האישום, סבר בטעות ובתום לב, כי אין בעיה שבאותו מקום אשר שימש כחנות מכולת תהיה קליניקה לטיפול רפואי אלטרנטיבי.

כפי שציינתי לעיל, לא מצאתי טעות בגזר הדין עת גזר על המערערים הקנסות שגזר עליהם. יחד עם זאת, בנסיבות המקרה, להימשכות ההליכים בבית משפט קמא חייב להיות ביטוי בהקלה בגזר הדין. כמו כן, מצאתי לשקול נסיבותיו האישיות של המערער כמו גם של אשתו, בגובה הקנס. עוד יש לשקול הקנס על שני המערערים כעל ישות אחת אף על פי שמדובר במערער ובתאגיד, אלא שבנסיבות העניין יש לראות בהם גוף אחד.

סוף דבר, מצאתי להתערב במרכיב אחד בגזר הדין, תוך שאני מדגיש כי אין בכך כדי להצביע שבית משפט קמא טעה, אלא אך מצאתי כערכאת הערעור לשקול שיקולים נוספים על שיקוליו הראויים של בית משפט קמא.

אני מורה להפחית סכום הקנס שהושת על מערער מסכום של 10,000 ש''ח לסכום של 1,500 ש''ח. הקנס ישולם עד ליום 1.7.20.

בשולי פסק הדין, ולא משום אי החשיבות, מצאתי לציין עניין אשר נראה חשוב. המערער ואשתו טענו כי כיום, בתום ההליכים, מסרבת המשיבה להתיר שימוש בנכס כחנות או כמכולת דהיינו על פי ההיתר המקורי עובר להשכרת הנכס לנאשם 3. בלי להיכנס לשיקוליה של הרשות המוסמכת, נראה לי כי בנקודת הזמן הנוכחית, בתום ההליכים המשפטיים ארוכי הזמן, ראוי להמשיך להתיר למערערים השימוש בנכס לחנות או למכולת.

בכפוף לאמור לעיל, הערעור נדחה.

פסק הדין יועבר על ידי המזכירות לצדדים.

ניתנה היום, י"ח סיוון תש"פ, 10 יוני 2020, בהעדר הצדדים.

4