בית משפט השלום בפתח תקווה

ת"פ 58494-12-19 מדינת ישראל נ' בזליאניס

בפני

כבוד השופט עודד מורנו

מאשימה

מדינת ישראל

נגד

נאשם

פלוני

ב"כ המאשימה: עו"ד גל גבאי ועו"ד ליאל אהרוני

ב"כ הנאשם: עו"ד דפנה רינסקי

הנאשם בעצמו

החלטה

האם ניתן לקבל הודאת נאשם בעובדות כתב האישום כאשר במקביל הוא טוען לחפותו? זו השאלה

העומדת להכרעה במקרה שבפני כעת.

מבוא

1.      כנגד הנאשם הוגש כתב אישום ביום 24.12.19 המייחס לו אישום בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממש - לבת זוג, עבירה לפי סעיף 382 (ג) לחוק העונשין, תשל"ז 1977 (להלן: "החוק") .

כתב האישום הוגש בשנית לאחר איתור הנאשם.

2.      מעובדות כתב האישום עולה כי בתאריך 12.10.18 בשעות הערב המוקדמות חזרו הנאשם ובת זוגו, הגב' י. ג (להלן: "המתלוננת") מבילוי לדירתם כשהם תחת השפעת אלכוהול. במהלך ויכוח שהתפתח ביניהם (להלן: "הויכוח"), סטר הנאשם בפניה של המתלוננת בחוזקה מספר פעמים, וגרם לה לפצע כשדם ניגר מהשפה התחתונה.

3.      במענה לכתב האישום, אישרה ב"כ הנאשם כי אכן היה ויכוח בין הנאשם למתלוננת כאשר היו תחת השפעת אלכוהול, אולם כפרה בתקיפה, וטענה כי ככל והמתלוננת נחבלה הרי שהחבלה מקורה"מחמת שיחים שהיו במקום" (עמ' 4 שו' 14 לפרוטוקול מיום 20.5.20). לאור כפירת הנאשם, נקבע התיק לשמיעת הוכחות בפני מותב זה.

4.      בטרם ישיבת ההוכחות, התקיימה ישיבה ראשונה בפני מותב זה ביום 19.7.20, כאשר לדיון זה התייצב הנאשם באולם בית המשפט כשלצידו המתלוננת, במהלך כל הדיון ישבו השניים זה לצד זו והחזיקו זה את ידה של זו.

בדיון טענה הסנגורית כי הנאשם והמתלוננת מתגוררים יחד עד היום וכי ניהול התיק במצב דברים זה "מעכיר את האווירה בין בני הזוג ומחזיר אותם אחורה ולא עוזר להמשיך ולשקם את חייהם" (עמ' 6 שו' 13-14). בהמשך לטענתה כי אין מקום לניהול התיק הוסיפה הסנגורית, כי שוחחה עם הנאשם ומוכן הוא להודות שקיימות בתיק ראיות שיכולות להוביל להרשעתו בדין במיוחס לו הגם שלטענתו הוא עומד על חפותו.

דבריה של הסנגורית קיבלו חיזוק בהצהרת הנאשם, כדלקמן:

"אני מודה כי קיימות בתיק ראיות שיכולות להוביל להרשעתי במיוחס לי בכתב האישום, ואני מבין את כל המשמעויות שיכול להיגזר עליי כל עונש בעניין כתב האישום" (עמ' 6 שו' 19-20 לפרוטוקול מיום 19.7.20).

ההדגשות בכל הציטוטים בהחלטה זו אינן במקור.

בתגובה לדברי הנאשם, השיבה ב"כ המאשימה כי יש לראות בהצהרה זו כהודאה וביקשה להגיש את תמונות

החבלה של המתלוננת בשלב הטיעונים לעונש.

5.      בהוראת בית המשפט, הוזמנו הצדדים לישיבה נוספת ביום 29.7.20. בישיבה זו ולשאלות בית המשפט, חזרה הסנגורית על עמדתה ומסרה כי הנאשם מודה בעובדות כתב האישום, ומבין כי הצטברו כנגדו ראיות להרשעה מעל לכל ספק סביר וכי דבריו יכולים להוביל להרשעה בהליך פלילי ולמתן כל עונש בעקבות כך. אף בדיון זה הצהירו ברוח הדברים שכבר נאמרו, הסנגורית והנאשם בעוד האחרון גם הוסיף את הדברים הבאים, כדלקמן:

"אני מאשר את דברי הסנגורית ואני מבין שהצטברו נגדי ראיות להרשעה מעל לכל ספק סביר הגם שאני טוען לחפותי, אני מסכים כי תיק החקירה יוגש לבית המשפט ומוותר על זכותי לשמיעת העדים ולניהול הליך הוכחות ואני מבין שדבריי יכולים להוביל להרשעה בהליך פלילי ולמתן כל עונש בעקבות כך" (עמ' 6 שו' 13,15).

כאמור בהצהרתו דלעיל, ועל אף שטען לחפותו הסכים הנאשם להגשת תיק החקירה לעיון בית המשפט, כמו כן ויתר הנאשם על זכותו לשמיעת העדים ועל ניהול הליך ההוכחות.

6.      ביום 4.6.20 התקבל בבית המשפט תיק מוצגים מוסכם ע"י ב"כ הצדדים ובו הודעת הנאשם מיום 13.10.18- ת/1. בנוסף, ובהסכמת הנאשם מיום 29.7.20 הוגש תיק החקירה לבימ"ש ובו: הודעת לנה גלרוב מיום 12.10.18 ביחד עם התמונות- ת/2 ;דו"ח עיכוב הנאשם מאת רנ"ג אביבית בן ניסים מיום 12.10.18- ת/3 ; דו"ח פעולה מאת רנ"ג אביבית בן ניסים מיום 12.10.18- ת/4 ; מזכר רס"ב סטניסלב מולדנוב מיום 13.10.18 שכותרתו עיכוב בחקירת חשוד- ת/5; מזכר רס"ב סטניסלב מולדנוב מיום 13.10.18 שכותרתו ליווי מורחק- ת/6 ; מזכר רס"ב סטניסלב מולדנוב מיום 13.10.18 שכותרתו סגירת מעגל- ת/7 ; מזכר רס"מ אלכסנדר קובלנציק מיום 15.10.18- ת/8 ; מזכר רס"מ אלכסנדר קובלנציק מיום 14.10.18 שכותרתו ניסיון לשוחח עם המודיע- ת/9 ; מזכר רס"מ אלכסנדר קובלנציק מיום 14.10.18 שכותרתו שיחה עם ילנה- ת/10 ; מזכר רס"ב דרור שקד מיום 11.11.19 שכותרתו שיחה עם משק פגה- ת/11; מזכר רס"ב דרור שקד מיום 11.11.19 שכותרתו שיחה עם משק פגה- ת/12 ; מזכר רס"ב דרור שקד מיום 8.12.19 שכותרתו שיחה עם הנאשם- ת/13; מזכר רס"ב דרור שקד מיום 15.10.18 - ת/14.

המסגרת הנורמטיבית

7.      סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב 1982 (להלן: "החסד"פ") קובע כדקלמן:

"בתחילת משפט יקריא בית המשפט את כתב האישום באזני הנאשם ויסביר לו, אם ראה צורך בכך, את תכנו, אולם רשאי בית המשפט לא לעשות כן לגבי נאשם המיוצג על ידי סנגור, אם הודיע הסנגור לבית המשפט, כי קרא את כתב האישום באזני הנאשם והסביר לו את תכנו, ואם אישר הנאשם את ההודעה; דברי הנאשם וסנגורו יירשמו בפרוטוקול".

משמע, החוק דורש הקראה של כתב האישום על ידי בית המשפט רק לנאשם שאינו מיוצג. ככל והנאשם מיוצג ניתן להסתפק בהודעת הסנגור.

סעיף 152(א) לחסד"פ מסדיר את המסגרת בדבר תשובת הנאשם לאישום:

"לא בוטל האישום מכוח טענה מקדמית, ישאל בית המשפט את הנאשם מה תשובתו לאישום; הנאשם רשאי שלא להשיב, ואם השיב, רשאי הוא בתשובתו להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן, או לכפור בהן, וכן לטעון עובדות נוספות בין אם הודה כאמור ובין אם לאו; השיב הנאשם באחת הדרכים האמורות, רשאי בית המשפט לשאול אותו שאלות, ובלבד שהשאלות לא יחרגו מהדרוש להבהרת תשובת הנאשם; תשובת הנאשם יכול שתעשה על ידי סניגורו".

עניינו הרואות כי אין כל חובה לפיה הנאשם ישיב בעצמו לכתב האישום אלא התשובה יכול ותינתן מפי הסנגור. הפרקטיקה שהתגבשה בפועל כפי שעולה ממחקרים שבוצעו הינה כי שופטים רבים מסתפקים בתשובת הסנגור או לכל היותר בהנהון ראשו של נאשם כמי שמאשר את ההודאה (ראו: השופט עמי קובו, "נאשמים בלתי עקביים בבית המשפט- מודים באשמה וטוענים לחפותם" תש"ע- 2009, בעמ' 178 (להלן: "השופט עמי קובו או קובו")). במצב דברים כגון דא, הרי שבית המשפט אינו מבצע בירור יסודי של ההודאה אלא מקבלה פשוטה כמשמעה מפי הסנגור והנאשם וזאת בשים לב לפסיקת בית המשפט העליון בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 25.12.02), לפיה על בית המשפט לוודא שההודאה הנה הודאת אמת (ראו גם ע"פ 763/03 שמואל נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 14.4.03)).

חשוב להדגיש כי ההודאה לעולם הנה בעובדות ולא באשמה. הסיבה לכך נעוצה באפיון האשמה כמצב משפטי אשר בית המשפט צריך להכריע בו לפי החוק. מנגד, העובדות אינן חלק מן העניין המשפטי ונמצאות בידיעתו האישית של הנאשם (גבריאל הלוי, "תורת הדיון הפלילי" כרך ב', התשע"א- 2011, בעמ' 629 (להלן:" הלוי")). עובדה שהנאשם הודה בה בבית המשפט נתפסת כמוכחת נגדו וכן:

"בית המשפט עשוי לייחס להודאה בעובדות הרלוונטיות את המשמעות המשפטית הנגזרת..." (הלוי, בעמ' 629).

כך או אחרת, הניסיון השיפוטי מוכיח וכפי שארחיב בהמשך, כי לא פעם נאשמים מודים בפני בית המשפט אך בהמשך, אם בפני קצינת המבחן אליה הופנו, או אף בשלבים מאוחרים יותר בעת גזירת הדין או בפני ערכאת הערעור הם טורחים לציין כי ההודאה היתה "לפרוטוקול" בלבד, בעצת עורך הדין. אחרת, כך נטען, חששו מניהול משפט בו יורשעו והדבר ירבוץ לפתחם כך שלא יוכלו לזכות "להנחה" בשאלת הענישה.

8.      להשלמת התמונה ובראי המשפט המשווה ניתן לראות את הסקירה המקיפה של כב' השופט עמי קובו, בין השאר, לענין משפט משווה בסוגיה, אשר חקר את תופעת הנאשמים הבלתי עקביים בבית המשפט. במשפט האנגלי יש לציין כי ההלכה הנה הפוכה מהמצב בישראל, כך שקיימת דרישה לפיה ההודאה תימסר מפורשות מפי הנאשם. לפי שיטת משפט זו, הודאה מפי הסנגור הנה חסרת תוקף ויכולה להוביל לבטלות ההליך בהמשך וזאת ככל והנאשם יבקש זאת- גם במסגרת ערעור, כך שערכאת הערעור תורה על משפט חדש. אלו הם פני הדברים גם במשפט האמריקאי החל משנת 1966 אז תוקן כלל 11 ל- Federal Rules of Criminal Procedure כך שהשופט מחויב לפנות ישירות לנאשם עצמו אשר מוסר ההצהרה בשבועה, לברר עימו מספר סוגיות, ולא להסתפק בדברי הסנגור עצמו (קובו, בעמ' 179-180).

נאשמים המודים באשמה וטוענים לחפותם

9.      ההודאה באשמה מורכבת משני נדבכים מרכזים: הראשון, ויתור על משפט והסכמה לעונש והשני, הודאת הנאשם כי הוא אכן ביצע את מעשי העבירה (David Rossman, Criminal Law Advocacy : Guilty Pleas, 1.4-1.5 (1999)(להלן: "Rossman")). המשפט האמריקאי מכיר באפשרות של נאשם להודות בעובדות כתב האישום אך בו בעת לטעון לחפותו וזאת בהתאם לשני הסדרים: Alfrod Plea (להלן: "טיעון Alfrod") ו- Nolo Contendere (להלן: "טיעון Nolo" ). הסיבות מכוחן מבקש הנאשם להודות ולסיים את עניינו, הגם שהוא זועק לחפותו, רבות וביניהן: הרצון לסיים במהירות את ההליכים המשפטיים, חיסכון כספי, מניעת חשיפה תקשורתית במהלך המשפט, הקלה בעונש ועוד (קובו, בעמ' 104 וההפניות שם). בעוד טיעון Nolo רלוונטי לעבירות טכניות או מנהליות הרי שטיעון Alfrodמכוון את הזרקור לעבירות חמורות יותר.

10.  בפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון בארצות הברית בעניין: North Carolina V. Alfrod 400 U.S 25 ,36 (1970)אושרה חוקיות הודאתו של נאשם אשר טען לחפותו בעת ובעונה אחת. באותו מקרה, הוגש כנגד הנאשם, Alfrod, כתב אישום בגין רצח מדרגה ראשונה, עבירה שהעונש בצידה במדינת צפון קרולינה, במידה והנאשם מורשע במשפט, הוא עונש מוות. בעצת עורך דינו, הסכים Alfrod להודות באשמה וזאת בעבירה של רצח מדרגה שניה שהעונש המקסימלי בגינה עומד על 30 שנות מאסר. Alfrod מסר לבית המשפט כי הוא מודה בעצת עורך דינו מאחר והצטברו נגדו ראיות אך בו בעת טען כי הוא חף מפשע. בית המשפט קיבל את הודאתו לאחר ששמע את קצין המשטרה שסיכם את ראיות התביעה. עוד יש לציין כי ההודאה הגיעה לאחר שבית המשפט כבר שמע שני עדים. בסופו של יום, ביקש Alfrodלחזור בו מהודאתו בטענה כי היא פסולה, שכן הוא זעק בו בעת לחפותו. לאחר שטענתו התקבלה בערכאה נמוכה יותר, עתרה מדינת צפון קרולינה לבית המשפט העליון בדרישה לאשרר את הודאתו ועתירתה התקבלה. בית המשפט העליון קבע כי אכן אין חובה על בית המשפט לקבל הודאה מסוג זה בכל פעם אך הדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. כמו כן, מאחר ובאותו מקרה היה בסיס עובדתי מוצק להודאה- נקבע כי אין כל פגם חוקתי בקבלתה. מבחנים נוספים להפעלת המנגנון לא נקבעו בפסק הדין. בפועל, למעט ארבע מדינות בלבד כל שאר המדינות בארצות הברית אימצו את הנוסחה של טיעון Alfrod(ראו קובו, בעמ' 108).

11.  בנוגע להיקף השימוש בטיעון Alfrod והחשש מכך, הרי שמחקרים בארצות הברית הוכיחו לאורך השנים כי המדובר בטיעון מוכר, במערכת המשפט המדינתית והפדרלית, של נאשמים הבוחרים לעשות שימוש בטיעון Alfrod, לרוב בעבירות אלימות וצווארון כחול חמורות. ברם, עדיין טיעון זה רחוק מלהפוך לטיעון הרווח וזאת גם לצד החשש של הפגיעה ביושרת המערכת המשפטית ואמון הציבור המהווה בסיס לחוזקה של מערכת זו יחד עם התנגדות התביעה למהלך (הגם שאין חובה לקבל את הסכמתה, להודאות מסוג זה) ( Sydney Schneider "When Innocent Defendants Falsely Confess: Analyzing The Ramifications Of Entering Alfrod Pleas In The Context Of Burgeoning Innocence Movement, 103 J. Crim. law and Criminology' 2013 "; Rossman בעמ' 9.53).

12.  בהמשך לחשש המובנה של המדינה כפי שהובא לעיל בארצות הברית בדבר רצון הנאשמים לחזור בהם מהודאה שנמסרה בטיעון Alfrod, הנחיות פרקליט המדינה בישראל לעריכת הסדר טיעון 8.1 (2005) מחזיקות בעמדה דומה לפיה אין לקבל הודאה מסוג זה. עמד על כך השופט עמי קובו :

"לכאורה, נדמה שהסדרים מסוג Alfrod Plea מגבירים מאוד את החשש מפני הרשעת חפים מפשע על סמך הודאתם. מתן אפשרות לנאשם להודות באשמה בעודו טוען לחפותו מגביר, לכאורה, את החשש שנאשמים שהם אכן חפים מפשע יעשו שימוש בהסדר זה, ויודו באשמה... זאת הן בשל גישה תועלתנית שלפיה קיים חשש שנאשמים חפים מפשע יעריכו ביתר את סיכויי ההרשעה ויהיו נתונים ללחצים, ולכן מוטב לחייבם לנהל משפט, והן בשל גישה מוסרית... ברם, עמדתי בעניין זה שונה. עמדתי היא שדווקא בעיני מי שחושש מפני הודאות שווא באשמה, עשוי להיות יתרון מסוים בהסדרים מסוג Alford plea, בהינתן העובדה שאנו נמצאים בשיטה שמעניקה הקלות לנאשמים במסגרת הסדרי טיעון. זאת בשל מספר סיבות: א. היכולת של בית המשפט לקבל סיגנל של אזהרה לגבי קבוצת הבלתי עקביים. ב. הכפייה על נאשמים לשקר והסתרת התופעה ללא הסדר כאמור. ג. האוטונומיה של הפרט" (קובו, בעמ' 111-112).

13.  לאחר שהפכתי והפכתי בנושא סבורני כי היתרונות שבקבלת האפשרות להודאת טיעון Alfrod עולים על החסרונות שבה באופן משמעותי. ראשית, בקבלת טיעון מסוג זה בית המשפט מחויב לבחון את הבסיס העובדתי של ההודאה- דבר שהוא אינו מחויב לעשות כיום עת נמסרת לו הודאה מפי הסנגור. במציאות משפטית לפיה בכל יום נשמעים תיקים פלילים, לרוב תחילה בימי מוקד של הקראות מרוכזות בהם נקבעים תיקים רבים לדיון באותו היום, והרוב המכריע של התיקים מסתיימים בהסדר טיעון המכיר בהקלה בעונש (והכרה בכך כי הסדר טיעון הינו הכרח שלא יגונה ע"פ 532/71 בחמוצקי נ' מדינת ישראל , בעמ' 559; 76.5% מהתיקים בבתי משפט השלום ו- 85.7% בבתי המשפט המחוזיים, "המרכז לחקר פשיעה, משפט וחברה, מחלקת מחקר של הרשות השופטת, שיעורי הרשעה וזיכוי בהליכים הפליליים, אורן גזל אייל, ענבל גלון וקרן וינשל - מרגל)- יוכל בית המשפט לקבל אות אזהרה אם מדובר בהודאת שווא, כך שכל רצונו של הנאשם היה לסיים את עניינו בבית המשפט גם אם אין ראיות המובילות להרשעתו. דברים אלו נכונים לנאשמים מיוצגים וגם אלו שאינם מיוצגים. כך יחויב בית המשפט לבחון את הראיות בתיק והבסיס העובדתי ולוודא האם ניתן להוכיח את אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר או האם הנאשם הודה חלילה בשל לקות נפשית, שכלית, לחץ חברתי או לחץ מסוג אחר ורצון לסיים את עניינו מבלי להבין את ההשלכות.

14.  שנית, מבחינה מעשית, טיעון Alfrod מציף על פני השטח את הבעייתיות והקושי המתנהל מאחורי הקלעים בין הסנגור לנאשם ולמאשימה. הנאשם מוכן להודות בעובדות כתב האישום אך לא פעם מתקשה להשלים עם ניסוח עובדות כתב האישום בשל תחושת צדק פנימית שנעשה לו עוול ומטיח בסנגורו כי הוא "לוחץ" עליו להודות. הסנגור מצידו, כאיש מקצוע המכיר את הראיות בתיק, חושש כי הנאשם יורשע בסוף ההליך וכך לא יוכל להנות מכל "הקלה" בעונש אך יחד עם זו לעיתים מביע יחס אמביוולנטי לנושא הודאת הנאשם שכן בשל האתיקה המקצועית לה הוא מחויב לפי כללי לשכת עורכי הדין והפסיקה המלווה אותם, הוא אינו יכול או אינו יודע לשרטט את קו הגבול הנע בין מתן עצה לגיטימית לבין הפעלת לחץ שאינו לגיטימי ושאינו מקובל בנסיבות העניין והכל בהתייחס להודאת הנאשם ולקיחת אחריות. בניגוד למצב הדברים כיום בו בית המשפט אינו חשוף לקושי בו מתחבטים הצדדים ומקבל למעשה מוצר "מוגמר" של הודאה בעובדות כתב האישום, הרי שככל והנאשם יבחר להמשיך ולטעון לחפותו בצד הודאה באשמה הוא יאלץ להציף על פני השטח את הבעייתיות הקיימת מבחינתו ובית המשפט ייתן לכך את דעתו עת הוא יהיה מחויב שלא להסתפק בהודאה הגולמית מפי הנאשם וסנגורו, אלא על בסיס עובדתי מוצק (Rossmanבעמ' 9.73 והדוגמאות הניתנות לתיקון הודאת נאשם בבית המשפט בשל לחץ/שאלות הבהרה- קובו, בעמ' 113). ראו גם Curtis J. Shipleyבמאמרו: "The Alfrod Plea : A Necessary But Unpredictable Tool For The Criminal Defendant " 72 Iowa L. Rew. 1063, 1073 (להלן: "Shipley"):

"use of Alfrod pleas greatly benefits attorney - client relationships... First, Alfrod pleas avoid ethical dilemmas by allowing attorneys to have clients plead guilty without having to lie in court... Second, the alfrod plea decreases incentives defendants may have to lie to their lawyers... Third, attorneys who know the full truth are better able to evaluate the strength of the case and plan trail want".

15.  יתרון נוסף הגלום בקבלת טיעון Alfrodהינו מתן אפשרות לנאשם לבחור שלא לנהל את משפטו ולכבד את האוטונומיה שלו שכן "החירות המוחלטת אינה קיימת. מה שקיים הוא החירות לבחור כל דבר שהוא והחל מאותו רגע להיות מחוייב להחלטה" (פאולו קואלו). רבות נכתב על זכותו של הנאשם להליך הוגן ועל היותה זכות חוקתית תחת המטריה של חוק יסוד; כבוד האדם וחירותו. סבורני כי כפי שהוכרה זכותו של הפרט לנהל משפט ולהפוך בו כל אבן, הרי שניצבת מנגד לאותה מראת זכויות יסוד גם זכותו שלא לנהל משפט ולהודות בצד הטענה לחפותו. כפיית משפט על נאשם המבקש להודות רק בשל הטענה לחפותו מהווה פגיעה אינהרנטית באוטונומיה שלו:

" ...לא יתכן שמערכת משפט תכפה על הנאשם עונש חמור יותר למרות רצונו להודות, רק מפני שלא יכול היה לומר שביצע את העבירה. לכן, לכל נאשם, ובכלל זה גם לנאשם שטוען לחפותו, יש "זכות" להודות באשמה. איסור על נאשם זה להודות באשמה גובה ממנו מחיר בגין סירובו להצהיר (ולו באופן שקרי) שהודאתו היא הודאת אמת. איסור כזה פוגע באוטונומיה של הרצון החופשי, ועומד בניגוד לשיטה האדוורסרית, שלפיה כל צד נושא באחריות להחלטותיו העצמאיות בקשר לניהול המשפט" (קובו, בעמ' 114 וההפניות שם; Shiply 1072 ).

16.  כידוע, במסגרת המהפכה החוקתית קיבלו זכויות האדם, המעוגנות בחוקי היסוד מעמד חוקתי על חוקי כך שניתן יהא לפגוע בהן רק במקרים בהם החקיקה הפוגעת עומדת בתנאי פסקת ההגבלה שבחוקי היסוד. הפרוצדורה הפלילית הינה נושאת כליה של המהפכה החוקתית, והיום זכויות האדם הן יהיו אלו אשר יגדירו את מרחב הפעולה השלטוני. המדובר הוא בתפישה אינדבדואליסטית היוצאת מן הפרט אל הכלל (דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(4),59 (פורסם במאגרים, 12.11.95)). דומני כי זכותו של נאשם שלא לנהל משפט בזמן בו הוא מבקש להודות לצד הטענה לחפותו מהווה חלק מזכותו לכבוד, חירות ושמירה על הקניין.

17.  הזכויות המנויות בגדרי חוקי היסוד אינן מהוות רשימה סגורה. כך למשל, אין התייחסות מפורשת לזכויות חשודים ונאשמים, אך ברי לכל שזכויות אלו נגזרות מהזכויות הכלליות שבחוק היסוד; כבוד האדם וחירותו (פרופ' א' ברק, פרשנות חוקתית, בעמ' 432-433).

18.  נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) פרופ' א' ברק, התייחס לסוגיה זו בין השאר, במאמרו "הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני)" (מחקרי משפט יג, בעמ' 12) :

"המהפכה החוקתית לא פסחה, כמובן, על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני) . נהפוך הוא : מניסיונן של מדינות אחרות אנו למדים, כי חלק ניכר ועיקרי מהפעילות השיפוטית בתחום זכויות האדם החוקתיות סובבת סביב המשפט הפלילי. עמדתי על כך באחת הפרשות בזו הלשון:

במיוחד רגיש המשפט הפלילי- המהותי, והדיוני- לשינויים בזכויות האדם בישראל. המשפט הפלילי עניינו חירות הנאשם מזה ואינטרס הנפגע ואינטרס הציבור מזה. אך טבעי הוא, ששינויים חוקתיים בזכויות האדם ישפיעו

בראש ובראשונה בתחומי המשפט הפלילי. כך הוא בוודאי לעניין המשפט הפלילי המהותי. כך הוא גם לעניין המשפט הפלילי הדיוני. באותה פרשה הוספתי: הליך זה קשור קשר כה אמיץ לחירותו האישית של הפרט, עד כי טבעי הוא שאיזון חדש בין הפרט לכלל , המשתקף במתן מעמד חוקתי לזכויות האדם ישפיע במישרין על סדר הדין הפלילי".

19.  מורכבות הדואליות של הנרטיב בו פוסע טיעון Alfrodברורה. בכוחו של טיעון כגון דא לזקק לתוכו את מכלול האינטרסים והאיזונים היוצרים את התלכיד עליו בנוי המשפט הפלילי. יחד עם זאת, מחד גיסא בכוחו של טיעון זה להרחיב את ארסנל הכלים של הצדדים הלוקחים חלק במשפט פלילי, ומאידך גיסא שלא לפגוע ביושרת המערכת כך שבית המשפט מוודא כי האדם שבפניו אכן ביצע את המעשה המיוחס לו בכתב האישום, וראו גם לעניין זה Jenny Elayne Ronis במאמרה "Case Note And Comment: The Pragmatic Plea: Expanding Use Of The Alfrod Plea To Promote Traditionally Conflicting Interests Of Criminal Justice System" 82 Temp. L. Rev. 1389, 1417):

"The Alford plea balances a variety of criminal justice goals traditionally considered to be in opposition: individual defendants' and victims' interests, and system-wide interests in efficiency and justice. The Alford plea contributes to defendants' agency by increasing their options when plea bargaining. Its collateral estoppel effect permits victims a form of redress not contemplated by other kinds of pleas. By encouraging plea bargaining when appropriate, the Alford plea contributes to system-wide efficiency, and by giving innocent defendants the same options as guilty defendants, the plea permits just outcomes for all defendants".

מן הכלל אל הפרט

20.  הנאשם שבפני מיוצג על ידי סנגורית מראשיתו של ההליך הפלילי אשר צילמה ומכירה את חומרי החקירה בתיק. לאחר שתחילה כפר באשמתו, מסר הנאשם לבית המשפט כי הוא מודה בעובדות כתב האישום ומבין שהצטברו נגדו די ראיות להרשעתו מעל לכל ספק סביר. לצד הטענה לחפותו בו זמנית, הצהיר הנאשם כי הוא מוותר על זכותו לניהול משפט ומוכן שתיק החקירה יוגש לבית המשפט- והכל מתוך רצון חופשי והבנה כי הוא יכול להיות מורשע ויכול להיגזר עליו עונש, גם עונש של מאסר בפועל. דברים אלו אושרו על ידי הסנגורית.

21.  כפי שניתן היה לראות באולם בית המשפט, הנאשם והמתלוננת ישבו יחדיו והחזיקו ידיים. זאת ועוד, הסנגורית הודיעה לבית המשפט כי המתלוננת מבקשת להעיד לטובת הנאשם כחלק מראיותיה לעונש. כפיית ניהול הליך הוכחות על הנאשם בתיק זה, היה פוגע בזכויות יסוד של הנאשם, מוביל לחקירת המתלוננת מעל דוכן העדים בפניו, בחקירה ראשית וחקירה נגדית- דבר שמטבע הדברים היה מוביל למתיחות והעצמת הקשיים בין בני הזוג.

22.  בית המשפט קיבל לידו את תיק החקירה ולאחר שלמד את הראיות הנני סבור כי אכן קיים בתיק בסיס עובדתי מוצק להרשעת הנאשם במיוחס לו במסכת העובדתית בה הודה וזאת מעל לכל ספק סביר וכנגזרת מכך בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לבת זוג, עבירה לפי סעיף 382 (ג) לחוק. בעניין זה בית המשפט נסמך על הודעת המתלוננת מיום האירוע ת/2, התמונות המצורפות אליה, דו"ח הפעולה מאת רנ"ג בן ניסים מיום האירוע אף הוא ת/4, והכל גם בשים לב להודעת הנאשםמיום 13.10.18 ת/1, בה הוא כפר במיוחס לוובקשת המתלוננת לבטל את התלונה מיום 14.10.18 ת/10, בשל העובדה שמדובר במקרה חד פעמי וקיים רצון להמשך חיים משותפים.

הכרעת דין

23.  לאור כל האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לבן זוג- עבירה לפי סעיף 382 (ג) לחוק.