בית משפט השלום באשקלון

ת"פ 56782-11-13 מדינת ישראל נ' אדרי

תיק חיצוני: 0-3840-20130-1104

בפני

כבוד השופטת נועה חקלאי

מאשימה

מדינת ישראל

נגד

נאשם

שאול אדרי

בהתאם למצוות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב 1982, אני מודיעה כי זיכיתי את הנאשם.

ולהלן הנימוקים:

רקע

1.     כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה סתם, בניגוד לסעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז 1977 (להלן - "החוק").

על פי עובדות כתב האישום, הנאשם עבד כמלווה הסעות באוטובוס שהוביל תלמידים מבית הספר למקום מגוריהם.

ביום 30.6.13 בסמוך לשעה 12:00 ישבו 2 תלמידים קטינים, ילידי שנת 2003, על המדרגות בחלקו האחורי של האוטובוס. התלמידים נתבקשו על ידי הנאשם לעבור משם למקומות אחרים אך סירבו. נטען כי הנאשם תקף את התלמיד עומר בכך שאחז בחולצתו, משך אותו והכה באגרוף בגבו, ומיד לאחר מכן תקף את התלמיד רותם בכך שמשך אותו מהחולצה, סטר בפניו והיכה בו באזור הגרון.

2.     הנאשם כפר במיוחס לו. הנאשם הודה בכך שהיה באוטובוס באותה עת ושימש כמלווה לתלמידים אך כפר בכך שתקף את התלמידים.

3.     מטעם המאשימה העידו 4 קטינים שהיו אותה עת באוטובוס: רותם (עת/1), עומר (עת/2), לי (עת/3) וגל (עת/4). כמו כן, העיד השוטר משה דרעי (עת/5) אשר גבה את הודעת הנאשם (ת/1).

מטעם ההגנה העיד הנאשם.

4.                  בסיכומיה עתרה המאשימה להרשיע את הנאשם. לדבריה עובדות כתב האישום הוכחו מעל לכל ספק סביר. ב"כ המאשימה ציינה כי הקטינים העידו על התקיפה שתקף הנאשם. לא נעלמו מעיניה הסתירות בעדויות, אך לשיטתה אין מדובר בסתירות מהותיות. לדבריה, הסברו של הנאשם כי הילדים רצו להתנקם בו אין בו ממש שכן הקטינים ציינו שלא היו אירועים חריגים וכי הנאשם הוא אדם נחמד. לטענתה, הנאשם הודה שהקטינים הכעיסו אותו, הודה שהוא הרים עליהם את הקול ושתפס את הקטין עם היד והושיב אותו. לפיכך, סבורה המאשימה שיש להרשיע את הנאשם.

5.                  בסיכומיה עתרה ההגנה לזיכוי הנאשם. לדברי ב"כ הנאשם לא התקיימו היסוד העובדתי ואף לא היסוד הנפשי של עבירת התקיפה. לטענתו, לנאשם לא הייתה כל מודעות לכך שהוא תוקף שלא כדין. הוא לא תקף אלא מילא תפקידו בכך שהוביל התלמידים לשבת במקומם. לדבריו, יש לכך חיזוק בעדותו של עומר (עת/2) שהעיד שיכול והדחיפה היתה שלא בכוונה. ב"כ הנאשם ציין כי האירוע התרחש במהלך נסיעה תוך כדי שעת/2, עומר, מתקדם ועוצר בפתאומיות, כך שגם אם תוך כדי תנועה נוצר מגע בשל העצירה הפתאומית, לא היתה כוונה לתקוף.

ב"כ הנאשם ציין כי המתלוננים הפרו את כללי הנסיעה באוטובוס בכך שישבו על המדרגות, הצביע על הסתירות בעדותיהם ועל מחדלי החקירה שהתבטאו בכך שלא נחקר נהג האוטובוס שהיה עד מרכזי לאירוע ולא נחקרו עדים נוספים שישבו בסמוך וראו את ההתרחשות. ב"כ הנאשם הסביר שהנאשם ביקש להתפייס בסוף האירוע עם המתלוננים שכן מדובר בסיום שנת הלימודים, ורצה לסיים את השנה בהרגשה טובה וכי אין לראות בכך ראשית הודיה כפי שניסתה המאשימה לטעון.

לשיטתו, גם אם ייקבע שהתקיימו יסודות התקיפה, הרי שמדובר בזוטי דברים.

דיון:

6.                  אין מחלוקת כי הנאשם שימש כמלווה הסעות תלמידים באוטובוס שהוביל את התלמידים מבית הספר למקום מגוריהם. אין מחלוקת כי הקטינים רותם ועומר ישבו על מדרגות האוטובוס, ליד הדלת האחורית, מקום בו אסורה הישיבה בזמן שהאוטובוס בנסיעה. אין מחלוקת שהנאשם ביקש מהקטינים לקום ולהתיישב באחד המושבים הפנויים, הם לא שעו להוראותיו, ולאחר ויכוח שלווה בכעס מצד הנאשם ובהרמת קול, ליווה הנאשם את הקטינים למקומות ישיבה פנויים.

7.     המחלוקת העובדתית בפרשה זו מתמקדת בשאלה האם הנאשם תקף את התלמידים בכך שאחזם/תפסם/משכם בידם בשעה שהקימם ממקום מושבם על המדרגות, ובכך שהיכה באגרופו בגבו של עומר וסטר לרותם בצווארו.

המחלוקת המשפטית בפרשה זו מתמקדת בשאלה, האם התקיפה, ככל שתוכח, מהווה זוטי דברים או מצדיקה הרשעה בפלילים.

האם הנאשם תקף את הקטינים?

8.                  בעניין התקיפה של רותם (עת/1) נשמעו העדויות הבאות:

א.     רותם העיד שהנאשם אמר לו לקום מהמדרגות ולשבת מאחור. רותם לא ראה את המקום הפנוי והנאשם "הרים אותנו, לפי מה שאני זוכר, הרים את עומר קודם, הוביל אותו לשם. אני לא יודע מה היה איתו. אחרי זה אני נשארתי לשבת במדרגות. אחרי 2 דקות בערך הוא בא והרים אותי ודחף אותי לשבת על הרמפה בספסלים האחוריים. איך שהוא הושיב אותי הוא נתן לי סטירה בצוואר". (עמ’ 8 ש’ 20 עד עמ’ 9 ש’ 1).

ב.      לי (עת/3) העיד: "רותם ועומר ישבו במדרגות איפה שהדלת. שאול ביקש מהם לעבור למקום בשביל הנוחות של כולם והוא אמר שיש מקומות מאחורה. הם עברו וישבו לקראת הספסל האחורי איפה שיש את המדרגה ושאול התעקש שהם יעברו למקומות ישיבה, עומר ורותם לא רצו אני לא זוכר אם היה או לא מקומות, אני זוכר את עומר הוא משך ביד ולרותם אחרי כמה ויכוחים הוא נתן כאפה בראש". (עמ’ 16 ש’ 1-6).

ג.       גל (עת/4) לא זכר את התקיפה הנטענת ביחס לרותם (עמ’ 22 ש’ 2), הוא זכר שרותם בכה (עמ' 22 ש' 30), הוא זכר שהיה עמוס והמון רעש ושהיה ויכוח בין עומר ורותם לבין הנאשם (עמ' 15-17).

כפי העולה מהעדויות קיימים פערים בעדויות עדי התביעה ביחס לתקיפה הנטענת כלפי רותם. כך למשל העיד גל שרותם בכה, כאשר רותם עצמו כלל לא העיד כי בכה. כך העיד לי שגם עומר וגם רותם עברו לשבת על המדרגה ליד הספסל האחורי, על אף שעומר כלל לא ישב על מדרגה זו. לי העיד שרותם קיבל כאפה בראש, רותם עצמו לא טען כי קיבל כאפה בראש.

ד.      אני מעדיפה את עדותו של רותם אשר חווה את האירוע על בשרו מאשר את עדויותיהם של לי וגל אשר מספרים על האירוע מזיכרונם ולא ברור אם קלטו בחושיהם את כל הדברים עליהם העידו. ועם זאת, על אף שרותם העיד על התקיפה כלפיו, לא ניתן היה להבין את הנסיבות באשר לתקיפה הנטענת בדמות סטירה בצוואר, מה גם שתקיפה שכזו לא יוחסה לנאשם בכתב האישום.

9.     בעניין התקיפה של עומר (עת/2) נשמעו העדויות הבאות:

א.     לפי עדותו של עומר (עת/2): "שאול אמר לי בוא תשב ליד הילדה ואז אמרתי לו שלא בא לי. רציתי לשבת ליד רותם, קבענו את זה, ואז הוא אמר נו יאללה, הוא משך אותי מהחולצה כזה (מצביע עם היד)... הלכתי טיפה אז עצרתי כי ממש רציתי לשבת ליד רותם, מתוך כעס עצרתי וכנראה בכוונה, או בלי כוונה, אני לא יודע, הוא פשוט דחף אותי עם אגרוף דחיפה כזה והיה לי אדום כזה (מצביע על כתף שמאל) מתחת לכתף ואז זה כאב, לא רציתי עוד כאלה אז הלכתי ליד הילדה הזאת ובכיתי". (עמ’ 12 ש’ 23 עד עמ’ 13 ש’ 2). "שהוא הקים אותי הוא אמר לי קום כבר אינעל אבוק, לך שב כבר ליד הילדה. אחרי שישבתי לידה הוא אמר לילדים מה אתם מפגרים? אתם יודעים מה יכול לקרות לי? אני יכול להיכנס לכלא, ילדים מפגרים זה בגללכם". (עמ’ 13 ש’ 6-8).

"ש. זה נכון שהוא אמר לך תבוא תשב ליד הילדה ואולי תוך כדי נסיעה הרגשת מכה אבל לא הייתה לו כוונה? ת. לא יודע, אני לא יודע אם כן או לא, אני זוכר שקיבלתי מכה בגב והוא היה מאחורי. הסתכלתי אחורה, הוא אמר לי להתקדם, עצרתי ואז הוא אמר לי יאללה תתקדם ויחד עם המכה. (מסמן אגרוף בידו) (עמ’ 14 ש’ 10-12).

ב.      רותם (עת/1) העיד: "לא ראיתי מה קרה, הוא הרים אותו מהחולצה במדרגות, אני מדגים עם היד שלי על החולצה, הוא הוביל אותו למקום ואני לא יודע מה היה באמצע ולפי מה שהבנתי, הוא נתן לו אגרוף בגב. לא יודע יותר". (עמ’ 9 ש’ 4-6).

ג.       לי (עת/3) העיד: " אני זוכר את עומר הוא משך ביד" . (עמ’ 16 ש’ 5).

"ש. אז לעומר לא עשה כלום? ת. רק המשיכה ביד. הוא משך אותו בחוזקה ביד... ש. הוא ביקש ממנו לקום, הוא סייע לו בעצם? ת. לא ראיתי את זה בצורת סיוע... לסייע זה לתפוס יד ביד ולא מכאן, למשוך את היד (מצביע על הזרוע). אני לא ראיתי בזה סיוע (עמ’ 17 ש’ 9-17).

"אמרתי שראיתי את זה לא בצורה עוזרת. כשאתה עוזר לבן אדם אתה מושיט לו יד, הוא תופס לך את היד ואתה מעלה אותו. הוא תפס את הזרוע, הרים את הילד, כמו שהגננת לוקחת לעונש". (עמ’ 19 ש’ 1-3).

ד.      גל (עת/4) העיד: "אני זוכר שהתווכחו קצת ואז הוא לקח את הילדים קצת בכוח ונתן לו מכה כזו על הגב, אני לא זוכר בדיוק, זה היה לפני הרבה זמן" (עמ’ 21 ש’ 18-20). "אני זוכר מכה לעומר, הוא נתן לו מכה לאזור הגב, לא זוכר איזה צד" (עמ’ 22 ש’ 9).

"ש. איך עומר הגיב? ת. הוא החזיק את המקום בו קיבל את המכה (הניח יד ימין על כתף שמאל)" (עמ’ 22 ש’ 20-21).

"ש. התרשמת שלא הייתה לו כוונה לפגוע אלא ניסה לעזור לו לקום? ת. כן אבל בצורה לא הכי נעימה" (עמ’ 23 ש’ 10-11).

"ש. אם אגיד לך שהיו להם דברים בידיים והוא עזר להם לקום מהמדרגות, כי הם ישבו עם הפנים לדלת? ת. כן, הם ישבו עם הפנים לדלת. לגבי מה שהיה להם בידיים, אני לא יודע.

ש. אם היו להם דברים בידיים והוא בא מאחור וסייע להם לקום? ת. המכה שהוא נתן, זה היה אחרי שהם קמו" (עמ’ 24 ש’ 12-16).

ה.      כפי העולה מהעדויות קיימים פערים בעדויות עדי התביעה ביחס לתקיפה הנטענת כלפי עומר. אני מעדיפה את עדותו של עומר אשר חווה את האירוע על בשרו מאשר את עדויותיהם של לי רותם וגל אשר מספרים על התקיפה כלפי עומר מזיכרונם ולא ברור אם קלטו בחושיהם את כל הדברים עליהם העידו. כך למשל גל לא זכר באיזה צד היתה המכה שניתנה לעומר, לי טען שהתקיפה כלפי עומר הסתכמה במשיכה ביד וגם רותם לא ראה כלל שעומר הותקף למעט המשיכה ביד.

ועם זאת, על אף שעומר העיד על התקיפה כלפיו, ועל אף שאני מקבלת את עדותו כי הנאשם פגע בגבו, לא שוכנעתי כי הנאשם היכה במכוון מכת אגרוף בגבו של עומר. עומר עצמו לא ראה את התקיפה אלא רק הרגיש את המכה בגבו. יכול והמכה בגבו היתה שלא במכוון, כפי שעומר עצמו העיד וכפי שאף העיד גל, ויכול והסתכמה בדחיפה.

עדות הנאשם

10.הנאשם העיד כי על פי נהלי הנסיעה באוטובוס למי שאין מקום ישיבה צריך לרדת מהאוטובוס ולעבור לאוטובוס אחר. לפני תחילת הנסיעה עמדו במעבר תלמידים, הנהג כרז להם לשבת ולמי שאין מקום הורה לו לרדת מהאוטובוס, כולם ירדו. הנהג התחיל בנסיעה ובזמן הנסיעה בעוד הנאשם עובר לבדוק שהילדים חגורים, הבחין הנהג ברותם ועומר יושבים על המדרגות ליד הדלת האחורית. הנהג צעק לנאשם "למה הילדים יושבים במדרגות". (עמ’ 29 ש’ 1-20).

לדברי הנאשם הוא פנה אל הילדים פעמיים שלוש וביקש שיקומו, הם לא ענו ואז הוא שאל אותם אם הם רוצים שהוא ילך לבית סוהר. לדבריו, בזמן שהסביר לילדים נהג האוטובוס אמר לו "למה אתה מתווכח איתם, למה לא קמים". לדבריו, לילדים היו עבודות בידיים, אחד הקטינים קם לבד. לא רק שלא שם לו יד על הכתפיים, הוא גם לא נגע בו, ליווה אותו 3 צעדים עד שהגיעו למקום פנוי והילד ישב במקום הפנוי. לילד השני הוא הושיט יד, הילד קם, הנאשם תפס אותו מהיד והילד ישב על המדרגה ליד הספסל האחורי.

הנאשם הודה שהרים את קולו -בגלל החום, אך לא קילל, לא בעברית ולא בערבית.

הנאשם מאשר כי הילד נעלב ובכה. (עמ’ 30 ש’ 1-8), הודה שאמר להם ילדים מופרעים, שהם הילדים הכי מופרעים שהיו לו השנה אך לא קילל. לדבריו מזה 6-7 שנים הוא מלווה ילדים בהסעות. לדבריו, כשהם ירדו מהאוטובוס הוא הציע להם לעשות "שולם" (עמ’ 30 ש’ 14-15).

11.כך העיד הנאשם בעדותו:

"ש. במהלך העדות אתה אומר שבקשת מהילדים לקום והם לא התייחסו אליך? ת. כן. ש. איך הגבת? כעסת עליהם? ת. הרמתי קול. היה חם, אולי בגלל זה נעלבו אבל לא הייתה שום מכה. לא היו קללות ולא מכות." (עמ’ 32 ש’ 9-13).

"ש. אחד הילדים אמר שבאותו רגע שאמרת להם את זה אמרת להם ילדים מפגרים. ת. חס ושלום. לא אמרתי דבר כזה. שום קללה לא הייתה. אמרתי אתם הילדים הכי מופרעים שהיו לי..." (עמ’ 32 ש’ 16-18).

"ש. אתה אומר שאמרת להם שתלך בגללם לבית סוהר ואז אמרת שתפסת את אחד הילדים ביד? ת. הושטתי לו יד, הוא היה למטה במדרגות, לא תיתן לו להחזיק? אני חושב שהוא בכלל החזיק לי את היד. ש. הילדים לא רצו לקום מהמקום. הושטת לו יד והוא כן רצה לקום מהמקום? ת. אני ליוויתי אותו ככה. בסוף הם כן קמו. הוא אמר לי בכלל לא הרבצתי לו. ש. הילדים טענו שבכלל לא הרבצת להם? ת. בתנ"ך אני נשבע שלא נגעתי בכלל. לא הרבצתי חס ושלום. ". (עמ’ 32 ש’ 22-29).

"ש. שעומר נשאל למה בכה הוא אומר שכאב לו אבל למה כאב לו אם אתה אומר שאולי העלבת אותו? ת. לא הייתה שום נגיעה. לא כאב לו כלום. ש. יכול להיות שכשהובלת אותו למושב כן דחפת אותו? לא ראית את זה כדחיפה ולעומר זה כאב? ת. אני נשבע בתנ"ך לא רק שלא שמתי יד ולא אצבע, ליוויתי אותו הגנתי עליו שלא יפול כי אנחנו באמצע נסיעה" (עמ’ 33 ש’ 14-20).

"ש. בשום צורה לא נגעת באף אחד מהילדים? ת. הושטתי לו יד. ש. הסימן שהוא טוען שהיה לו בגב, האדום? ת. כלום. שהורים יבואו מול הפנים שלי וגם השוטר. אם הבן שלי היה בא עם אדום הייתי הולך להוציא תעודה רפואית קודם כל ואח"כ להתלונן" (עמ’ 34 ש’ 18-22).

סיכום הפרק העובדתי:

12.לאחר ששמעתי את כלל העדויות בתיק, אני מעדיפה את עדויות המתלוננים על פני עדותו של הנאשם ביחס לכך שהיה מגע בין הנאשם לבינם. מצאתי להעדיף את גרסתם של עומר ורותם, כל אחד ביחס לתקיפה שהוא חווה, על פני גרסת הקטינים האחרים, לאחר שלא שוכנעתי כי הקטינים האחרים מעידים על דברים שהם ראו במו עיניהם.

באשר לאחיזת הנאשם בידם של הקטינים, אני מעדיפה את גרסת הקטינים על פני גרסת הנאשם וקובעת כי המגע לא הסתכם בהושטת יד, כפי שטען הנאשם, אלא במשיכה/תפיסה/אחיזה בידם או בחולצתם כדי להקימם ממקום מושבם על המדרגות.

נדמה כי היטיב לתאר את המצב העד לי (ע"ת 3): "הוא תפס את הזרוע, הרים את הילד, כמו שהגננת לוקחת לעונש". (עמ' 19 ש' 2-3).

באשר לטענתו של עומר כי הנאשם הכה בגבו באגרוף, עומר עצמו לא ראה את מכת האגרוף, אלא רק הרגיש מכה בגבו.

הגם ששוכנעתי שעומר הותקף בגבו, לא שוכנעתי כי הנאשם תקף את עומר במכת אגרוף בגב, יכול והתקיפה הסתכמה בדחיפה בגבו של עומר לאחר שעומר נעצר בדרכו אל המושב הפנוי. לא שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר כי הדחיפה/מכה בגבו של עומר היתה במכוון. אף עומר, בהגינותו הרבה, לא ידע לומר אם המכה ניתנה במכוון, כך גם העיד העד גל.

באשר לסטירה בצווארו של רותם, נסיבות הסטירה לא הובהרו, ולפיכך אין באפשרותי לקבוע ממצא חד משמעי בעניין זה, מה גם שכאמור תקיפה בדמות סטירה בצוואר לא יוחסה בכתב האישום.

13.לאור קביעתי כי הנאשם משך/ תפס/ אחז בחולצתם של הקטינים כדי להקימם ממקום מושבם, אני קובעת כי התקיימו יסודות עבירת התקיפה.

14.באשר לקללות, אני מעדיפה את גרסת המתלוננים על פני גרסת הנאשם. על פי עדויות הקטינים (עדותו של רותם עמ' 9 ש' 9-13, עמ' 11 ש' 1-2, עדותו של עומר עמ' 13 ש' 6-8, עמ' 14 ש' 2, עדותו של לי, עמ' 16 ש' 15-16 עמ' 17 ש' 23-24, עדותו של גל עמ' 22 ש' 22-23) הנאשם קילל במרוקאית, הגם שאינם דוברים את השפה ולא הבינו את אשר אמר, אך הוא דיבר אליהם בצורה אלימה וברוגז. לפי עדותו של עומר הנאשם אמר לו "אינעל אבוק", "ילדים מפגרים". הנאשם אמנם הכחיש שקילל אך בעצמו אישר כי אמר להם "ילדים מופרעים" והרים את קולו וכי יכול והם נעלבו ממנו.

האם התקיפה מהווה זוטי דברים?

15.סעיף 34יז לחוק קובע את התנאים לתחולתו של סייג זוטי הדברים:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך".

הוראה זו מעניקה לבית המשפט הסמכות ליטול ממעשה את פליליותו בשל היותו "קל ערך" וזאת בדגש על שמירת האינטרס הציבורי, כל זאת על אף שמבחינה פורמאלית וטכנית נתקיימו בו כל יסודות העבירה (ראו י' קדמי, על הדין בפלילים כרך שני - חלק ראשון בעמ' 555).

16.על התכלית החקיקתית של הסייג "זוטי דברים" יפים דבריו של השופט א. לוי בע"פ 7829/03 מדינת ישראל נ' אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ, פד ס(2) 120 (2005):

"מדברים אלה אנו למדים את שכבר אמרנו, היינו, מטרתו של סעיף זה הייתה להעניק לבית המשפט את הסמכות להוציא מגדר האחריות הפלילית מעשים שעומדים בקריטריונים הטכניים להתקיימותה של עבירה, אך אינם עוברים את רף הפליליות הנדרש, מבחינה מהותית, לשם הרשעה."

17.סעיף 34יז לחוק קובע ארבעה תנאים מצטברים על מנת שניתן יהיה ליהנות מתחולת הסייג של זוטי דברים: טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי.

"נראה, שלא ניתן לקבוע מראש את המשקל המדויק שיש לייחס לכל תנאי, שכן לכל מקרה הנסיבות המיוחדות לו. עם זאת, הגישה הרווחת היא כי משקלו של התנאי האחרון, בדבר האינטרס הציבורי, רב יותר מזה של השאר". (י' קדמי, על הדין בפלילים, חלק ראשון (תשס"ה), 556).

18.אם כן, אבחן להלן את התקיימות ארבעת התנאים בעניינו של הנאשם:

א.     טיבו של המעשה

כאמור לעיל, קבעתי כי הנאשם תקף שני קטינים, באופן שאחז/ תפס/ משך בידיהם על מנת לעזור להם לקום ממקום מושבם על מדרגות האוטובוס ליד הדלת האחורית, וליווה אותם לעבר מקום ישיבה פנוי, תוך שבדרך, דחף את עומר בגבו, בכוונה או שלא בכוונה, לאחר שעומר נעצר באמצע ההליכה, ולרותם נטען כי סטר בצווארו בנסיבות שלא הובהרו עד תום.

עסקינן בתקיפה יחסית קלה, ברף הנמוך במדרג החומרה.

ב.      נסיבותיו של המקרה

האירוע התרחש עת הנאשם ניסה לבצע את עבודתו כמלווה באוטובוס, ועל רקע ביצוע עבודתו.

הקטינים עומר ורותם ישבו במקום שאסור לישיבה, בניגוד לנהלי ההסעה, הנאשם פנה אליהם מספר פעמים, ביקש מהם לשבת במקומות פנויים אך הם סירבו. התנהל ויכוח שכלל הרמת קול מצד הנאשם, רוגז וכעס כלפי הילדים. הנאשם משך את עומר ורותם ממקום מושבם על המדרגות (לשיטתו סייע להם לקום). עומר נעצר בדרכו וסירב להמשיך ללכת לעבר מקום ישיבה פנוי, ובעודו עומד הנאשם דחפו בגבו, בכוונה או שלא בכוונה. גם את רותם הנאשם ליווה לעבר מקום ישיבה, ובמהלך דין ודברים בנסיבות שלא הובהרו, נטען כי סטר לו בצווארו.

אין מדובר בתקיפה שנעשתה באלימות רבה, וביחס לדחיפה/אגרוף/ סטירה, ספק אם התקיפה נעשתה במכוון.

נתתי דעתי לכך שהתקיפה היתה כלפי תלמידים שנסעו באוטובוס המיועד להסעת תלמידים לבית הספר, ביום האחרון של שנת הלימודים.

נתתי דעתי לכך כי בתום הנסיעה, ביקש הנאשם להתנצל בפני התלמידים ולעשות "שולם", אך עומר סירב.

ג.      תוצאותיו של המקרה

התקיפה לא גרמה חבלות לקטינים, ולא נגרם או הוכח כל נזק אחר. (אמנם עומר העיד שהיה לו "אדום כזה", אך הדבר לא הוכח לא בעדויות ולא בתעודה רפואית, לא ברור איך עומר יכול היה להבחין בסימן שנמצא בגבו. ממילא בכתב האישום לא יוחסה לנאשם גרימת חבלה).

ד.      האינטרס הציבורי, האם האקט עולה כדי "מעשה קל ערך"?

תפקידו של מלווה, וכללי הנסיעה באוטובוס אינם מוסדרים בחקיקה אלא בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, תפקידו לשמור על הסדר בשעת הנסיעה ולוודא כי כל הילדים יושבים במושבים וחגורים בחגורה.

התלמידים עומר ורותם אשר ישבו על המדרגות ליד הדלת, הפרו את כללי הנסיעה באוטובוס, סיכנו את ביטחונם האישי, ולא נשמעו לדרישת המלווה להתיישב במקומות פנויים. הנאשם פנה תחילה בנעימים וביקש מהם לשבת במקומות, משסירבו, פנה ברוגז ובכעס, ומשהתנגדו, נאלץ "לעזור" להם לקום ממקום מושבם על המדרגות וללוותם למקומות הישיבה הפנויים.

החובה לציית לכללי הנסיעה באוטובוס אינה נתונה לבחירתם של הילדים. אם חלילה היתה מתרחשת תאונה והילדים היו נפגעים, נהג האוטובוס והמלווה לא היו יוצאים ידי חובתם רק בשל כך שביקשו מהילדים לשבת במקום והילדים עמדו בסירובם.

לאחר מעשה, ניתן להעניש את תלמיד שהפר את הכללים, ואף להשעותו מההסעה. אך מה בשעת המעשה?

בשעת מעשה יש לצייד את המלווה בסמכויות אשר יאפשרו לו לבצע את תפקידו ולשמור על הסדר, אחרת יהיה צורך לשבץ לכל הסעה שוטר לצורך שמירה על הסדר.

יכול, ואילו הנאשם לא היה מרים קולו על הקטינים ומעליבם, היה זוכה ליותר שיתוף פעולה מצידם וכל התקרית היתה נמנעת.

בנסיבות שבפניי, במצב שנוצר, נדרש הנאשם לאכוף על עומר ורותם את כללי ההתנהגות באוטובוס, על מנת שהנסיעה תהיה בטיחותית וזאת אף בניגוד לרצונם.

סיכומו של דבר

19.לאחר ששמעתי את העדויות קבעתי את העובדות הבאות: התלמידים עומר ורותם ישבו על מדרגות האוטובוס, ליד הדלת האחורית, עם הפנים אל הדלת. האוטובוס היה עמוס ורועש. הנאשם ביקש מהם לקום ולשבת במושבים פנויים, הם סירבו, התנהל ויכוח במסגרתו הנאשם הרים את קולו. הנאשם משך/אחז/ הרים את התלמידים וביקש מהם להתקדם לעבר מקומות הישיבה. עומר התנגד להתיישב במקום הפנוי, נעצר תוך כדי הליכה אל עבר המקום הפנוי וקיבל מהנאשם מכה בגב, מכה שיכול וניתנה שלא בכוונה, תוך שהנאשם פונה אליו בכעס ואומר לו "אינעל אבוק", "ילדים מפגרים" או לגרסת הנאשם: "ילדים מופרעים". לאחר שעומר הושב במקום, פנה הנאשם אל רותם, ביקש גם ממנו להתיישב במקום פנוי, רותם התיישב על המדרגה ליד הספסל האחורי, סירב לדרישת הנאשם לשבת במקום פנוי, במהלך הדברים, פגע הנאשם בצווארו של רותם בנסיבות שלא הובהרו עד תום.

20. מצד אחד האינטרס הציבורי מחייב לשמור על ביטחונם של התלמידים הנוסעים באוטובוס ולשם כך יש לצייד את מלווי ההסעות בסמכויות אשר יאפשרו להם למלא את תפקידם, מן הצד האחר האינטרס הציבורי מחייב שתלמידים לא יותקפו.

בנסיבות תיק זה, באיזון בין האינטרסים שעל הפרק, כשהתקיפה היתה קלה והתרחשה תוך כדי ניסיונו של הנאשם לבצע את החובה המוטלת עליו לדאוג לביטחונם של הילדים, קרי להביא לידי כך שישבו במקומות המוסדרים, וכל זאת כשהאוטובוס בנסיעה מצאתי כי המעשה הוא "מעשה קל ערך" אשר אינו מצדיק הכתמתו של הנאשם בהרשעה בפלילים.

לאור האמור, אני קובעת כי בנסיבות תיק זה מתקיים הסייג "זוטי דברים" ולפיכך אני מזכה את הנאשם.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה והודעה היום כ' סיוון תשע"ז, 14/06/2017 במעמד הנוכחים.