לפניי בקשת הנאשם להעביר את ההליך המשפטי המתנהל נגדו מבית משפט השלום בבאר שבע לבית משפט השלום באילת, וזאת, לטענתו, בהיותו בעל דרגת נכות של 100% וחוסר יכולתו הנטען להגיע ממקום מגוריו באילת לבית המשפט בבאר שבע.

לאחר שעיינתי בבקשה ובעמדת המשיבה, נחה דעתי כי יש לדחות את הבקשה.

ההלכה הפסוקה קובעת, כי מקום שבו אין מחלוקת כי לבית המשפט שאליו הוגש כתב האישום יש סמכות מקומית (ובענייננו - אין מחלוקת על כך, שהרי אילת ובאר שבע נמצאות באותו מחוז שיפוט), יש לתת משקל משמעותי וניכר לשיקולים מערכתיים. בענייננו, הציגה המשיבה פרקטיקה המגובה בהחלטות של נשיאים קודמים של בתי משפט השלום במחוז דרום, שלפיה תיקים המוגשים על-ידי משרד החקלאות יתנהלו בבית המשפט בבאר שבע, וזאת על מנת לרכז את ההליכים בבית משפט אחד, לייעל את עבודת התביעה בתיקים אלה ולאפשר ניהול הליך מול מותב שיפוטי שהוא בעל מומחיות בתיקים אלה.

כל אלה הוכרו בפסיקה כשיקולים שיש לשקול אותם ולייחס להם משקל הגובר על נוחותו של הנאשם היחיד בעת קביעת מקום השיפוט.

אכן, טענתו של הנאשם בדבר חוסר יכולת פיזי להגיע לבאר שבע יכלה בהחלט להוות משקל נגד לשיקולי היעילות הדיונית, אולם טענות אלה לא נתמכו בכל אסמכתה רלוונטית: לא חוות דעת רפואית, לא אישור על דרגת הנכות, אף לא הבהרה של מהות הנכות, והאם היא אכן מונעת את הגעתו של הנאשם לבאר-שבע. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את הטענה שנטענה באופן סתמי וללא תיעוד מתאים.

בהתאם, הבקשה להעברת ההליך לבית המשפט באילת - נדחית, וההליך ימשיך ויתנהל בבית משפט השלום בבאר-שבע.

ניתנה היום, ד' אייר תשפ"ג, 25 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.