1

 

 

 

 

מבוא והשתלשלות הדיון

 

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המיחס לו שתי עבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיף 274(1) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977; העלבת עובד ציבור, בניגוד לסעיף 288 לאותו חוק.

 

עובדות כתב האישום, כי בתאריך 13.09.2011, סביב השעה 00:10, הגיעו שלושה שוטרים לביתו של הנאשם, ובקשו כי יתלווה אליהם לתחנת המשטרה לחקירה. הנאשם סירב, הורה לשוטרים לעזוב המקום תוך שמעליב אותם כשהם ממלאים את תפקידם, באמרו להם "אל תזיינו לי במוח, יאללה, עופו, עופו מפה", או מלים בדומה לכך. בהמשך, תקף הנאשם את אחד השוטרים בכך שדחף אותו, תקף שוטר נוסף בכך שדחף את אצבעות יד ימין לעין ימין של השוטר, תוך שגרם לו לאדמומיות ולכאבים עזים בעין. אותו שוטר נאלץ לפנות לקבלת טיפול רפואי. תקיפות אלה היו במטרה להכשיל השוטרים, למנעם או להפריע להם למלא את תפקידם.

 

לאחר מספר דיונים שנדחו עקב אי-התיצבות הנאשם או עקב הצורך להסדיר יצוג ואף חלופי יצוג, כפר הנאשם באשמה. ההגנה טענה, כי הנאשם לא סירב להתלוות לשוטרים, לא הורה להם לעזוב ולא העליבם. לטענת הנאשם, לא תקף מי מהשוטרים.

 

2

לאחר שמיעת ראיות התביעה, זוכה הנאשם זיכוי חלקי, בנוגע לעבירה של העלבת עובד ציבור, בניגוד לסעיף 288 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, וזאת לאחר שהתביעה הודיעה על חזרתה מהאישום בסעיף זה, לנוכח התבחינים שנקבעו בנוגע לסוג ההתבטאויות המאפשרות הרשעה בעבירה זו בפסקי הדין דנ"פ 7383/08 אונגרפלד נ' מדינת ישראל; רע"פ 229/12 כהן נ' מדינת ישראל.

 

נותר, איפוא, לדון באישום הנוגע לעבירה של תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיף 274(1) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.

 

מטעם התביעה העידו ע.ת. 1 חוקר רס"מ מיכה חזיזה; ע.ת. 2 בלש רס"ר רוני מלשב; ע.ת. 3 בלש (כתפקידו אז) רס"ר שגיא סמרוביציקי; ע.ת. 4 בלש רס"ל אלכסיי בודובסקי.

 

עוד הוגשו, מטעם התביעה, אמרת הנאשם אשר נגבתה על ידי ע.ת. 1 בתחנת דימונה ביום 13.09.2011, שעה 02:55 (ת/1); אישור רפואי לענין חבלה בעינו של ע.ת. 3 (ת/2); דוח מעצר שערך ע.ת. 3; דוח קצין ממונה שערך ע.ה. 1 (ת/4).

 

מטעם ההגנה זומן להעיד ע.ה. 1 קצין החקירות רפ"ק דורון אלוני; ע.ה. 2 הנאשם. ההגנה בקשה אף לזמן את אמו של הנאשם לעדות, אך חזרה בה, לקראת סיום פרשת ההגנה, מבקשתה זו.

 

מטעם ההגנה לא הוגשו מוצגים.

 

הצדדים סיכמו על-פה, ומכאן הכרעת דין זו.

 

 

סיכום הראיות בנוגע לנקודות שבמחלוקת

 

3

לא היתה מחלוקת, כי הנאשם אכן שהה במקום ביצוע העבירה - בביתו; כי השוטרים ע.ת. 2, ע.ת. 3 ו-ע.ת. 4 הגיעו לביתו של הנאשם; כי אמו של הנאשם אפשרה לשוטרים להכנס; כי השוטרים בקשו מהנאשם להתלוות אליהם לצורך חקירה. אף לא היתה מחלוקת בנוגע לקבילות האמרה שמסר הנאשם בחקירתו (ת/1). המחלוקת בין הצדדים נגעה לשאלה, האם סירב הנאשם להתלוות לשוטרים, האם גידף את השוטרים והאם תקף אותם. עוד טענה ההגנה, כי כניסת השוטרים לביתו של הנאשם היתה שלא כדין.

לאור הזיכוי החלקי מהעבירה של העלבת עובד ציבור, אין עוד צורך לדון בשאלת התבטאויותיו המדויקות של הנאשם כלפי השוטרים, ואם יצוינו מה מהתבטאויות אלה, הרי זה במסגרת הצגת הלך נפשו והתנהגותו של הנאשם כלפי השוטרים, לצורך הבנת השתלשלות האירועים.

 

החוקר ע.ת. 1 גבה את אמרת הנאשם. עמד על כך, כי הסביר לנאשם את זכויותיו, לרבות זכות ההיוועצות בעורך דין. לדבריו, הנאשם שמר על זכות השתיקה מיד לאחר מתן ההסבר, ומשכך הסיק, כי אינו מעונין לממש את זכות ההיוועצות.

 

הבלש ע.ת. 2 סיפר, כי השוטרים הגיעו לבית הנאשם, אמו של הנאשם פתחה את הדלת, הם הזדהו כשוטרים (בהמשך נמסר גם, כי היו מוכרים לאם מתוקף עבודתם), האם הזמינה אותם להכנס, ומסרה כי בנה - הנאשם - ישן בחדר. השוטרים נכנסו לחדר. היה שם ריח חזק של אלכוהול. העד פנה אל הנאשם ואמר לו שהוא דרוש לחקירה. בתגובה, התפרץ הנאשם לעבר השוטרים, החל לגדף, סירב להתלוות אליהם, קם והחל לדחוף את השוטרים. הנאשם דחף את העד עם הידיים בפלג גופו העליון. גם לאחר שהוסבר לו פעם נוספת מפי העד, כי הוא דרוש לחקירה, המשיך בשלו ודחף את אצבעותיו לתוך פניו של ע.ת. 3, אשר הדף אותו לאחור, והנאשם נפל לכיוון המיטה, תוך שהוא מדמם באזור האף והפנים. או אז, הודיע העד לנאשם כי הוא עצור, ואזק אותו. העד הסביר, כי הגיעו לבית על מנת לאתר הנאשם שהיה דרוש חקירה בגין עבירה, ולא לצורך חיפוש, לכן לא היה צורך להעמיד את אמו של הנאשם על זכויותיה בנוגע לעריכת חיפוש, מה גם, האם הזמינה אותם להכנס. העד הסביר, כי לא הגיב לדחיפה הראשונה, לאור כך שהפעיל שיקול דעת וניסה להרגיע הנאשם. לשאלה מדוע לא רשם בדוח, כי הנאשם דחף את הבלש ע.ת. 3, השיב העד, כי דחיפתו היתה חלק מאותה תקיפה של הכנסת האצבעות לעינו.

 

4

הבלש ע.ת. 3 סיפר, כי הוא וחבריו נתבקשו על ידי הרמ"ח, ע.ה. 1, לאתר את הנאשם שהיה דרוש לחקירה. הצוות הגיע לביתו של הנאשם, אמו של הנאשם פתחה את הדלת, מסרה שהנאשם בחדרו, אישרה להם להכנס, השוטרים נכנסו לחדר, הנאשם שכב במיטה, השוטרים העירו אותו ובקשו ממנו לקום. הנאשם החל לצעוק ולגדף. היה ריח חזק של אלכוהול. הבלשים בקשו מהנאשם להרגע, הנאשם קם, דחף את הבלש ע.ת. 2 והכניס את אצבעו לעינו של העד. העד דחף את הנאשם, מתוך אינסטינקט, עם יד פתוחה לאזור פניו, הנאשם נפל אחורה ויצא לו דם מאזור האף. השוטרים הודיעו לנאשם שהוא עצור ולקחו אותו לחקירה למשטרה. עם מעצרו מסר הנאשם שהוא מצטער ושזה היה לא בכוונה. העד פנה למרפאת מיראז' (מרכז לרפואה דחופה בעיר דימונה), הרופא תיעד את החבלה בעינו, שהיתה אדומה ורשם לו טיפות עיניים (ראו תעודה רפואית ת/2). העד שב לתחנת המשטרה, שם ביקש ממנו הנאשם סליחה. העד לא אישר, כי גם הוא ביקש סליחה מהנאשם. באמצעות העד, הגישה התביעה את דוח המעצר (ת/3), תגובת הנאשם כפי שנרשמה בדוח: "אני מבקש סליחה". הנאשם סירב לחתום על הדוח.

אף העד סיפר, כי ככל הנראה הציגו לאם שפתחה את הדלת תעודת שוטר, ובכל מקרה, האם מכירה אותם מאירועים קודמים. העד לא אישר, כי נערך חיפוש בבית הנאשם. העד לא זכר, כיצד דחף הנאשם את הבלש ע.ת. 2. העד עמד על כך, כי דחיפת האצבע של הנאשם לעינו היתה בכוונה.

 

הבלש ע.ת. 4 סיפר, כי הבלשים הגיעו לבית הנאשם, דפקו בדלת, אמו פתחה את הדלת, הם הזדהו כשוטרים, הסבירו שצריכים את הנאשם לחקירה, האם אמרה שיכנסו, הנאשם בחדרו. נכנסו לחדר. הנאשם שכב על המיטה, הבלשים בקשו ממנו לקום, להתלבש כי צריכים אותו לחקירה. פתאום החל הנאשם להתפרץ, להשתולל, לגדף. קם עם תנועות ידיים מתפרצות. הבלש ע.ת. 3 היה קרוב אליו, מהתנועות פגע הנאשם בפניו. ע.ת. 3 דחף את הנאשם בחזרה למיטה ותפס את הפנים של עצמו. כשהנאשם ניסה לקום מחדש, הבחינו שהוא מדמם מהאף. הוא היה נסער. השוטרים השתלטו עליו, אזקו אותו והביאוהו לתחנת המשטרה לחקירה. לשאלת בית המשפט, הדגים העד את אופי הפגיעה בבלש ע.ת. 3, כך שהנאשם שלח את ידיו לכיוונים שונים, עם אצבעות פתוחות. העד לא זכר, כיצד בדיוק אירעה הפגיעה בפניו של ע.ת. 3.

 

קצין החקירות ע.ה. 1 אישר, כי יתכן שהוא שלח את הבלשים באותו היום לבית הנאשם, ויתכן גם שמדובר בקצין המודיעין. העד לא יכול היה לזכור מה בדיוק השיקול שהניע לשלוח הבלשים לבית הנאשם בחצות הלילה. למיטב זכרונו של העד, היו נסיונות קודמים לאתר הנאשם, אך לא הוצג תיעוד לכך. בהסכמת ההגנה, הגישה התביעה, באמצעות העד, דוח קצין ממונה שערך העד ואשר שימש אסמכתא למעצרו של הנאשם (ת/4). תגובת הנאשם כמפורט בדוח היתה, כי שומר על זכות השתיקה. הנאשם סירב לחתום גם על דוח זה.

 

5

הנאשם - ע.ה. 2 - בחר להעיד. בחקירתו הראשית סיפר, כי ביום האירוע ישן במיטתו. אמו היתה בבית. קם בבהלה. לא זיהה את השוטרים בתחילה למרות שמכיר אותם, כי לא היה כל כך מפוקח, היות שחזר מאירוע משפחתי ושתה ארבע כוסות שתיה חריפה לערך. זיהה אותם לאחר כדקה. השוטרים בקשו ממנו להתלוות אליהם, והוא ביקש בכל לשון של בקשה כי יעזבו אותו, והציע שיגיע עצמאית לתחנת המשטרה למחרת. הבלש ע.ת. 3 תפס אותו בחזקה בידו ומשך אותו, הנאשם שלח את ידו לפנים עם האצבע מושטת קדימה, ואמר: "בלי ידיים". ע.ת. 2 אמר לו, שיתנהג כמו שצריך, לא ישחק אותה שיכור ושיבוא עמם לתחנה. הנאשם הלך עמם.

 

לשאלת בית המשפט טען הנאשם, כי לא יתכן שכאשר הניף את היד לפנים, פגע לבלש ע.ת. 3 בעין.

 

הנאשם טען, כי לא היה שיכור, והוא זוכר כל פרט מהאירוע.

 

לדבריו, כשנחקר במשטרה התיחס אליו החוקר ע.ת. 1 בצורה אגרסיבית. פחד מהחקירה ולכן שמר על זכות השתיקה. לא ניתנה לו זכות ההיוועצות.

 

בחקירתו הנגדית סיפר הנאשם, כי מכיר את השוטרים גם כתושבי דימונה וגם מתוקף עבודתם. חרף התקלויות שלו בעבר עם השוטרים, אין בינו לבינם סכסוך מיוחד או בעיות מיוחדות עם מי מהם. לדבריו, אמו נכחה בבית בזמן האירוע, עמדה בכניסה לחדר וראתה את כל האירוע. ציין, כי אינו מתנגד להביאה לעדות. הכחיש, כי נאמר לו שהוא דרוש לחקירה, למרות שנאמר לו שאמו, בחקירתה, אישרה הדבר (האם לא הובאה, בסופו של דבר, לעדות ואמרתה לא הוגשה על ידי מי מהצדדים). לטענתו, לא קרה כלום מרגע הגעת השוטרים לחדרו ועד שהתלווה אליהם.

הנאשם טען, כי השוטרים נכנסו לביתו ללא אישור. כשעומת עם דברי אמו באמרתה, כי נתנה להם להכנס, השיב כי ככל הנראה החוקר "כיוון וסידר" שאמו תגיד זאת באמרתה.

הנאשם הכחיש, כי החל להשתולל כשהבלשים העירו אותו. לדבריו, ע.ת. 3 תקף אותו ויצא לו דם, ואז הם דאגו לבנות הכל כדי שיראה כאילו הנאשם תקף אותם.

 

כשעומת עם דברי אמו באמרתה, כי עשה תנועה אינסטינקטיבית עם ידו שפגעה לבלש ע.ת. 3 בעינו, ואותו בלש החל לצעוק "העין שלי הוא נתן לי מכה לעין", השיב (ע' 66 ש' 22 - 23:

 

6

זה מה שאמא שלי אומרת. אולי זה היה, אולי זה לא היה, לא זכור לי. אני רק זוכר שעשיתי לו עם היד ככה [מחווה תנועה עם היד קדימה] ואמרתי לו בלי ידיים.

 

לדבריו, שתק בחקירה בגלל כל ההתנהלות של האירוע באותו היום.

 

בחקירתו החוזרת, בתשובה לשאלה מדריכה, אישר הנאשם, כי יתכן שהשוטרים מנעו מאמו לראות מה היה.

 

 

טענות הצדדים

 

התביעה מבקשת לאמץ עדות הבלשים שהיו נוכחים באירוע. לטענתה, עדויות הבלשים תומכות זו בזו. התביעה מבקשת לאמץ גם דברי ע.ת. 1, כי העמיד הנאשם על זכויותיו בחקירה וכי הנאשם הוא שבחר לשמור על זכות השתיקה ולא ביקש להיוועץ בעורך דין. התביעה מבקשת לקבוע, כי השוטרים נכנסו לביתו של הנאשם כדין, בהסכמת האם. הנאשם אישר, כי לא פעל מתוך שכרות. הנאשם לא הביא את אמו כעדת הגנה. עדותו של הנאשם כבושה ואינה עקבית.

התביעה עותרת להרשיע הנאשם בסעיף העבירה הנקוב בכתב האישום, עבירה התנהגותית מסוג עבירת מטרה. בהתיחס להרשעה בעבירה בניגוד לסעיף 273 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, ציינה התביעה, כי לא היה מדובר בתגובה ספונטנית של הנאשם, היות שתקיפת ע.ת. 3 בוצעה לאחר דחיפתו של ע.ת. 2. כאמור, הנאשם ידע כי מדובר בשוטרים, ידע את מטרת בואם וביצע העבירה כדי להכשילם, ולכן עומדת התביעה על עתירתה להרשיע הנאשם, בשני אירועי התקיפה, בעבירה הנקובה בכתב האישום.

 

7

ההגנה מבקשת לדחות גרסת השוטרים בשל הסתירות בין עדויותיהם, וכן לזכות הנאשם בשל הגנה מן הצדק לאור התעמרות השוטרים בו. ההגנה טוענת לפגיעה בזכות ההיוועצות של הנאשם. השוטרים נכנסו לבית הנאשם ללא סמכות. השוטרים לא מלאו את תפקידם כדין ולכן היה הנאשם רשאי להתנגד. אשר להרשעה בעבירה שבכתב האישום, טוענת ההגנה, כי לא הוכחה הכוונה לפגוע בשוטר. עוד נטען, כי הנאשם היה במצב "שכרות מסוים", המקים הגנה לפיה יש ליחס לו העבירה בחלופה של מחשבה פלילית מסוג אדישות. אשר להרשעה בעבירה של תקיפת שוטר בניגוד לסעיף 273 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, כאשר נתבקשה ההגנה, על ידי בית המשפט, להתיחס לחלופה זו, בקשה להימנע מלהרשיע הנאשם גם בעבירה זו, היות שהשוטרים פעלו שלא כדין, ולא תוך מילוי תפקידם כחוק.

 

לטענת ההגנה, יש לזקוף אי-הבאתה לעדות של אמו של הנאשם, לאחר שנגבתה אמרתה במסגרת החקירה, לחובת התביעה. כמו כן, אין להסתמך על פרטים שצוטטו, במהלך החקירה הנגדית, מאמרת האם, אשר לא הובאה לעדות. אין הסבר מדוע נשלחו שוטרים לבית הנאשם בשעת לילה כדי לזמנו לחקירה על עבירת רכוש בגינה נחקר בעבר, ובסופו של דבר לא נחקר על אותה עבירה.

 

 

דיון והכרעה

 

לאחר שבית המשפט שמע את עדויות הצדדים, מוצא ליתן אמון בעדויות הבלשים ע.ת. 2, ע.ת. 3, ע.ת. 4, בנוגע לתיאור העובדות הרלבנטיות, קרי: הגיעו לבית הנאשם ונכנסו אליו ברשות אמו של הנאשם; ביקשו מהנאשם להתעורר ולהתלוות אליהם; הנאשם קם, החל לגדף ולחרף, ואף תקף השוטרים בכך שדחף את הבלש ע.ת. 2 ודחף אצבע לעינו של הבלש ע.ת. 3.

 

עדי התביעה הבלשים מסרו עדותם באופן עקבי ומהימן. לא הוכח אינטרס כלשהו שלהם לפגוע בנאשם, אשר אף אישר, כי אין לו כל סכסוך מיוחד עמם.

 

בית המשפט אינו מוצא בסתירות שונות שעלו בין עדויות הבלשים, למשל בנוגע למלים המדויקות שאמר הנאשם; לאופן המדויק בו תקף את הבלש ע.ת. 3 (תוך הכנסת יד פתוחה, אצבע אחת או מספר אצבעות לעינו) - כסתירות שיש בהן כדי לפגוע במהמנות העדים הללו. ראו לענין זה סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשכ"א - 1961:

 

סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות.

 

8

אך טבעי, כאשר מתואר אירוע קצר, שאירע בשעת לילה, בחלוף זמן, כאשר כל אחד מהעדים עמד בנקודה אחרת בחדר - כי יתואר באופן שונה במעט.

דווקא באותן סתירות קלות, יש כדי לחזק את עדותם של הבלשים, באשר לא ניכרת זהות בין עדויותיהם ונראה כי כל אחד מסר הידוע לו מתוך זכרונו.

 

ראו לענין זה ע.פ. 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, ע' 233:

 

הלכה היא, כי קיומן של סתירות כמו גם אי-דיוקים בעדותו של אדם בכלל... אין בהם כשלעצמם כדי לפגום במהימנותה.

... אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומתי כאילו תיעד אותו בזמן אמת... לפיכך השאלה איננה אם קיימים אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה, ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר...

 

כן ראו ע.פ. 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נה (2) 918:

 

מטיבו של המין האנושי שאין בן-תמותה מכשיר דיוק אוטומטי... לא ייפלא, איפוא, שסתירות ואי-דיוקי-לשון שכיחים הם לא רק בדברי עדים שונים, אלה בהשוואה לאלה, כי אם גם בדבריו של עד אחד גופו, בתשובותיו בחקירה הראשית ובחקירה הנגדית, ובהתחשב בדברים אשר בא-כוח הצד האחד או הצד האחר משתדלים לשים בפיו (ע"פ 100/55 מאיר נ' היועץ המשפטי [7], בעמ' 1224).

 

עוד ראו ע.פ. 5636/08 פלוני נ' מדינת ישראל:

 

לא זו, אף זו. כבר נפסק בעבר, כי "דווקא 'זכרון מופלג' של פרטים, אחרי שחלף זמן רב מעת התרחשות האירועים ועד למתן העדות, עלול לפגום במהימנותו של עד" (ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6), 625 ,637 (2004)).

 

9

לענין האופן המדויק בו אירע תקיפת הבלש ע.ת. 3, מוצא בית המשפט להעדיף גרסתו של עד זה, כי המדובר היה בהכנסת אצבע אחת לעינו, מה שעולה בקנה אחד עם האנמנזה שמסר במרפאה בעת שפנה לקבלת טיפול רפואי, בזמן אמת (ראו התעודה הרפואית ת/2), וכן היות שהתקיפה כוונה כלפיו, ולכן הגיוני כי הוא זה שהבחין והרגיש כיצד בוצעה, וגם יזכור את אופן ביצועה טוב מאחרים.

 

כך גם לגבי תקיפת הבלש ע.ת. 2 - מקבל בית המשפט את גרסתו, כי נדחף על ידי הנאשם, גרסה המתחזקת בעדות הבלש ע.ת. 3, וזאת גם אם לא הבחין בכך הבלש ע.ת. 4.

 

יצוין, כי הנאשם עצמו אישר, כי שלח ידו לעבר הבלש ע.ת. 3. ואילו בחקירתו הנגדית אישר, כפי שצוטט לעיל בפרק המסכם התמונה הראיתית, כי אינו שולל האפשרות, שפגע בפניו של הבלש. לענין זה מבקשת ההגנה להמנע מלהסתמך על דבריו אלה של הנאשם, שנאמרו על ידו לאחר שצוטטה בפניו אמרת אמו, שלא הובאה כעדת תביעה. אכן, צודקת ההגנה, שאמרת האם עצמה אינה קבילה, משלא הוגשה לבית המשפט, ולא הובאה האם לעדות. על כן, לא יסתמך בית המשפט על ציטוטים מאמרת האם שהושמעו על ידי התביעה בשאלותיה לנאשם; ברם, אין בכך כדי לפגוע באופן כלשהו בקבילותם של דברי הנאשם, שנאמרו לאחר שהוצגה לו אמרת האם בחקירתו הנגדית, וכאשר ההגנה הצהירה, כי תביא האם לעדות (וחזרה בה לאחר מכן). דברים אלה של הנאשם, קבילים בפני עצמם, כחלק מעדותו, ואין כל מניעה להסתמך עליהם בהכרעת הדין.

 

הוסף לאמור, גרסתו של הנאשם היא כבושה, שכן בחקירתו במשטרה בחר לשמור על זכות השתיקה, מה שעשוי לחזק, כשלעצמו, את גרסת עדי התביעה בנוגע להשתלשלות האירועים. אך כאמור, אין צורך בחיזוק זה, כאשר הנאשם עצמו אינו שולל השתלשלות האירועים המתוארת על ידי עדי התביעה.

 

בית המשפט מקבל את עמדת התביעה, כי אי-הבאת אמו של הנאשם לעדות, לאחר שההגנה ביקשה, קודם לכן, לזמנה - מקימה חזקה, כי האם היתה מוסרת דברים, הפוגעים בעמדת ההגנה. ואולם, הרשעת הנאשם אינה נסמכת, בעיקרה, על חזקה זו, גם לא על חיזוק ראיות התביעה מעצם שתיקתו בחקירה, כי אם על מתן אמון בעדות הבלשים וכן על דברי הנאשם עצמו בחקירתו הנגדית.

 

10

לסיכום, מקבל בית המשפט את גרסתם העובדתית של הבלשים ע.ת. 2, ע.ת. 3 ו-ע.ת. 4, כי הנאשם החל להשתולל ולגדף כאשר נתבקש לבוא עמם; דחף את הבלש ע.ת. 2; דחף אצבעו לעינו של הבלש ע.ת. 3.

אשר לסעיפי העבירה בהם יורשע הנאשם: לאור דברי הנאשם בחקירה הנגדית, כי מכיר את עדי התביעה הבלשים מזה זמן, וכי הבין, בחלוף זמן קצר, כי המדובר בשוטרים, מתקיים גם יסוד מודעותו של הנאשם להיות הבלשים שוטרים, כנדרש בדין.

 

לאחר שבית המשפט בוחן את גרסאות המעורבים, מוצא, בנוגע לאירוע התקיפה הראשון, נושא סעיף 4 לפרק א' (העובדות) בכתב האישום, קרי: דחיפתו של הבלש ע.ת. 2, כי המדובר היה בתקיפה מכוונת, שמטרתה היתה הכשלתו מלבצע תפקידו, היינו - עיכובו של הנאשם והבאתו לתחנת המשטרה.

 

בנסיבות אלה, מתקיימים היסודות הנדרשים להרשעה בעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיף 274(1) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, בנוגע לאירוע תקיפה זה.

 

שונים הדברים בנוגע לאירוע התקיפה השני, היינו - דחיפת אצבע לעינו של הבלש ע.ת. 3. בנוגע לאירוע זה, מוצא בית המשפט, כי נתעורר ספק, אשר לא עלה בידי התביעה להסירו, האם המדובר היה בתקיפה מכוונת מטרה. בעוד שהבלש ע.ת. 3 עמד על כך, כי דחיפת אצבעו של הנאשם לעבר פניו היתה בכוונה לפגוע בפנים, הרי הבלש ע.ת. 2 תיאר, כי הנאשם דחף את ע.ת. 3 "לכיוון פניו ופגע לו בעיניים" (ע' 28 ש' 31 לפרו'). כאשר נשאל עד זה, האם יתכן שהמדובר היה בתנועת יד לא מכוונת, השיב כי אינו יכול לענות (ע' 29 ש' 11 - 13 לפרו'). ואילו הבלש ע.ת. 4 תיאר, בחקירתו הראשית, כי הבלש ע.ת. 3 גהר לעברו של הנאשם, הנאשם "קם עם תנועות ידיים, מתפרצות, מה אתם רוצים, עופו מפה, באיזה שלב השוטר שגיא (ע.ת. 3 - ר.ס.) היה קרוב אליו, מהתנועות האלה החשוד פגע לו באזור הפנים" (ע' 47 ש' 4 - 6 לפרו'). ובהמשך: "הוא (הכוונה ע.ת. 3 - ר.ס.) היה הכי קרוב אליו, והוא בא אלינו, מה אתם רוצים, ככה, בתנועות כאלה [העד מדגים שליחת זרועותיו לכיוונים שונים] (שם, ש' 11 - 12). ובהמשך: "כמו שאמרתי, הוא בא אלינו ואמר תעופו מפה עם הידיים לכיוון השוטרים... הוא דחף, כשהוא המשיך, פגע לכיוון הפנים" (ע' 48 ש' 5 - 6 לפרו').

 

11

הגם שהנפת ידיו של הנאשם לעבר השוטר ודחיפתו היתה מודעת, הרי עולה מהדברים ספק, האם כיוון לתקיפת השוטר כדי להכשילו מלמלא תפקידו, ונראה מדברי ע.ת. 2 וביחוד מדבריו של ע.ת. 4, כי הנפת הידיים תוך שהנאשם מתקרב לעבר השוטר כוונה להרחיקו מהנאשם. דבר זה משתלב גם עם דברי הנאשם בתגובה לתיאור המעשים על ידי אמו באמרתה, כפי שהוצג בפניו בחקירתו הנגדית.

לאור הספק שעלה, ולא הוסר, בשאלה האם כיוון הנאשם, באירוע התקיפה השני נושא סעיף 5 לכתב האישום, להכשיל השוטר ע.ת. 3 בפעילותו או רק להרחיקו מעליו, הגם שבית המשפט מקבל את תיאורו של העד בנוגע לעובדה, כי נפגע בעינו מאצבעו של הנאשם - אין בית המשפט רואה להרשיע הנאשם בעבירה הנקובה בכתב האישום, לענין אירוע זה, שהיא עבירה של מחשבה פלילית מיוחדת מסוג עבירת מטרה, אלא בעבירה של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, בניגוד לסעיף 273 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, עבירה התנהגותית הדורשת יסוד נפשי של מודעות הנאשם לעובדת הנפת ידיו ופגיעתו בשוטר בלבד.

 

בנוגע לטענת ההגנה בדבר פגיעה בזכויותיו של הנאשם בחקירה, משנמנעה ממנו, לטענת ההגנה, זכות ההיוועצות - אין בית המשפט רואה לקבל עמדת ההגנה לענין זה. אכן, נקבע בעבר, לרבות מפי מותב זה, כי אין די שחוקר הגובה אמרת הנאשם יאמר, בחטף, כי לנאשם זכות היוועצות, אלא עליו להבהיר משמעות זכות זו לנאשם ואף לקבל ולתעד תגובת הנאשם להבהרה זו. ברם, ברי, כי הדברים אמורים בנאשם המשתף פעולה בחקירה ועונה לשאלות חוקריו. במקרה דנן, שמר הנאשם על זכות השתיקה ולא מסר דבר גם כאשר הוזהר ופורטו לפניו זכויותיו. הנאשם בחר לממש זכותו ולשתוק ולא מסר לחוקר דבר, ממילא, לא מסר גם את תגובתו לשאלת רצונו להיוועץ בעורך דין. בנסיבות אלה, לא היתה תגובה כלשהי שיכול היה החוקר לתעד, ובית המשפט אינו מוצא כל פגם בהתנהלותו. הוסף לאמור, ממילא לא מסר הנאשם גרסה, כך שגם לו היתה (וכאמור, בית המשפט קבע שלא היתה) פגיעה בזכות ההיוועצות, לא היתה כל אמרה שנמסרה מפי הנאשם שהדבר יכול היה לפגוע בקבילותה או במשקלה.

 

12

בנוגע לטענת ההגנה בדבר אי-חוקיות פעילות השוטרים בכניסתם לדירתו של הנאשם - כאן נתפס הסניגור המלומד לכלל טעות. הסניגור הסתמך, בחקירתו הנגדית ובטיעוניו, על הלכת רע"פ 10141/09 בן חיים נ' מדינת ישראל שענינה התנאים לקבילותה של ראיה שהושגה במהלך חיפוש משטרתי. הסניגור טוען, כי אי-העמדת אמו של הנאשם על כך, שאינה מחויבת להסכים לכניסת השוטרים לביתה, פוסלת את חוקיות כניסתם לבית, ומשכך היה בידי הנאשם להתנגד לבקשתם כי יתלווה אליהם.

מעבר לעובדה, שבעצם העלאת טענה זו, יש משום הודאה, במשתמע, בעובדה כי הנאשם התנגד לשוטרים כאשר בקשוהו להתלוות אליהם, הרי על פי הראיות שהוצגו, לא הגיעו השוטרים לבית הנאשם כדי לערוך חיפוש, אלא כדי לזמן הנאשם לחקירה ולבקש ממנו להתלוות אליהם לתחנת המשטרה, לאחר שהוכרז כדרוש חקירה. בית המשפט מקבל טענת השוטרים, כי אמו של הנאשם הכניסה אותם לבית מרצונה (שהרי, ההגנה לא הביאה לעדות את האם, שהיא היכולה שעשויה היתה לסתור טענה זו, והנאשם עצמו ישן ולא ראה כלל את מהלך כניסת השוטרים לבית).

 

כאשר המדובר בכניסה לחצרים לצורך זימון נאשם לחקירה, בהסכמת בעליהם או מחזיקם של אותם חצרים, אין בדין דרישה למתן הסבר כלשהו מעבר לבקשת מהמחזיקים בחצרים להכנס אליהם. אלמלא ניתנת היתה הסכמה, יתכן שהיה מקום לדון בשאלת סמכותם של השוטרים להכנס בהעדר צו המסמיכם לעשות כן; ואולם, משנתנה הסכמה מפורשת - אין כל דֹּפי בפעילותם.

 

אשר לטענת ההגנה בנוגע ל"הגנה מן הצדק" לאור אופי פעילות השוטרים - חרף המאמצים שהושקעו על ידי ההגנה, לרבות זימון קצין החקירות ע.ה. 1 לעדות מטעמה, לא עלה בידי ההגנה לבסס טענתה, כי השוטרים הגיעו לבית הנאשם ממניעים זרים כלשהם, או על מנת להתעמר בו. אמנם, השוטרים הגיעו לדירה בשעת לילה. ברם, במקרים רבים עולה בידי המשטרה לאתר חשודים דרושים לחקירה דווקא בשעות אלה, כאשר הם בביתם. גם העובדה, שחקירת הנאשם (אשר לא שיתף פעולה) התמקדה, לבסוף, בתקיפת השוטרים ולא בעבירות הרכוש בגינן זומן לחקירה, היא מסתברת, שכן אירוע תקיפת השוטרים באותו הערב, האפיל על יתר האירועים וחקירתו היתה הדחופה ביותר.

 

 

סיכום

 

13

לאחר שבית המשפט שמע את העדים מטעם הצדדים ועיין במוצגים שהוגשו, מוצא לקבל גרסת עדי התביעה 2 ו- 3 בנוגע לדחיפתו של ע.ת. 2, כמפורט בסעיף 4 לפרק א' (העובדות) כתב האישום, ולהרשיע הנאשם בעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיף 274(1) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, בנוגע לאירוע זה; אשר לאירוע נושא סעיף 5 לפרק א' (העובדות) בכתב האישום, מוצא בית המשפט להרשיע הנאשם בעבירה של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, בניגוד לסעיף 273 לאותו חוק. הרשעה זו הינה בהתאם לסמכותו של בית המשפט לאור העובדות שעלו במהלך שמיעת הראיות, חרף העובדה, שהנאשם לא הועמד לדין בגין עבירה זו, וזאת משהמדובר בעבירה בעלת יסוד עובדתי דומה לעבירה בה הועמד הנאשם לדין, ולאחר שבית המשפט הודיע לצדדים, במהלך הסיכומים, לפרש טיעוניהם גם בנוגע להרשעה בעבירה זו.

 

אשר לעובדות המתוארות בסעיף 3 לפרק א' (העובדות) בכתב האישום ולהוראת החיקוק מס' 1 בפרק ב' לכתב האישום - זוכה הנאשם מן העבירה של העלבת עובד ציבור, בניגוד לסעיף 288 לאותו חוק, וזאת לאחר חזרתה של התביעה הכללית מאישום זה, ובהתאם להכרעת הדין החלקית מיום 18.11.2013.

 

הודעה זכות הערעור.

 

ניתנה היום, ח' אלול תשע"ד, 03 ספטמבר 2014, במעמד הצדדים.