1

 

 

 

אני מורה על זיכוי הנאשמים מן העבירה של ניסיון להחזקת נשק שלא כדין, ועל הרשעתם בעבירה של תקיפה בידי שניים, שגרמה לחבלה ממשית.

רקע

2

1.      כתב האישום (בנוסחו המתוקן מיום 24.2.16) מייחס לנאשמים עבירה של תקיפה בידי שניים שגרמה לחבלה ממשית, לפי סעיפים 380 ו-382(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), ועבירה של ניסיון להחזקת נשק שלא כדין, לפי סעיפים 25 ו-144(א) לחוק העונשין. כפי הנטען, ביום 26.8.12 בסמוך לשעה 11:00 ניגש הנאשם 1 (להלן "עלי" או "אלי") למתלונן, שעמד בתחנת אוטובוס בבית שמש ונשא עמו את נשקו האישי בהיותו חייל. בין אחיו של עלי, הנאשם 2 (להלן "תאמר" או "תומר") לבין המתלונן היה סכסוך קודם. הנאשם 1 ביקש מהמתלונן לבוא עמו לשוחח בקרבת מקום, המתלונן סירב ואז החל עלי להכותו. בהמשך תאמר הצטרף ויחד תקפו הנאשמים את המתלונן במכות אגרופים ואבנים בכל חלקי גופו. במהלך זה ניסו לקחת ממנו את נשקו האישי ואחד מהם אחז בנשק עצמו בעוד שהמתלונן אחז ברצועה. לאחר מספר דקות של תקיפה גררו הנאשמים את המתלונן על הכביש והמשיכו להכותו. למתלונן נגרמו כאבים וחבלות בגופו ובכלל זה בראשו, בפניו, בצווארו ופצע מדמם בפיו.

2.      לאחר בחינת הראיות שהוצגו אני סבור כי המאשימה הוכיחה את עבירת התקיפה. עדותו של המתלונן לעניין זה הוצגה בצורה אמינה, נתמכת בעדותו של עד ראיה ובראיות נוספות, ומנגד גרסאות הנאשמים הוצגו בצורה בלתי משכנעת ולוקה בפערים, ואיני יכול לקבלן. בכלל זה אני דוחה את הטענות כי הותקפו בידי המתלונן וכי פעלו מתוך הגנה עצמית "אותנטית" או "מדומה". עם זאת, עבירת הניסיון להחזקת נשק שלא כדין לא הוכחה, ובכלל זה שוללות הראיות את תזת המאשימה לפיה הנאשמים פעלו בניסיון לחטוף מהמתלונן את נשקו האישי.

 

ראיות התביעה

עדות המתלונן

3.      המתלונן סיפר בחקירתו הראשית שביום האירוע המתין בתחנת האוטובוס בדרכו לבסיס, כשהוא לבוש מדים ונשקו, רובה מסוג "M16 מקוצר", תלוי על גופו ב"הצלב" (כך שרצועת הנשק עוטפת את הגוף באלכסון על הגב והנשק עצמו בחזית). בשלב זה חש המתלונן בטפיחה, הסתובב וראה את עלי "אומר לי בוא הזמין אותי למאחורי השכונה, לבניין מאחורה" (פ/19 ש' 1). המתלונן סירב ואמר לעלי שאם הוא מעוניין לדבר אתו הוא יכול לעשות זאת בתחנה. אז, כך העיד המתלונן, החל עלי לתקוף אותו במכות אגרוף וכן אחז בנשק, בעוד המתלונן ניסה להגן על עצמו והחזיק בחגורת הנשק. המתלונן טען, בחקירתו הראשית, כי עלי ניסה לגרור אותו, תחילה לכיוון השכונה וזאת באמצעות אחיזה בנשקו ומשיכתו, וכי בשלב זה הצטרף תאמר ו"מביא לי מכות" תוך שעלי "ניסה לגרור אותי הפעם לכיוון השני, לכיוון הכביש" (פ/19 ש' 15). המתלונן הוסיף וטען כי תוך כדי מאבק רצו הנאשמים להכניסו לרכב שהגיע "מעבר לכביש", וכי בשלב מסוים של המאבק ניגש אליו אדם שחזותו חרדית, שאמר לו לעזוב את הנשק, כך עשה ואז לקח אותו אדם את הנשק מהנאשמים. הנאשמים הוסיפו ותקפו את המתלונן במספר מהלומות ונמלטו. המתלונן סיפר כי תוך כדי התקיפה חשש "שרק שלא יקחו לי את הנשק מזה הכי חששתי", והוסיף שכתוצאה מן האירוע נגרמו לו שריטות בצוואר ופגיעה בשפתיו. בנוסף נקרעה חולצת המדים שלבש, ומחסנית הנשק והכומתה נפלו (פ/18-20).

3

4.      בחקירותיו הנגדיות מסר המתלונן כי הוא מכיר את הנאשמים ויודע שהם מתגוררים "בשכונה מעלי", בבניין הסמוך לתחנת האוטובוס, הגם שאינו יודע את כתובת הבניין. כשהוצגו לו תמונות וסרטון של אזור האירוע והוא נשאל היכן שהה תאמר בתחילת האירוע, השיב כי מדובר במיקום שלא נראה בתיעוד שהוצג, ומהסבריו עלה כי מדובר במיקום הסמוך לבניין המגורים (פ/20-21). הוא לא זכר כמה זמן דיבר איתו עלי טרם התקיפה והאם ביקש לדבר איתו "על מה שהיה חודשיים קודם" (הכוונה לאירוע קודם בגינו הועמד המתלונן לדין ואשר יידון בהמשך), אך כשהוצג לו שבהודעתו מסר שחשב כי הרקע לתקיפה הוא קטטה שארעה חודשיים לפני כן מסר כי כך הבין מ"מלמולים שיצא מאחד מהם" במהלך התקיפה (פ/21 ש' 27) ובהמשך הבהיר שעלי "לא אמר לי בשביל מה לבוא איתו" (פ/24 ש' 12). עוד עמד על כך שסירב לפנייתו של עלי אך הכחיש שהיכה אותו או פנה אליו ראשון, ותיאר מאבק תוך משיכה מתמשכת של הנשק. בנוסף מסר שהוא זוכר כי במהלך המאבק רצועת הנשק השתחררה ולא חבקה עוד את גופו, וכי הדבר היה תוצר של המאבק והמכות שקיבל, אך לא זכר להסביר כיצד בדיוק הרצועה השתחררה (פ/28) .

5.      בחינת עדותו של המתלונן נעשתה בזהירות. זאת, נוכח נתונים שהוצגו: בראשם כתב אישום שהוגש נגד המתלונן, נ/1, ואשר הוגש כמוצג בהסכמת הצדדים לפיה המתואר באותו מסמך ייחשב כמוכח לצרכי הליך זה. כך אתייחס לעובדות הרשומות שם, תוך הדגשה שהדבר נעשה אך לצורך בחינת אחריותם של הנאשמים ואין בו משום קביעת ממצא או הטלת דופי במתלונן.

המסמך מציג אירוע שהתרחש ביום 30.6.12, היינו טרם האירועים מושא הליך זה. במסגרתו, תקף המתלונן יחד עם אחרים את תאמר, הנאשם 2. המדובר בתקיפה קשה, שהחלה בהערות גזעניות מצד אחר, הסלימה עד לכדי אלימות פיזית וכללה הכאה של המתלונן את תאמר במצחו באמצעות לבנה, ולאחר שתאמר התמוטט מכות מצד המתלונן ושותפיו בבעיטות ודריכות עד שתאמר איבד את הכרתו. כמתואר שם, תאמר סבל מכאבים עזים, הקאות והמטומה בראשו, ואף נזקק לטיפול רפואי.

מעורבותו של המתלונן באירוע אלים שכזה, שכאמור נחשבת כמוכחת לצרכי הליך זה ולצרכיו בלבד, מחייבת זהירות בבחינת עדותו. היא עשויה אף לתמוך בטענת הנאשמים כי הותקפו על ידו באירוע מושא הליך זה, הגם שמנגד היא עשויה לספק גם מניע לנאשמים להתנקם במתלונן בגין תקיפתו את תאמר.

4

עוד אני ער לאלמנט הבא: בחקירתו הנגדית הוצג למתלונן כי במהלך ההכנה לעדות מסר לפרקליטה, בנוגע לאדם החרדי שהציע תוך כדי האירוע לשמור על נשקו, כי "הוא הסכים להצעה זו ומסר לאותו אדם את הנשק" (תרשומת הפגישה הוגשה כנ/2). כשהתבקש ליישב את הסתירה בין דברים אלה לבין הדברים שמסר בחקירתו הראשית לפיהם האדם אמר לו לעזוב את הנשק ואז לקח אותו מהנאשמים, השיב המתלונן וחזר ואמר כי הדברים שמסר בחקירה הראשית נכונים (פ/22). בדבריו במישור זה נפל, אפוא, פער מסוים.

6.      למרות אלה, אני מוצא לקבל את דברי המתלונן. לא התרשמתי כי העיד מתוך שאיפה להרע לנאשמים, ולהיפך: תשובותיו היו קצרות, ניכר היה כי הוא אינו שש להעיד בבית המשפט, והתיאורים שמסר היו ענייניים ותמציתיים, ללא ניסיון להפריז או להעצים את מעשי הנאשמים. כפי שנראה בהמשך, אמירותיו הן הנדבך המרכזי לזיכוי הנאשמים מעבירת הנשק שיוחסה להם, דבר הממחיש כי לא העיד מתוך כוונה לסבכם. בנוסף, לא אחת נדרש השואל "לחלוב", בשאלות מפורשות, את התיאור המפורט מן העד, שהעדיף להשיב בקצרה אך כשנדרש לכך מסר פירוט של נסיבות האירוע באופן קוהרנטי שהעיד על תיאור של חוויית אמת. בד-בבד, כשנשאל אודות נתונים אותם לא זכר, נמנע המתלונן מ"להשלימם" בצורה כוזבת ואישר כי אינו זוכר את הפרטים הספציפיים. שילוב כל אלה העיד על כנות העדות.

להמחשה, אפנה לתיאוריו של המתלונן את התקיפה בפ/19, כאשר אלה הועלו על ידו לשיעורין ובעקבות שאלות מפורשות שהופנו אליו, אך בסיכומן הציגו פירוט משכנע. עוד אפנה ליכולתו של המתלונן להצביע היכן ישב תאמר בחלקים הראשונים של האירוע (פ/20 ש' 32, פ/21 ש' 4), לאישורו כי הנאשמים ברחו מהמקום ברגל ולא נכנסו לרכב אליו, כך חשב, ניסו לחטוף אותו (פ/22 ש' 27-29), ליכולתו לתאר את כיוון ומיקום עמידתו המדויקים בתחנת האוטובוס באופן שהתיישב עם טענתו כי הבחין בנאשם 1 רק כשזה טפח לו על השכם (פ/23-24, פ/30 ש' 18), להסבריו כיצד הבין היכן הנאשמים גרים, מדוע אמר שעלי הגיע מביתו, מתי הבחין בתאמר ומתי זה התערב בתקיפה (פ/24-25 ופ/29), לחוסר זכרונו אודות נוסח הדברים שאמר לעלי כשסירב לבוא עמו אל מתחת לביתו תוך שנמנע מ"להמציא" נוסח (פ/26), להסברו כי בחלוף הזמן הוא זוכר את עיקרי הדברים אך לא את הפרטים הקטנים (שם, ש' 18-19), ולהתייחסותו למאבק על הנשק תוך אישור שאינו זוכר לומר כיצד השתחררה רצועת הנשק אך עמידה על כך שהדבר היה תוצר של המאבק (פ/28).

5

עוד אציין שכאשר נשאל מדוע המתין בתחנת האוטובוס השיב המתלונן כי המתין כדי לנסוע חזרה לבסיס בו שירת כחייל, לאחר חופשת סוף השבוע. תשובה זו הולמת הן את העובדה שהמתין בתחנה במדים ונשק, והן את לוח השנה המצביע על כך שיום האירוע היה יום א'.

7.      עדות המתלונן הותירה, אפוא, רושם מהימן. היא אף נתמכת בראיות חיצוניות. לראיה המרכזית, עדותו של עו"ד מכלוף, אתייחס בהמשך. בנוסף, אציין כי טענת המתלונן לפיה במהלך המאבק חולצת המדים שלבש נקרעה ונפל ממנה כפתור (פ/20 ש' 1) הולמת את המזכר ת/3, בו רשם החוקר נוימן שכאשר החזיר את החולצה למתלונן הבחין שהיא קרועה, חסרים בה כפתורים וקיים עליה סימן שפשוף, ותמונות שהוצגו (ת/3) בהן נראית החולצה עם מאפיינים אלה. אפנה גם לדו"ח הפעולה של רס"ר סילקין, ת/6, בו נמסר שכשהשוטר הגיע למקום האירוע הבחין במתלונן ללא חולצה צבאית אלא רק עם חולצה לבנה.

8.      בשל כל אלה, החלטתי לקבל את תיאוריו העובדתיים של המתלונן. אין הדבר אומר כי אני מקבל באופן "אוטומטי" את מסקנותיו וסברותיו.

בכלל זה, אמירתו כי סבר שהנאשמים מנסים להכניסו לרכב שהגיע ממול היא מסקנה, אותה הסביר בכך שראה את הרכב מגיע ואת האנשים בתוכו "מחכים להכניס אותי לשם. הם היו במקביל איתנו" (פ/29 ש' 27). הוא אישר כי הנאשמים, כשנמלטו, לא נכנסו לאותו רכב. דובר אפוא בסברה, שאיני יכול לאמצה. אני מקבל כי במהלך המלחיץ והמהיר של הכאתו וגרירתו גיבש המתלונן את המסקנה כי מנסים להכניסו לרכב, ובד-בבד סבורני כי טעה בגיבוש מסקנתו זו. נמסר כי החקירה כנגד יושבי הרכב הסתיימה בהעדר ראיות (פ/29 ש' 31), ולנאשמים לא יוחס ניסיון לחטוף את המתלונן. התרשמתי שדובר בטעות, ולא בטענה שקרית המשליכה על מהימנות המתלונן. בסברה נוספת שלו העוסקת במטרותיו של עלי כשמשך את נשקו אעסוק בהמשך.

מכאן לראיה המרכזית התומכות בעדות המתלונן.

 

עדותו של עו"ד חיים מכלוף

6

9.      עד זה מסר שמשרדו סמוך למקום האירוע, ותיאר כיצד צפה באירוע מחלון חדר המדרגות של בניין המשרדים, ממרחק מדוד וכשזווית הראיה מאפשרת לראות את מקום האירוע. העד מסר תיאור מפורט, לפיו ראה רכב מסוג ג'יפ מתוצרת ניסאן עוצר, וממנו יורדים שני צעירים שניגשו לתחנת האוטובוס בה עמד חייל "הם פשוט ירדו ובלשון המעטה קרעו אותו במכות ניסו לקחת ממנו את הנשק". בהמשך הוסיף כי "ניסו לגרור את החייל לכיוון הרכב והוא התנגד". עורך הדין הורה למתמחה שלו לדווח למשטרה "ותדווח על תקיפה וניסיון חטיפת נשק של חייל", ירד למטה וניגש למקום, שאז ראה את החייל "ירד לו דם מהשפה או מהפנים החולצה שלו הייתה קרועה". העד הוסיף כי התוקפים שמעו "כנראה" שהמשטרה באה, נכנסו לרכב ונעלמו. הוא סייג את דבריו באמירה "למיטב זיכרוני זה היה שניהם, האירוע מלפני חמש שנים" (פ/7). לאחר שרוענן זכרונו ציין כי אחד התוקפים לבש חולצה לבנה והשני חולצה כחולה, כי הם תקפו את החייל בבעיטות ואגרופים, וכי "הנשק היה עליו בתלה צוואר והם ניסו לחטוף לו את הנשק במכות ואגרופים, החייל ניסה להתגונן, קרעו לו את החולצה ירד לו דם מהפנים לא יודע אם מהשפה או מהאף". עוד מסר שעוברים ושבים התערבו (פ/8).

10.  עדותו של עו"ד מכלוף לא יכולה להתקבל במלואה. הוא מסר על אלמנטים שאין מחלוקת כי לא התקיימו בפועל. כך הגעת התוקפים בג'יפ, ירידתם ממנו והימלטותם באמצעותו. כך גם אירוע שהחל בתקיפה של שני התוקפים יחד וללא חילופי דברים מוקדמים (פ/9 ש' 19, פ/11 ש' 28). אמנם גם המתלונן מסר על ג'יפ שהיה במקום, אליו כזכור סבר כי הנאשמים ניסו להכניסו (פ/29), אך לא טען שהנאשמים נסעו באותו ג'יפ לפני או אחרי התקיפה ומסר, בדומה לנאשמים, על עימות שהחל מול עלי כשרק בהמשך הצטרף תאמר.

11.  ועם זאת, איני סבור כי אלמנטים אלה צריכים להביא לשלילה גורפת של עדותו של עו"ד מכלוף. בית המשפט רשאי לקבל חלקים מגרסה, וזאת גם אם חלקים אחרים הופרכו - מהלך המכונה לעיתים "כלל העיפרון הכחול". בעשותו כן, הוא עשוי להישען על ראיות אחרות או על הגיונם של הדברים והתרשמות השופט:

אין לראות עדות, מבחינת האמינות, בהכרח ותמיד כחטיבה שלמה אחת, אשר לגביה יש רק שתי חלופות, והן - לקבלה בשלמות. או לדחותה בשלמות; גם כאשר בית המשפט סבור, כי עד פלוני הסתיר דברים ואף דברים רבים - אין בכך כדי לשלול את האפשרות לדלות מדבריו קטעים, היכולים לשמש חומר ראיות אמין. ניתן לערוך סינון בדברי העדות כדי לנסות לבור את הבר מן המוץ ולהבדיל בין האמת לשקר, וזאת על-ידי היעזרות בראיות קבילות ואמינות אחרות (ע"פ 406/78, 409, 419, 475, 515[6], בעמ' 436 מול אותיות השוליים א-ו), או על-פי הגיונם של דברים. בית המשפט מודרך בכגון דא על-ידי הוראותיו של סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, המפנות, הלכה למעשה, לניסיון החיים, להיגיון ולטביעת העין השיפוטית" (ע"פ 526/90 עו"ד בלזר נ' מדינת ישראל, פסקה 34 (10.7.91). ראו גם ע"פ 4176/00 פלוני נ' מדינת ישראל (1.9.03))

7

12.  כך בעניינן עדותו של עו"ד מכלוף. התרשמתי כי הלה העיד בצורה ישירה וכנה. הוא אינו מכיר מי מהמעורבים וממילא שלא נטען או בוסס כי יהיה לו מניע לטפול אשם בכזב על הנאשמים. אמנם, בדבריו ניכר היה כי פירש את הסיטואציה שראה כניסיון לחטוף מחייל את נשקו. ניתן גם להבין מדוע נטה העד לפרש כך את הסיטואציה: שהרי לא ידע על ההיכרות בין הניצים, וחזה ממרחק בצעיר לבוש מדים עם נשק, ששניים מכים אותו ומושכים בנשקו בעודו מושך חזרה ("אני לא מכיר את החייל ולא את החשודים. אני בתור אזרח העומד בפתח משרדו ורואה שני אנשים תוקפים חייל זה נראה לי אירוע לאומני..."- פ/13 ש' 18-20). הבנת טעותו של העד מתחזקת נוכח תיאוריו לפיהם "באותה תקופה היו הרבה פיגועים, עם הרקע הבטחוני שלי חשבתי שמדובר באירוע לאומני..." - פ/9 ש' 13-14).

להתרשמותי, תפיסה זו של העד את הסיטואציה השפיעה באופן ממשי על תיאוריו וגרמה לפערים בדבריו שנסקרו לעיל. המחשה לכך ניתן למצוא באמירתו, לפיה החשיבה כי התוקפים ביקשו להעלות את החייל לרכב היא סברה שלו (פ/12 ש' 31). כך גם הזמן שחלף מן האירוע ועד לעדותו של עו"ד מכלוף, שנשמעה ביום 5.6.17. אלא, שאין הדבר מצדיק "למחוק" את תיאוריו. כך נוכח התרשמותי מכנותו של העד, ונוכח אלמנטים נוספים:

ראשית, ההזדמנות שהייתה לעד לצפות באירוע. העד תיאר, כאמור, כי החלון ממנו הביט במתרחש מצוי בקרבת מקום לאירוע ומאפשר לחזות בו. הדברים אושרו במוצג שהוגש בידי ההגנה, נ/3. המדובר בדיסק ועליו בין היתר תמונה הקרויה "תצלום מחלון חדר המדרגות" שלפי כותרתה והסברי ההגנה צולמה מחלון חדר המדרגות בו ניצב גם העד בזמן אמת. ניתן לראות בה בבירור את תחנת האוטובוס וסביבותיה, וניכר כי המרחק למיקומו של המצלם אינו ניכר. הדבר לא רק מתיישב עם טענותיו של עו"ד מכלוף, אלא מוסיף וממחיש את ההזדמנות השלמה שהייתה לו לצפות במתרחש. למרות הפערים בדבריו, איני סבור כי יש להתעלם מגרסתו של עד נטול פניות שצפה במתרחש מזווית שכזו.

שנית, יש לתת את הדעת ליריעת המחלוקת, לפער שבין טענת המתלונן כי הותקף בידי הנאשמים ואך התגונן מפניהם, ובין טענות הנאשמים כי הותקפו על ידו. בפער שכזה, וגם אם נפלו בה פגמים, יש חשיבות רבה לגרסתו של עד ניטרלי המתייחסת לאלמנטים שבמחלוקת. גם מטעם זה איני סבור כי ראוי להתעלם מדבריו.

8

ושלישית, משמצאתי לתת אמון בתיאורי המתלונן, הרי שחלק משמעותי מתיאוריו של עו"ד מכלוף מתיישב עמם באופן שמחזק את עדותו של עורך הדין. כך ייזום התקיפה בידי הנאשמים בעוד שהמתלונן המתין בתחנת האוטובוס, כשהוא עומד (פ/12 ש' 16). כך התקיפה בידי שניים צעירים, והעובדה שהמתלונן עסק בהתגוננות ולא בתקיפה (פ/9 ש' 31, פ/10 ש' 1 ופ/13 ש' 4-6). כך המשיכה הממושכת של הנשק בידי הנאשמים לרבות גרירת המתלונן בדרך זו, בעוד שהמתלונן התנגד לכך והתמקד מצדו באחיזה בנשק (שם), השלילה של הטענה לפיה המתלונן איים או תקף באמצעות הנשק (פ/13 ש' 10-11), והפגיעה בפניו של המתלונן והדם שניגר מאזור זה (פ/10 ש' 17- וראו עדות המתלונן בפ/20 ש' 2 לפיה נפגע בשפתיים, ותמונת החבלה ת/3). כך גם אמירתו של עו"ד מכלוף כי התוקפים ניסו למשוך את המתלונן לכיוון הכביש וזאת באמצעות משיכת הנשק (פ/12 ש' 27, פ/13 ש' 1) שהולמת אמירה דומה של המתלונן, הגם שזה טען שתחילה ניסו לגרור אותו לכיוון "השכונה" ורק בהמשך לכיוון הכביש (פ/19 ש' 15).

13.  אין הדבר אומר שאין פערים בין דברי המתלונן לאלה של עו"ד מכלוף. אני ער לכך שעו"ד מכלוף אמד את משך האירוע בשתיים עד שלוש דקות, בעוד שהמתלונן דיבר על כרבע שעה. איני סבור שיש בכך משום פער שבמהות, שהרי דובר באירוע מהיר, אינטנסיבי וטראומטי, במיוחד עבור המתלונן, ובתנאים שכאלה היכולת לשגות באמדן הזמן ברורה. בנוסף, שני העדים ציינו שמדובר בהערכה שלהם ולא בזמן שנמדד בצורה מדויקת. כך גם טענתו של עו"ד מכלוף כי הנשק היה ב"תלה צוואר" ובמקום אחר ב"הצלב", בעוד שהמתלונן תיאר שהנשק היה ב"הצלב" ותוך כדי המאבק השתחררה הרצועה והוא אחז בה. אין המדובר בפרט שמעיד על כזב בדברי מי מהעדים.

14.  כל אלה מחייבים לקבל את עיקר תיאוריו של עו"ד מכלוף, בדגש על אמירותיו בנושאים המצויים במחלוקת בין הצדדים: כי המתלונן לא יזם את התקיפה, לא איים על הנאשמים בנשק או הכה אותם באמצעותו, והותקף על ידם באלימות של ממש כשבמסגרת זו אחזו בנשקו, משכו וגררו אותו ואילו הוא התמקד באחיזה-מנגד בנשק.

 

ראיות ההגנה

הנאשם 1

9

15.  הנאשם 1, עלי, טען בעדותו כי ביום האירוע נשלח הביתה ממקום העבודה שלו, להביא את תג העובד שלו. כשירד מהאוטובוס עלה לביתו, ירד והבחין במתלונן שאמר לו "הו הנה אח של תאמר". עלי שאל את המתלונן מה הוא רוצה (בהמשך אישר כי קילל את המתלונן) ואז החל המתלונן לתקוף אותו כשעלי החזיר מכות כדי להתגונן. עלי טען כי המתלונן דרך את נשקו והדגים כי איים עליו באמצעות הפניית הקנה לעברו, ובד-בבד כי ניסה להכותו באמצעות הקת של הנשק (פ/33 ש' 6). עלי הוסיף וטען כי אחיו, הנאשם 2 תאמר, יצא דרך מקרה מבית המגורים, ראה את המתלונן "שהוא מטעין את הנשק ובא לירות בי" ולכן התערב. עוד טען עלי כי אחרים במקום התערבו כדי להשתלט על המתלונן לבל יירה בו ("כולם באו והשתלטו עליו ולקחו את הנשק ופחדו שהוא יירה" - שם, ש' 8).

16.  גרסתו של עלי הוצגה בצורה לא אחידה, מהוססת, ותוך שהתגלו פערים הן בגרסה עצמה והן בהשוואה לגרסת אחיו, תאמר, שתיסקר בהמשך.

17.  כך בהתייחסויותיו לנושא הנשק של המתלונן. תחלה טען, כאמור, כי המתלונן "קודם כל הטעין את הנשק" - פ/32 ש' 4. מאמירה זו עולה כי דריכת הנשק הייתה אקט ראשון, לפני הניסיון להכות בו באמצעות קת הנשק. בהמשך טען כי דובר באקטים שלובים - "במהלך הקטטה הוא החזיק את הנשק ורצה לתת לי מכה עם הקת וגם בא להטעין את הנשק" - שם ש' 6). בהמשך הפך את הסדר וטען כי המתלונן אחז את הנשק כך שהקת הופנתה אל עלי וניסה להכות כך בעלי (כך הדגים בבית המשפט - שם, ש' 13) ורק אחרי שכשל בכך ניסה לטעון את הנשק כדי לירות בעלי (שם, ושוב בש' 31-32 ובפ/33 ש' 31-32).

18.  לצד הכישלון בתיאור סדר האקטים, סוגיה זו קשורה בשתי סוגיות נוספות: אחיזתו של עלי בנשק, ומעורבותו של תאמר בקטטה. לעניין זה יש לחדד כי עלי טען, במקביל, שכאשר המתלונן ניסה לטעון את הנשק ולירות בעלי "הוא לא הצליח כי אנשים תפסו אותו ולקחו לו את הרובה", וכשנשאל ישירות אישר כי אותם אנשים השתלטו על המתלונן תוך-כדי שניסה לדרוך את הנשק (פ/37).

10

הדבר מעלה קשיים בגרסתו של עלי: הראשונה בשאלה מדוע אחז בנשק של המתלונן. בראשית עדותו טען כי עשה כן כ"אינסטינקט" משום שראה שהמתלונן מבקש לירות בו ועל מנת להתגונן (פ/33 ש' 9). מדובר אפוא באחיזה כתגובה לדריכה מצד המתלונן והפניית הקנה לעבר עלי. אלא שכבר אז, לשיטתו של עלי וכפי שצוטט לעיל, השתלטו אנשים על המתלונן ונטלו את הנשק מידו. בהמשך אף טען כי "כל הסיפור הזה לקראת הסוף... ההטענה של הנשק הייתה לקראת הסוף" (פ/38 ש' 14). תיאוריו מציגים, אפוא, אחיזה קצרה ביותר מצדו בנשק, בסוף העימות, כשמיד השתלטו אחרים על המתלונן ועל הנשק. הם אינם מתיישבים עם תיאורי עו"ד מכלוף של מאבק ממושך לאורך העימות כולו, תוך אחיזה של עלי מחד והמתלונן מאידך בנשק, ועם תיאור זהה שמסר המתלונן.

זאת ועוד, בהמשך עדותו הוסיף עלי וטען שכלל לא אחז בנשק אלא רק הדף אותו וזאת כשהמתלונן ביקש להכותו באמצעות הקת. טענה זו סתרה את טענותיו הקודמות שקשרו בין האחיזה בנשק לבין ניסיון הדריכה והירי. מיד לאחר שהשמיעה, שינה עלי טעמו וכשנשאל האם אחז בנשק השיב "יכול להיות כשהתגוננתי" ובהמשך "יכול להיות מהפחד של הסיטואציה" (פ/38-39). הדבר הותיר רושם של ניסיון למזער את מעורבותו בכזב.

19.  נקודה שניה עניינה בטענתו של עלי לפיה אחיו, תאמר, התערב רק כאשר המתלונן טען את הנשק וביקש לירות בעלי (למשל פ/36 ש' 21). בטענה זו שני קשיים. האחד, כי עלי טען במקביל כמצוטט לעיל, שכאשר המתלונן דרך את הנשק וביקש לירות בעלי, אנשים אחרים השתלטו עליו. מכאן, שלא ברור מדוע נדרשה מעורבות של תאמר, ולכל היותר נדרשה מעורבות קצרצרה - דבר הסותר את הראיות כולל את עדותו של עו"ד מכלוף לפיהן תאמר השתתף באופן פעיל בהכאת המתלונן.

20.  פער נוסף בדברי עלי עוסק בהכחשתו כי פגש את אחיו טרם האירוע. זאת, למרות שאישר כי עלה לדירתם המשותפת לפני שירד ממנה ופגש במתלונן. עלי טען כי תאמר התערב בעימות דרך מקרה, לאחר שהמתלונן דרך כלפי עלי את נשקו (פ/35).

הקושי עולה מגרסת אחיו, תאמר, שתידון להלן ואשר מסר כי פגש בעלי בדירה, ירד יחד עמו ואז פגשו שניהם במתלונן ואף קראו לו לבוא אליהם. בהודעתו מסר תאמר כי אמר לעלי לקרוא למתלונן "שאני רוצה לדבר איתו שיפסיקו ללכלך עלי בבית שמש", כי עלי הלך אל המתלונן, קרא לו "בוא, תומר אחי רוצה לדבר איתך" ואחז בידו, שאז המתלונן החל לצעוק וניסה להכות את עלי באמצעות קת הנשק (ת/2 ש' 16-17 וש' 36). כשעומת עם גרסה זו, הכחישה עלי וטען כי דברי אחיו לא משקפים את שהתרחש וכי מעורבותו של אחיו הייתה מקרית (פ/35-37).

11

21.  קושי נוסף בדבריו של עלי עלה כשהתבקש להתייחס לצורה בה החזיק המתלונן את הנשק. תחילה טען כי המתלונן החזיק את הנשק על גופו, כשהרצועה מאחורי גבו ב"הצלב", וכי כך נותר עד לסיום האירוע ("לא יצא מהכתף שלו עד שהבן אדם לא בא לא יצא" - פ/37 ש' 28). אלא שאז נשאל כיצד הצליח המתלונן לנסות להכותו באמצעות הקת - החלק האחורי של הנשק, ואז להפוך את הנשק, לדרוך אותו ולנסות לירות באמצעותו בעלי. כל זאת, כאשר הנשק "בהצלב" - דבר המגביל את היכולת לשנות את מנח הנשק ביחס לגוף. בתשובה טען עלי תחילה כי "הנשק לא היה מהודק היה רופף, משוחרר", ואז שינה את תשובתו וטען "תוך כדי הריב הכל קרה, הוא שחרר את הרצועה, איך אנשים לקחו ממנו?". כשהתבקש ליישב תשובה אחרונה זו עם אמירתו הקודמת לפיה המתלונן החזיק את הנשק ב"הצלב" לאורך כל האירוע התאים את אמירותיו, וטען כי בזמן המכה עם הקת הרצועה היתה על המתלונן, אך בזמן הדריכה "לא היה עליו". בכך סתר את תשובתו הקודמת לפיה הנשק היה ב"הצלב" אך באופן רופף (פ/37-38).

22.  סוגיה נוספת עניינה בהתנהלותם של עלי ואחיו לאחר האירוע. הוא מסר כי ברחו מהמקום ועלו לביתם "מהפחד" (פ/34 ש' 9 ופ/39 ש' 25). הוא אישר כי באותו יום לא שב לעבודתו וטען "שתיתי מים להירגע. הייתי מלא דם, פרצוף מנופח... כולי הייתי מוכה" (פ/39). כשנשאל מדוע לא התלונן כנגד המתלונן שניסה לירות בו, השיב תחילה שחשש כי אם יצא לרחוב המתלונן יירה בו (פ/39 ש' 31). זאת, הגם שלדבריו בשלב זה כבר השתלטו אנשים על המתלונן ונשקו. כשהשאלה חזרה על עצמה טען שהיה בטראומה (פ/40 ש' 1).

דובר בהתנהלות מחשידה של עלי ואחיו, שבחרו להסתגר בביתם ולא דיווחו על תקיפתם-לכאורה בידי המתלונן. זו התנהלות המעידה על תחושת אשם ומפריכה את טענתם-בדיעבד כי הותקפו ולא תקפו.

עוד אציין כי אמירתו של עלי אודות היקף פציעותיו הופרכה בראיות. הוא נחקר במשטרה באותו יום, בחקירה שתועדה בווידאו. התיעוד שהוגש, ואשר מציג צילום רציף של החקירה משתי זוויות שונות, אינו מאפשר להתרשם מחבלות על על פניו של עלי - וזאת בניגוד לתיאוריו של "פרצוף מנופח" ומדמם. הדבר גם גורע מטענתו כי הוכה באמצעות קת בפניו - אקט שסביר כי יותיר זכר. גם החוקר שגבה את הודעתו מיום האירוע, ת/1, לא תיעד פציעות כלשהן, ואף בדו"ח הפעולה של השוטר שעיכב את הנאשמים בביתם סמוך לאחר האירוע לא נזכרים סימני חבלות, כשלגבי עלי נרשם שהשוטר מצאו "בחדרו מול המחשב" (ת/6).

12

מכל אלה עולה שעלי הפריז בתיאור פציעותיו, בצורה שאינה תומכת באמינות דבריו. יתר על כן, העדרן של פציעות עליו מחליש את טענתו כי הותקף בידי המתלונן ומחזק את תזת התביעה לתקיפה ביוזמת הנאשמים. אני ער לכך שעל אפו של תאמר היה סימן אדום (על כך בהמשך), אך יוזכר כי עיקר העימות לא היה עמו ואפשר שנחבל כאשר התערב.

23.  דבריו של עלי אף חיזקו את ראיות התביעה באשר למניע שהיה לו ולאחיו תאמר לתקוף את המתלונן. כאמור, המתלונן מואשם בכך שתקף את תאמר עם אחרים זמן מה טרם המקרה, והכה אותו באלימות קשה. הנאשם 1 הוסיף כי המתלונן אחד וחבריו אף "הפיצו את השמועה שתקפו אותו ומתגאים בזה. הוא וכל החבורה שלו" (פ/34 ש' 16). בעדויות שני הנאשמים ניכר היה שמהלכים אלה של המתלונן הטרידו אותם מאוד, דבר המספק הסבר מדוע יתקפו את המתלונן. גם המתלונן, כזכור, העיד על "מלמולים" של הנאשמים בנושא זה תוך-כדי תקיפתו.

 

הנאשם 2

24.  גם על עדותו של תאמר לא אוכל לבסס ממצאים המועילים להגנה. הלה סיפר על קשיי החיים בבית שמש כמשפחה ערבית, ועל תקיפתו בידי המתלונן וחבריו שקדמה לאירוע ורגשותיו בעקבותיה. עוד סיפר כי פוטר מעבודתו בשלה, וכיצד תוקפיו לרבות המתלונן "מסתובבים כמו טווסים ו'תראו מה עשינו לו' ו'הוא לא ידבר ככה עם בנות' ו'הוא לא יסתובב בשכונה'..." (פ/43). כל אלה מתווספים לראיות בנוגע למניע שפורטו לעיל.

25.  בנוגע לאירוע מושא האישום, טען תאמר כי אחיו עלי שב מעבודתו ביום האירוע ופגש בו בדירתם המשותפת, שאז סיפר לו כי ראה את המתלונן ותאמר ביקש ממנו לדבר איתו כדי שהוא וחברי יפסיקו "ללכלך" על תאמר. כל אלה, כאמור, תיאורים שאינם הולמים את עדות אחיו עלי. הנאשמים, כך לעדות תאמר, ירדו לכיוון תחנת האוטובוס, תאמר התיישב ועלי הגיע למתלונן. אז, כך טען, הרים המתלונן את נשקו לגובה, החל לצעוק והתכוון להכות את עלי. השניים דחפו זה את זה והתקדמו לכביש. תאמר ניגש כדי להפריד ו"בו בזמן אני רואה שהוא מבצע תנועה של טעינה ועל הדרך נפלה לו המחסנית". אז הגיע בחור חרדי שביקש וקיבל מהמתלונן את הנשק (פ/41).

13

דובר בתיאור מצמצם באופן בולט של האירוע. הוא לא כלל כל גילוי של אלימות פיזית למעט דחיפות, ואינו מתיישב עם החבלות שנגרמו למי מהצדדים. תאמר טען כי "יכול להיות שהייתה נגיעה קטנה ברובה אבל זה התגוננות עצמית שלא יקבל מכה בפנים" ומיד לאחר מכן סתר את עצמו "היו לנו מכות בפנים מהקת מהרובה, הראיתי את זה לחוקרת" (שם), אמירה ממנה עלה שספגו מכות מהמתלונן בניגוד לנטען קודם לכן, ושתאמר התערב באופן פעיל בעימות וגם זאת בניגוד לתיאור הקודם.

ככל שהתקדמה עדותו של תאמר, הסלים תיאורו את העימות בדגש על העצמת חלקו של המתלונן. הוא טען כי המתלונן ניסה להכות את אחיו באמצעות קת הנשק, הצליח לעשות כן, ואז הבחין בתאמר, הרים את הנשק ונתן גם לו מכה באף ואף ביצע תנועה של דריכה לקראת ירי (פ/44 ש' 6-11). כפי שצוין לעיל, העדר חבלות על פניו של עלי פועל כנגד תיאור זה של תאמר, של מכה בפניו של עלי באמצעות קת של רובה. בהמשך עדותו הוסיף תאמר והעצים את התיאור, כשטען כי המתלונן ניסה לשוות נופך "לאומני" לעימות עם הנאשמים ולכן, מיד לאחר שהכה את עלי, החל לצעוק " מחבלים מחבלים, תעזרו לי, חוטפים אותי, חוטפים אותי וידעתי לאן זה מתקדם" ואף צעק שמדובר בפיגוע (פ/44 ש' 23-29).

26.  גם בנוגע לשלבים שקדמו לעימות לא הצליח תאמר להציג תיאור אחיד. כשנשאל בידי התובעת האם פגש את אחיו לפני האירוע אישר זאת, אך הפעם טען שאמר לעלי "אם אתה רואה אותם, תקרא לי שאדבר איתם שיפסיקו להפיץ שמועות" (פ/42 ש' 30) וזאת בניגוד לתיאור הקודם שמסר לפיו עלי אמר לו שראה את המתלונן והוא ביקש מעלי שידבר עם המתלונן ונותר בעצמו לשבת מאחור. בד-בבד טען תאמר כי חשש לשוחח בעצמו עם המתלונן משום שפחד ממנו (פ/43 ש' 10).

14

27.  הקושי המרכזי בעדותו של תאמר הוא הפער בינה לבין הדברים שמסר בחקירת המשטרה. בשלב החקירה הציג תיאור שונה באופן מובהק, לפיו הוא ואחיו ירדו מהדירה וראו את המתלונן שאז כל אחד מהם קרא למתלונן "בוא", החל ויכוח בין עלי למתלונן ואז המתלונן ניסה להכות את עלי באמצעות הקת. זאת, בניגוד לתיאור בעדותו לפיו ביקש מעלי לגשת לשוחח עם המתלונן בעוד שהוא נותר מאחור בשל חששו מהמתלונן. עוד הוסיף תאמר בחקירתו ת/2 כי לא ראה האם המתלונן פגע באחיו, בניגוד לטענתו בעדות כי ראה שהמתלונן הכה את אחיו באמצעות קת הנשק. בהמשך החקירה חזר בו וטען שהמתלונן הכה את עלי עם הקת. עוד טען בחקירה כי עלי נתן למתלונן "בוקס" כהגנה עצמית ואילו הוא, תאמר, ניסה להפריד ובמהלך זה המתלונן הכה את עלי באמצעות הקת וגם תאמר קיבל מכות באפו מקת הנשק. גם תיאורים אלה שונים מהאמור בעדותו, בה לא הזכיר מכת אגרוף מצדו של עלי וטען כי הוכה בידי המתלונן בכוונת מכוון ולא כ"תאונה" במהלך ניסיון להכות את עלי. עוד טען תאמר בהודעתו שבמהלך כל העימות "אנשים אחרים ניסו להרחיק מידיים שלו את הנשק אחרת היה יורה", והכחיש בתוקף שהוא או אחיו נגעו בנשקו של המתלונן במהלך העימות. גם שני אלה שונים מהנטען בעדותו. כל אלה מעידים על מגמת ההעצמה שאפיינה את עדותו של תאמר. לבסוף אציין כי תאמר טען בחקירתו כי יוכל להביא עדים שראו את האירוע, ונקב בשמות, אך איש מעדים אלה לא הובא לעדות דבר הפועל לחובת ההגנה (ת/2 ש' 7-14, 40, 47 ו-52-54).

28.  כך, עדויות הנאשמים לא מספקות בסיס אמין, וממילא שאינן מוכיחות ולו ברמה של ספק את תזת ההגנה לפיה המתלונן היה הצד היוזם והאלים בעימות.

29.  בהודעתו של תאמר תיעד החוקר סימן אדום עגול בחלק העליון של האף (ת/2 ש' 12). הדבר עשוי להראות כי נחבל במהלך העימות, דבר שמאפשר לקבל כי במהלך העימות גם המתלונן הגיב בכוח. הוא עצמו סיפר כי ניסה להתגונן, בין היתר, "עם הידיים" (פ/20 ש' 9). ועם זאת, אין בכך לבסס את תזת ההגנה. תאמר, כמצוטט לעיל, טען ל"מכות בפנים מהקת מהרובה", וכן טען כי המתלונן חזר והכה באגרופים בראשו (ת/2 ש' 42). העובדה כי בסופו של יום לא אותרו חבלות על פניו של עלי, ואותר סימן אחד על פניו של תאמר, לא מאוששת טענות אלה.

 

הקביעות לעניין תקיפתו של המתלונן

30.  התביעה הציגה, אפוא, עדות אמינה של המתלונן, הנתמכת בעדותו של עורך הדין שצפה במתרחש ממרחק קצר ובראיות אודות פגיעה פיזית במתלונן ובבגדיו ואודות מניע שהיה לנאשמים לפגוע במתלונן. מנגד, ראיות ההגנה אינן אחידות או משכנעות, ואינן מספקות בסיס לתזת הנאשמים לפיה הותקפו בידי המתלונן, ולו ברמה של ספק סביר.

15

על רקע זה אני קובע כי ביום האירוע ניגש עלי למתלונן שהמתין בתחנת האוטובוס, הציע לו לגשת עמו לאזור הבניין הסמוך, המתלונן סירב ואז תקפו עלי במכות אגרוף וכן משכו באמצעות נשקו. בשלב זה הצטרף תאמר והכה במתלונן מספר מכות. המתלונן, מצדו, התמקד בניסיון להתגונן אך במהלך זה פגע באפו של תאמר. לאחר שהתערב בעימות אדם שנטל לידיו את הנשק חבטו הנאשמים במכות נוספות במתלונן ונמלטו. למתלונן נגרמו החבלות הפיזיות והנזקים לחולצתו שנסקרו לעיל.

31.  מעשים אלה מקיימים את יסודות העבירה שיוחסה לנאשמים, של תקיפה בידי שניים שגרמה לחבלה ממשית, לפי סעיפים 380 ו-382(א) לחוק העונשין. לא ארחיב מדוע דובר ב"תקיפה" כהגדרתה בחוק העונשין, ונסיבות הביצוע הן כאלה המעידות על מודעות הנאשמים לטיב מעשיהם, כמו גם לאפשרות כי יגרמו לחבלה של ממש אשר עולה מהכאת המתלונן מספר פעמים לרבות במכות אגרוף.

אשר ליסוד החבלה "של ממש" הנדרשת בעבירה הנדונה, החוק לא הגדיר מהי חבלה ממין זה אך בפסיקה גובש מבחן המסתפק בפגיעה בעלת ביטוי מחושי, ככאב, להבדיל מפגיעה חסרת משמעות ונטולת ביטוי מוחשי. ראו למשל ת.פ. (מח' חיפה) 13168-12-15 מדינת ישראל נ' אלימלך בפסקה 95 (22.5.17); ת.פ. (מח' ב"ש) 8155/06 מדינת ישראל נ' אבו סולב (9.11.06); ת.פ. (רח') 3639/99 מדינת ישראל נ' פיין (13.2.01). השריטות והפגיעה בשפתי המתלונן, כמו גם הכאב שברי כי נגרם, מקיימים יסודות אלה.

לבסוף, לפי העובדות שנקבעו הנאשמים תקפו יחד את המתלונן, כשכל אחד מהם הכה בו, ועל כן יש לייחס לשניהם את העבירה הנדונה כאן. בשל כל אלה, יש להרשיעם בעבירה זו.

 

 

16

סוגיות נוספות הנוגעות לעבירת התקיפה

32.  בסיכומיו הצביע ב"כ הנאשם 1 על כך שהמתלונן היה חמוש עת הותקף, וגרס כי לו תכננו הנאשמים מראש לתקוף את המתלונן יכלו לבחור בעיתוי נוח יותר, ולא לתקוף אדם שעשוי להתגונן באמצעות נשקו. אני מקבל טענה זו וקובע, כי לא הוכח בדרגה הנדרשת בפלילים כי התקיפה תוכננה מראש. אמנם, בוסס מניע שיהיה לנאשמים לפגוע במתלונן, והעובדות שהוכחו עשויות להתיישב עם ניסיון להביא את המתלונן למיקום מבודד ושם לתקוף אותו. ועם זאת, מנגד קיימת אפשרות סבירה לא פחות, כי הנאשמים ביקשו לשוחח עם המתלונן, כשעלי נתקל בסירובו של המתלונן גמלה בליבו ההחלטה לתקוף אותו וכך עשה, וכשתאמר ראה את המתרחש החליט להצטרף לעלי ולתקיפה. סבירותה של אפשרות אחרונה זו גוברת לא רק נוכח העובדה כי המתלונן היה חמוש, אלא גם נוכח חוסר יכולתו של המתלונן לומר כיצד סירב לפנייתו של עלי להתלוות אליו (פ/26-27) כך שלא נשללה האפשרות שהגיב בצורה שפגעה בעלי והביאה אותו לתקוף את המתלונן. חוסר התכנון המוקדם מתיישב גם עם טענה נוספת של ההגנה, שהצביעה על כך שעלי חזר במקרה מעבודתו לדירה באמצע יום העבודה (כדי להביא את תג השם שלו) בסמוך לאירוע מושא האישום.

עם זאת, אין בקביעתי כאן לסייע לנאשמים במישור האחריות הפלילית, היות שתכנון מוקדם אינו מיסודותיה של העבירה שיוחסה להם, ונוכח הפעולה המשותפת כאשר כל אחד מהם הכה את המתלונן מספר מכות דבר המעיד על חבירתם יחד, גם אם בצורה ספונטנית, לתקיפת המתלונן.

33.  בסיכומי ב"כ הנאשם 2 נטען שהנאשמים פעלו מתוך הגנה עצמית "אותנטית" או הגנה עצמית "מדומה". נוכח הקביעות העובדתיות לעיל, לא ניתן לקבל טענות אלה.

כך, תחילה, באשר לתנאי הסכנה המוחשית והמידית וקיומה של תקיפה שלא כדין: הנאשמים הם שנקטו באלימות כלפי המתלונן. תחילה עלי, ובהמשך תאמר שהצטרף לתקיפה. מעשיו של המתלונן התמקדו במגננה, וזאת למרות שאין לשלול שבמהלך זה הפעיל כוח ופגע באפו של תאמר. איני מקבל את טענות הנאשמים כי אוימו בידי המתלונן בכלל, ובפרט באמצעות דריכת נשקו, וממילא שהכאת המתלונן לא נדרשה כדי להתמודד עם איום מצדו של המתלונן.

17

כך גם בנוגע לתנאי המידתיות והנחיצות: דובר בשני בחורים צעירים, ולפי התרשמותי באולם בית המשפט גם חסונים, שהתמודדו מול צעיר אחד (גם אם חמוש אך שלא ניסה להשתמש בנשקו כלפיהם), ואשר חזרו והפליאו בו את מכותיהם תוך גרימת חבלות, דימום ונזקים לחולצתו בעוד שהוא לא הצליח אלא לפגוע באפו של תאמר. בהקשר זה אציין כי בפסקה 49 לסיכומי ב"כ הנאשם 2 נטען שהתקיפה הסתיימה מיד עם לקיחת הנשק מהמתלונן, אך איני מקבל זאת: המתלונן העיד שגם לאחר מכן הכו בו הנאשמים מספר מכות טרם עזבו את המקום (פ/19 ש' 21-22).

עוד איני יכול לקבל את הטיעון שהופיע בסיכומי ב"כ הנאשם 2, לפיו תאמר הבחין באירוע רק לאחר שהחל ובשלב בו נשקף (או סבר בטעות שנשקף) סיכון מוחשי לעלי, וזאת מפני שבחלקו הראשון שהו המתלונן ועלי בתוך תחנת האוטובוס. תחילה, תאמר לא העלה טיעון זה. נהפוך הוא: הוא תיאר כיצד חזה בעלי ניגש למתלונן, את הוויכוח בין עלי למתלונן שקדם לאלימות (ת/2 ש' 10 וכן פ/43 ש' 7) וכאמור גם הציג תיאור לפיו האלימות החלה בכך שהמתלונן הרים את נשקו וניסה להכות בעלי (פ/41). כל זאת, מבלי שטען שחזה לראשונה בעלי ובמתלונן בעיצומו של ריב, כשהם מכים זה את זה. שנית, אני ער לכך שהמתלונן השיב לשאלת ב"כ הנאשם 2 כי תחילה, וכאשר עלי פנה אליו הוא נשען על התחנה בתוכה, אך אזכיר כי קבעתי שהמתלונן עסק, במהלך העימות, במגננה, ולא איים בנשקו או דרכו לעבר עלי, כך שגם לפי גרסתו של המתלונן לא ניתן לקבל שתאמר התערב בשל סכנה לעלי. לבסוף, אזכיר כי לאחר שתאמר החל בתקיפת המתלונן הוא עשה זאת באמצעות מספר מכות ובעוד שגם אחיו עלי תוקף את המתלונן באלימות של ממש, ולא התמקד אך בניסיון "להפריד" בין הניצים. בשל כל אלה, אני דוחה את הטיעון לפיו תאמר סבר או טעה בכנות לסבור כי נשקפת סכנה לפגיעה מוחשית בעלי מצדו של המתלונן וכי הדבר מחייב את התערבותו, או כי פעל באופן ההולם את תנאי ההגנה העצמית "האותנטית" או "המדומה".

 

האישום בניסיון להחזקת נשק שלא כדין

34.  איני סבור כי המאשימה הוכיחה פרט אישום זה. כאמור, קבעתי כי עלי משך בנשקו של המתלונן. ועם זאת, האפשרות כי ניסה ליטול מן המתלונן את נשקו לא בוססה ואינה מסתברת. האפשרות הנגדית, לפיה עלי ניסה לגרור את המתלונן למיקום אחר באמצעות משיכה בנשקו, הינה מסתברת יותר.

18

35.  גרסתו של המתלונן לעניין זה לא הייתה אחידה. בתחילת עדותו, כאשר תיאר כיצד אחז עלי בנשק והוא-עצמו אחז בחגורת הנשק, נשאל המתלונן מדוע היה צורך לאחוז בחגורה. בתגובה השיב "הנשק היה עלי ותוך כדי מכות הוא ניסה לקחת את הנשק ולגרור אותי לכיוון השכונה ואני סירבתי". כשהתבקש להבהיר למה התכוון במילים "לקחת את הנשק" השיב "הוא מנסה להשתמש בנשק כדי לסחוב אותי" (פ/19).

בדברים אלה טען המתלונן, אפוא, כי עלי אחז בנשק ומשכו בניסיון לגרור אותו, ולא בניסיון להשתלט על נשקו ולחטוף אותו מהמתלונן. יצוין כי המתלונן תיאר ניסיון מתמשך של עלי לגרור אותו, וכך למשל מסר שלאחר שתאמר הצטרף לעימות "...ותוך כדי שאלי מנסה לגרור אותי הפעם לכיוון השני, לכיוון הכביש... תוך כדי שהשני מנסה לגרור אותי יחד עם הנשק" (פ/19 ש' 15-17).

אני ער לכך שבהמשך עדותו טען המתלונן כי במהלך המאבק חשש שהנאשמים ייקחו את נשקו וכי אחז בנשק "שלא יקחו ממני" (שם, ש' 29 ופ/26 ש' 10-11). ועם זאת, אין סיבה להעדיף אמירות אלה, המתארות תחושות וסברות, על קודמותיהן העוסקות בעובדות של משיכה וגרירה. עוד אוסיף כי המתלונן סיפר שמחסנית הנשק שלו נפלה במהלך העימות (פ/20), ולא טען שמי מהנאשמים ניסה להרימה.

36.  לצד עדותו של המתלונן, גם הקשר הדברים מוביל למסקנה לפיה האפשרות של אחיזה בנשק לצורך גרירה מסתברת יותר מהאפשרות לה טענה התביעה בכתב האישום, של ניסיון לחטוף את הנשק.

כזכור, הנאשמים והמתלונן הכירו זה את זה, והנאשמים לא ניסו להסתיר את זהותם במהלך העימות עם המתלונן. הדבר מרחיק את סבירותה של האפשרות כי הנאשמים יבצעו אקט גלוי של חטיפת נשק מהמתלונן והימלטות, שאז ניתן יהיה לאתרם בקלות יחסית.

19

חשוב מכך, מטרתו הראשונית של עלי, כשניגש למתלונן, הייתה להביאו למיקום שליד בניין מגורי הנאשמים, כשבקרבת מקום המתין תאמר. כאמור, אפשר שביקש לעשות זאת לצורך דין-ודברים, ואפשר שדובר בתכנון לתקוף שם את המתלונן (הגם שהדבר לא בוסס ברמת ההוכחה הנדרשת מן התביעה). רק כאשר הדבר כשל בשל סירובו של המתלונן, תקף עלי את המתלונן באזור התחנה ותאמר התקרב והצטרף לתקיפה. כל אלה מתיישבים עם ניסיון של עלי, כשנתקל בסירובו של המתלונן, לנסות ולגרור אותו בכל זאת לכיוון אותו מיקום ולכיוונו של תאמר, ברוח מטרתו הראשונית.

37.  על רקע כל אלה, לא ניתן לקבוע כי הנאשמים ניסו לחטוף את נשקו של המתלונן.

38.  בסיכומיה, טענה המאשימה כי לצורך הרשעה בעבירה של ניסיון להחזקת נשק שלא כדין אין צורך להראות שהנאשמים התכוונו לחטוף את הנשק מהמתלונן, ודי בכך שאחזו בנשק במהלך העימות וזאת גם אם עשו זאת לצורך גרירת המתלונן (פ/48). איני מקבל טיעון זה.

ראשית, יריעת המחלוקת בהליך הפלילי נקבעת בראש ובראשונה בידי התביעה, בנסחה את כתב האישום. התביעה טענה בסעיף 2 לכתב האישום, פעמיים, כי הנאשמים ניסו לקחת את נשקו של המתלונן. מקריאת כתב האישום לא ניתן אלא להבין כי האישום בעבירה הנדונה כאן התבסס על טענות אלה. אני ער לכך שבית המשפט מוסמך להרשיע נאשם גם בעבירה העולה מעובדות שלא נטענו בכתב האישום (סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982), אך מדובר בסמכות שברשות ולא בחובה. בנסיבות העניין, כאשר ההליך התמקד בטענה לחטיפת הנשק, איני סבור שהולם לקבל שינוי עמדה מעין זה המבוצע בידי המאשימה בשלב הסיכומים.

שנית, היות ומדובר באישום בניסיון, הרי שעל התביעה להוכיח בין היתר כי הנאשמים פעלו מתוך יסוד נפשי חפצי: מטרה להשלים את העבירה העיקרית, של החזקת נשק שלא כדין (למשל ע"פ 5547/93 סריס נ' מדינת ישראל (15.3.94), ע"פ 10733/08 גולדבלט נ' מדינת ישראל פסקה 130 (17.2.11)). כמפורט לעיל, לא הוכח שהמשיכה בנשק נעשתה מתוך מטרה להביא למצב בו הנאשמים יחזיקו בו שלא כדין, וסביר יותר כי פעלו בניסיון לגרור את המתלונן למיקום סמוך.

39.  לכן, יש להורות על זיכוי הנאשמים מן העבירה של ניסיון להחזקת נשק שלא כדין.

 

 

20

הכרעה

40.  הנאשמים מזוכים מן העבירה של ניסיון להחזקת נשק שלא כדין, ומורשעים בעבירה של תקיפה בידי שניים שגרמה לחבלה ממשית.

41.  בהסכמתם, ניתנת הכרעת הדין שלא בנוכחות הצדדים. המזכירות תשלח אליהם עותק.

42.  טיעון לעונש יישמע ביום 6.2.18 בשעה 11:30. ב"כ הנאשמים יוודאו את התייצבות מרשיהם.

 

ניתנה היום, ח' שבט תשע"ח, 24 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.