ביום 5.12.22 ניתן פסק דין, לבקשת התובע ובהעדר כתב הגנה, המורה לנתבע לפנות את הנכס המושכר (דירות מגורים בקרית מוצקין). עוד חייבתי את הנתבע בהוצאות (לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ) בסך 2,500 ₪.

בהחלטתי מיום 13.12.22 דחיתי את בקשת הנתבע לביטול פסק הדין ולעיכוב ביצועו, תוך שחייבתי אותו בהוצאות התובע בגין הבקשה, בסך 1,500 ₪.

ביום 4.1.2023 הוגשה על ידי הנתבע בקשה לעיון מחדש בפסק הדין, ככל שהדבר נוגע לחיובו של הנתבע בהוצאות. בבקשה (אשר הוגשה על ידי הסיוע המשפטי), טוען הנתבע כי מצבו הבריאותי והכלכלי אינו שפיר, וכי אין באפשרותו לשלם את ההוצאות בהן חוייב.

התובע מתנגד לבקשה. נטען כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב. הנתבע עשה דין לעצמו, נמנע מתשלום דמי שכירות משך תקופה ארוכה, דבר אשר הצריך את התובע לשכור שירותי עו"ד ולהגיש תביעה זו. עוד נטען כי התובע עצמו - אדם חולה המצוי במצב כלכלי שאינו שפיר, אשר התנהלות התובע פגעה בקניינו. עוד נטען כי דפי החשבון אשר הגיש התובע בתמיכה לבקשתו - מלמדים כי לתובע היו הכנסות נוספות מעבר לאלו עליהן הצהיר.

לאחר שעיינתי בבקשה - נחה דעתי כי דינה להידחות. פסק הדין ניתן ביום 5.12.22. ככל שמבקש הנתבע להשיג על חיובו בהוצאות, פתוחה בפניו הדרך להגיש ערעור. בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו שלו, והכתרת הבקשה כבקשה "לעיון חוזר" אינה משנה את מהותה - ערעור על חיוב הנתבע בהוצאות.

אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. ההוצאות אשר נפסקו לחובתו של הנאשם אינן בגדר "עונש", אלא ניסיון (ולו חלקי) לשפות את התובע בגין הוצאות שנגרמו לו בגין ההליך - תשלום אגרות ושכ"ט עו"ד. אין מקום בנסיבות העניין להעדיף דווקא את עניינו של הנתבע, תוך "העמסת" ההוצאות בגין ההליך על כתפי התובע.

הבקשה נדחית.

המזכירות תעביר את העתק ההחלטה לצדידם.

ניתנה היום, ט"ו טבת תשפ"ג, 08 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.