ת"פ 30420/04/13 – מדינת ישראל נגד אחים רג'ב בע"מ
בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע |
|
ת"פ 30420-04-13 מדינת ישראל נ' אחים רג'ב בע"מ ואח'
|
|
1
בפני |
כבוד השופט משה טוינה
|
|
בעניין: |
מדינת ישראל
|
|
|
|
המאשימה |
|
נגד
|
|
|
אחים רג'ב בע"מ
|
|
|
|
הנאשמת |
גזר דין |
1. בהכרעת
הדין מיום 21.11.2018, הורשעה הנאשמת בעבירה של אי מתן הודעה לעובד, כאמור בסעיפים
2
2. לטענת המאשימה, יש לגזור את עונשה של הנאשמת בשים לב לתכלית החוק ובנסיבות המקרה, במתחם שבין 70% ל-90% מהקנס המקסימלי המצטבר בעבירה שבה הורשעה הנאשמת (שש עבירות לפי סעיפים 1 ו-4 לחוק הודעה מוקדמת), במתחם שבין 60,480 ₪ ל-77,760 ₪.
3. מנגד טען ב"כ הנאשמת, כי בהתחשב בהיקף כתב האישום ומנגד, בהרשעת הנאשמת ביחס לעבירה הנטענת של אי מתן הודעה לעובד, יש להסתפק בענישה הכוללת חתימה על התחייבות שלא לעבור על עבירה מסוג העבירות בהן הורשעה הנאשמת.
4. על
פי המתווה לגזירת העונש הקבוע בתיקון 113 ל
בשלב הראשון, על בית הדין לבחון אם העבירות בהן הורשעה הנאשמת מהוות אירוע אחד או כמה אירועים.
בשלב השני, יש לקבוע את מתחם הענישה בהתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ובמידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות לביצוע העבירה.
בשלב השלישי, יש לגזור את עונשה של הנאשמת בתוך מתחם הענישה, בהתחשב בנסיבותיה האישיות.
5. בענייננו הורשעה הנאשמת בשש עבירות על פי חוק הודעה מוקדמת, המתייחסות לאי מתן הודעה לעובד בשישה מקרים נפרדים - הן ביחס לעובד המדובר והן ביחס למועד שבו נעברה העבירה.
בנסיבות
הללו אין מדובר באירוע אחד, אלא בשישה אירועים נפרדים שבכל אירוע בנפרד נעברה
עבירה לפי
6. את הדיון בשאלת מתחם הענישה מבקש אני לפתוח בשתי הערות:
האחת,
עבירה לפי
3
בנסיבות
הללו ובהתאם לסעיף
השניה, טענת המאשימה לעניין קביעת מתחם הענישה בין 70% ל-90% מהעונש המקסימלי, צריך לעשות תוך התייחסות לחומרת העבירה ונסיבות ביצוע העבירה; ואין להסתפק בטיעון כי - "אנו סוברים כי מתחם הענישה הראוי במקרה הנוכחי נע בתחום שבין 70% ל-90% מהקנס העונשי המקסימלי המצטבר"[2].
7. בחזרה לענייננו. את קביעת מתחם הענישה בעבירות שבהן הורשעה המערערת, מבקש אני לגזור על בסיס העקרונות הבאים:
א. מטרתו
של
ב.
ג. במקרה שלפנינו עדי הנאשמת שהעידו בפניי היו כולם מודעים לזכויותיהם ולתנאי העסקתם. לא הייתה כל מחלוקת בין העובדים לבין הנאשמת על זכויותיהם בכלל (למעט העובד מר בוקר שתביעה שהגיש הסתיימה בפשרה וגם בה לא הייתה מחלוקת על תנאי ההעסקה), ובשאלת תנאי העסקתם בפרט.
ד. העבירות
על פי
4
ה. הנאשמת
הינה חברה קטנה שעיסוקה בהובלה, מעסיקה מספר קטן של נהגים ופקידה. המאשימה לא
הצביעה על נסיבות שמייחדות מקרה זה, מכל אותם מאות ואלפי מקרים שבהם נעברת עבירה
על פי
ו. כאמור
בענייננו, ביקשה הנאשמת להישפט בעבירות שיוחסו לה מכוח
8. בשכלול
העקרונות המפורטים לעיל, יש לטעמי לקבוע את מתחם הענישה על הצד הנמוך בין הקנס
המנהלי לכפל הקנס המנהלי (בענייננו בין 12,000 ₪ ל-24,000 ₪) ביחס לששת העבירות
לפי
9. משלא הצביעו הצדדים על נסיבות חריגות לקולה או לחומרה בקביעת העונש בתוך מתחם הענישה שנקבע, הריני גוזר על הנאשמת קנס של 18,000 ₪ אשר ישולם ב-6 תשלומים חודשיים שווים ורצופים של 3,000 ₪ כל אחד; הראשון שבהם לא יאוחר מיום 1.2.2019.
10. הנאשמת תפנה למזכירות בית הדין לקבלת שוברים לתשלום הקנס.
11. בהתאם להסכמת הצדדים, גזר הדין יישלח בדואר.
ניתן היום, ח' טבת תשע"ט, 16 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.
[1] וזו לשון הסעיף: "ביקש אדם להישפט לפי סעיף 8(ג) או לפי סעיף 9(ב) והורשע, לא יפחת הקנס, אם הוא העונש היחידי, מהאמור להלן: (1) לעניין קנס מינהלי קצוב – מסכום הקנס או משיעורו; (2) לעניין קנס מינהלי שאינו קצוב ואשר קבוע לו סכום או שיעור מזערי – מהסכום או מהשיעור המזערי הקבוע לעבירה, ואולם בית המשפט רשאי מנימוקים שיירשמו להפחית את הקנס אם ראה נסיבות מיוחדות המצדיקות את הפחתתו".
[2] עמ' 64 לפרוטוקול שורות 9-10.
