1

 

 

 

 

 

לפני כבוד השופט עוז ניר נאוי

המאשימה

מדינת ישראל

 

נגד

 

הנאשם

דוד שמואל (עציר)

 

 

נוכחים:

ב"כ המאשימה עו"ד נורית זקן גבעתי
הנאשם הובא וב"כ עו"ד רוזין

 

 

גזר דין

מבוא

 

1.      שתי שאלות מרכזיות עומדות לפני טרם גזירת דינו של הנאשם, כדלהלן:

 

1.1  שאלת הפעלת עונש מאסר על תנאי אשר נקבע כי יחול לגבי כל עבירת אלימות בגין עבירה של התעללות בבעל חיים;

 

1.2  רף הענישה בעבירות התעללות בבעלי חיים;

 

כתב האישום והעבירות בהן הורשע הנאשם

 

2.      הנאשם, דוד שמואל, הורשע בעקבות הודאתו במיוחס לו בכתב אישום מתוקן, כדלהלן.

 

3.      הנאשם ומר צבי חג'ג' (להלן: "המתלונן") מתגוררים בשכנות. המתלונן בעלים של כלב מעורב מסוג זאב ולברדור, אשר מוחזק דרך קבע בכניסה לבניין המגורים, במבנה אשר בבעלות המתלונן. המבנה הינו תוספת לבניין, בנוי "בלוקים", ללא דלת. המתלונן משתמש במבנה זה לאחסנת אופנוע, חדר כביסה, רכוש גינה וכן למגורי כלבו. הכלב קשור ברצועה בתוך המבנה, כל העת, למעט בזמנים בהם יוצא עמו המתלונן לטיול בשדות (להלן: "הכלב").

2

 

4.      בתאריך 9.6.2015 בשעה 16:30 או במועד סמוך לכך, ביישוב תל מונד, ברחוב האיריס 8, במבנה הנ"ל, התאכזר הנאשם בבעל חיים שלא כדין, בכך שבאמצעות סכין דקר את הכלב בצווארו וגרם לו לפציעות וחבלות עמוקות, בעומק של כ - 5 ס"מ. כמו כן, אזור השפה התחתונה נדרש לתפרים והרדמה. הנאשם הותיר זירת עבירה "מדממת" בתוך המבנה, כשהכלב קשור ברצועה.

 

5.      בנסיבות אלה, הסיג הנאשם גבול כדי לעבור עבירה, בכך שנכנס אל תוך המבנה, כדי לבצע את זממו בתקיפת הכלב, כשהוא נושא נשק קר מסוג סכין.

 

6.      במעשיו אלה, התעלל והתאכזר הנאשם לכלב וגרם לו לכאבים ולסבל רב שלא כדין, תוך הסגת גבול לעבור עבירה, באמצעות נשק קר.

 

7.      לאור הודאתו בכתב האישום המתוקן, הורשע הנאשם בעבירה של התאכזרות והתעללות בבעל חיים, לפי סעיף 2 (א), ביחד עם סעיף 17 (א), לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) התשנ"ד - 1994. כמו כן, הורשע בעבירה של הסגת גבול כדי לעבור עבירה, בהתאם לסעיף 447 (א) + (ב) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

 

 

מעצרו של הנאשם

 

8.      כפי שפורט, הנאשם נעצר בתאריך 11.6.2015 במסגרת מעצר הימים, ולאחר הגשת כתב האישום ובקשה למעצר עד תום הליכים שהה במעצר עד החלטה אחרת, וזאת עד לתאריך 11.8.2015.

 

9.      במועד זה שוחרר הנאשם למעצר בית, אך בשל הפרתו הנטענת, הושם במעצר עד תום ההליכים, בתאריך 19.10.2015 ומאז הוא עצור.

 

טיעוני הצדדים לעונש

 

10.  בטיעוניה לעונש הדגישה ב"כ המאשימה כי מדובר בעבירות חמורות במיוחד לאור הנסיבות בהן בוצעו. לדבריה עסקינן בנאשם אשר נכנס למבנה בו הכלב היה קשור ברצועה, כאשר לא נשקפה ממנו כל סכנה, ודקר אותו כאשר הוא חסר כל יכולת להתגונן או לברוח. לאלה יש להוסיף כי הנאשם הותיר את הכלב להתבוסס בדמו; רק בשל הבהלתו של הכלב לטיפול רפואי, ובזכות סדרת ניתוחים שעבר, נותר, למרבה המזל, בחיים.

 

11.  ב"כ המאשימה פרטה בהרחבה פסיקה רבה המלמדת על הציווי להגן על בעלי חיים, תוך שהודגש כי התאכזרות לבעלי חיים הינה בלתי מוסרית, אינה הגונה ואינה הוגנת. כמו כן, נטען כי מי שמתאכזר לבעלי חיים סופו להתאכזר אף לבני אדם.

3

 

12.  נטען אף כי בימים אלה עבר תיקון בחוק צער בעלי חיים המחמיר בענישה ובנסיבות אלה הגיעה העת להעלות את רף הענישה לחומרה.

 

13.  לפיכך הציעה ב"כ המאשימה מתחם עונש הולם, הנע בין 12 חודשי מאסר בפועל עד 30 חודשי מאסר, כאשר לשיטת המאשימה על הנאשם דנן יש להשית עונש מאסר לתקופה של 24 חודשים; לכך יש להוסיף, מאסר על תנאי, קנס, התחייבות ופיצוי למתלונן.

 

14.  ב"כ המאשימה הפנתה את בית המשפט לשני מאסרים מותנים ברי הפעלה בענייננו של הנאשם, האחד לתקופה של 4 חודשים, והשני לתקופה בת 6 חודשים. בשני גזרי הדין הרלבנטיים נקבע כי התנאי חל על כל עבירת אלימות וזאת נוסף לתנאי על עבירת הסגת הגבול אשר נקבע באחד מהם.

 

15.  מנגד, טען הסניגור כי עתירת המאשימה מוגזמת ומקוממת כאשר לטענתו בגין עבירות דומות כלפי בני אדם, הענישה פחותה.

 

16.  לשיטתו, המאסר על תנאי שהושת על הנאשם בגין כל עבירת אלימות, אינו חל במקרה דנן, מאחר ואין עסקינן בעבירות אלימות. מכל מקום, אף אם התנאי חל הרי שיש להאריכו ולכל היותר יש להפעיל את התנאי בגין עבירת הסגת גבול בלבד ולנכות מתקופת המאסר את תקופת מעצרו, כך שישוחרר לאלתר.

 

17.  לגופן של עבירות טען הסנגור כי רמת הענישה הנוהגת בעבירות התעללות בבעלי חיים, מצויה ברף הנמוך משמעותית מהרף אשר נטען על ידי המאשימה. לשיטתו, במקרים חמורים יותר, בהם מעשי הנאשמים הובילו למותו של בעל החיים, נדונו הנאשמים למאסרים מותנים ולכל היותר למאסר לריצוי בעבודות שירות. רק במקרים קיצוניים בחומרתם, נידונו נאשמים בודדים לתקופות מאסר בפועל, שלא עלו על 8 חודשי מאסר. לטענתו, אף פסקי הדין אליהם הפנתה המאשימה, תומכים במתחם הענישה לו טענה ההגנה, קרי, ברף הגבוה, נפסקו בהם מספר חודשי עבודות שירות, וזאת אף בפסיקת בית המשפט העליון.

 

18.  הסנגור הדגיש כי אין מדובר במעשה התעללות ובכל מקרה הכלב חי ובריא, ולפיכך יש להסתפק בתקופת המעצר בה שוהה הנאשם.

 

19.  הנאשם הביע צער על האירוע תוך שאמר "אני לא תוקף חיות אני לא פסיכיאטרי לא עושה דברים כאלה זה מגעיל ודוחה ומי שעושה את זה צריך לשבת בבית הסוהר". עוד הביע שמחה על כך שהכלב נותר בחיים. לדבריו מדובר בכלב שתקף בעבר מספר אנשים כולל את אמו ומי שאשם בכל האירוע זה המתלונן.

 

דיון

4

 

איסור התעללות בבעלי חיים

 

20.  סעיף 2 לחוק חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994 קובע את איסור ההתעללות בבעל חיים, כדלהלן:

 

"2.            (א)       לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי.

      (ב)       לא ישסה אדם בעל חיים אחד בבעל חיים אחר.

      (ג)        לא יארגן אדם תחרות קרבות בין בעלי חיים.

      (ד)       לא יבצע אדם בבעל חיים חיתוך ברקמה חיה למטרות נוי."

 

21.  סעיף העונשין הרלבנטי הינו סעיף 17 הקובע, בין היתר, כי:

 

17". (א) העובר על הוראת סעיף 2, דינו - מאסר שלוש שנים או הקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (בסעיף זה - חוק העונשין)."

 

22.  אף ללא ציוויים ברורים אלה, מצווים בני האדם באשר הם לנהוג בחמלה כלפי כל ייצור חי, אשר נשמה באפו. בעלי החיים חיים ביננו, לעתים גרים עמנו, ומהווים חלק בלתי נפרד מחיי היום יום של כולנו, וכך יש להתייחס אליהם.

 

23.  יפים לענין זה, דברי בית המשפט העליון, מפיה של כבוד השופטת שטרסברג כהן, אשר הדגישה והשרישה את החובה להגן על בעלי החיים, וזאת בעניין בג"ץ 9232/01 "נח" ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד (6) 212, בו נקבע האיסור על פיטום אווזים למטרות מאכל:

 

"עמדת המוצא לדיוננו היא קיומה של חובה להגן על בעלי חיים. חובה זו מושרשת בהלכה היהודית ומוטמעת בשיטתנו המשפטית מימים ימימה. ההלכה היהודית קובעת כי האיסור על צער בעלי חיים מן התורה הוא: "צער בעלי חיים - דאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי דרבנן" (שבת, קכח, ב [א]; ראו גם א' ס' אברהם "נסיונות רפואיים בבעלי חיים ובבני אדם" [ב] וההפניות שם). על הצורך להגן על בעלי חיים נאמר כי הוא "מהווה חלק מתרבותנו ומתחושה פנימית ערכית ותועלתית כאחד בדבר החובה והצורך להגן על כל אשר נברא עלי אדמות ורוח חיים באפו" (בג"ץ 6446/96 הנ"ל (להלן - עניין העמותה [3]), בעמ' 778), וכן נאמר כי "חברה נאורה נמדדת לא רק ביחסה לבני אדם אלא גם ביחסה לבעלי החיים" (דברי ההסבר להצעת חוק צער בעלי חיים, תשנ"ב-1992, בעמ' 298 (להלן - דברי ההסבר))."

 

5

24.  אף ברע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נגד מפעלי נופש חמת גדר בע"מ ואחרים, פ"ד נא (3) 832, בו נאסר מופע ראווה הכולל האבקות בחיות, עמד כבוד השופט חשין ז"ל על כך, שהתעללות בחיה פירושה התעללות בחסר ישע, וכי אדם הקהה לרגשות החיה, רגשותיו יקהו גם כלפי חברו האדם; ובלשונו:

 

"28. מה טעם מצאו בתי-משפט ומחוקקים לקבוע הלכות ולחוקק חוקים להגנת בעלי-חיים? חשוב שנעמוד על התכלית, ולו משום שהתכלית היא אף שתקבע את גבולות ההלכה והחוק. מסתבר שהחוק וההלכה בנו עצמם על כמה וכמה יסודות, ועתה נעמוד על יסודות אלה אחד לאחד.

29.היסוד הראשון והעיקרי בונה עצמו על תחושתנו - תחושת-הלב - כי התעללות בבעל-חיים, התאכזרות אליו, עינויו, הינם מעשים בלתי מוסריים, בלתי הגונים ובלתי הוגנים. תחושת החמלה שאנו חשים כלפי בעל-חיים שמתעללים בו נובעת ממקום עמוק בלבנו, מרגש המוסר שבנו, רגש הנחרד נוכח פגיעה בחלש ובחסר-ההגנה. צוּוינו מלידה להגן על החלש, ובעלי-חיים הם חלשים. בעל-חיים ליד האדם הוא כילד, תמים וחסר-הגנה. התעללות בילד תזעזע אותנו וכן היא התעללות בחיה. החיה - כמוה כילד - הינה תמימה. אין היא מכירה ברוע ואין היא יודעת כיצד להתמודד עמו. החיה מתקשה להגן על עצמה מפני האדם, והמלחמה בין האדם לבין החיה היא מלחמה בין מי שאינם שווים. האדם מצווה אפוא להגן על החיה כחלק מן הציווי המוסרי להגן על החלש. מצוות צער בעלי-חיים באה, אפוא, להגן על בעלי-החיים באשר הם, יצורים שהאלוהים נתן בהם נשמה. כל מי שאלוהים בלבבם, יעשו ככל שיוכלו - איש-איש ממקומו - כדי שהאדם לא יענה בעלי-חיים, לא יתאכזר אליהם ולא יתעלל בהם. ומלבו של האדם נחצבה ההלכה ונחוקו החוקים להגנת בעלי-החיים.

 

וכן:

 

"...עם זאת ראוי לנו שנפנים את החסד והרחמים. וכאשר יושב לו הקהל במופע של מלחמת-פרים וזועק ומריע - בקול ניחר ובפנים סמוקות - "אוֹלֶה" נוכח פר שסכינים תקועות בגבו ודמו מוקז ממנו קילוחים-קילוחים, נצפה כי בצאתו ממופע-הזוועה ינהג ברוחו של המופע ולבו יהיה גס באנשים סביבותיו. אדם הקהה לרגשות החיה רגשותיו יקהו גם כלפי חברו האדם. התעללות בחיה היא התעללות בחסר-הישע. המעשה טובל כולו בחוסר-הגינות, וחוסר-הגינות טבעו שהוא נספג בנפשו של האדם. אמרנו דברים שאמרנו, ועדיין לא דיברנו באותו איל ביש-גדא שהרחיק מביתו וקרניו נאחזו בסבך." [בעמודים 858, 861].

 

מתחם העונש ההולם

 

25.  כאמור, נוסף לעבירת התעללות בבעל חיים, הורשע הנאשם אף בעבירה לפי סעיף 447 לחוק העונשין שעניינה הסגת גבול כדי לעבור עבירה ואשר העונש בצידה, כשהעבריין נושא נשק קר או חם, הינו 4 שנים.

 

6

26.  בעבירות דנן, הערך החברתי הנפגע הינו שמירה על בעלי החיים באשר הם, ובשים לב לעבירה הנוספת של הסגת גבול על מנת לעבור עבירה, אף בטחונו של הציבור. בשים לב לטיב העבירות, אופן ביצוען, סבורני כי מידת הפגיעה הינה ברף הגבוה.

 

27.  לענין הענישה הנוהגת הרי שהצדדים הציגו פסיקה, כל צד לתמיכה בטענותיו, ממנה עולה כי הענישה הנוהגת לעניין פגיעה בבעלי חיים, נעה בין עונש מאסר מותנה לבין עונש מאסר למשך מספר חודשים לריצוי בפועל. יפה לענין זה הסקירה אשר בוצעה על ידי כבוד השופט סולקין בתפ 9729-06-14 מדינת ישראל נגד סלפוצ'ניק (31.3.2015), ומכיוון שהצדדים סומכים את ידיהם עליה, אביא את הדברים בשם אומרם:

 

"להלן תובא סקירת עונשים שנגזרו בגין העבירה נושא כתב האישום.

 

·        בפסק הדין רע"פ 2202/05 שאמי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים) אושר עונש מאסר בפועל בן 8 חודשים על מי שהורשע בגרימת מותו של כלב באמצעות יריה;

·        בגזר דין ת"פ (כפר סבא) 2716/04 מדינת ישראל נ' חאלד (פורסם במאגרים), נדון אדם אשר קשר כלב למשאית בה נהג, נסע במהירות של כמאה עשרים קמ"ש כשהכלב נגרר אחריה והרג אותו, למאסר בפועל בן 7 חודשים, מאסר מותנה וקנס בסך 8,000 ₪;

·        בגזר דין ת"פ (חיפה) 1249/07 מדינת ישראל נ' ארמה (לא פורסם), נדון נאשם אשר הכה עם פנס בפניו של כלב משוטט והרגו לעונש מאסר בן 6 חודשים לריצוי בדרך של עבודות שירות, מאסר מותנה וקנס בסך 5,000 ₪;

·        בפסק הדין עפ"ג 13290-02-10 מדינת ישראל נ' קגן (פורסם במאגרים), הוחמר עונשה של נאשמת אשר השליכה כלבה בוגרת וגור כלבים מחלון ביתה בקומה הרביעית, וכתוצאה מכך גרמה לכלבים לחבלות קשות, לעונש מאסר בפועל בן 6 חודשים לריצוי בדרך של עבודות שירות. בית המשפט המחוזי מצא לציין כי אלמלא חלוף הזמן מאז המעשים, היה משית עליה עונש מאסר לריצוי בפועל מאחורי סורג ובריח [אעיר כי זו הייתה דעת המיעוט, ואילו דעת הרוב מפי כבוד השופטת מרוז, אליה הצטרף כבוד השופט צלקובניק הטילה 3 חודשי מאסר לריצוי בפועל-ע.נ.];

·        בגזר הדין ת"פ (אשקלון) 759/09 מדינת ישראל נ' זר (פורסם במאגרים), נדון מי שדקר כלב השייך לבת משפחתו במטרה להפחידה לעונש מאסר בן 3 חודשים לריצוי בדרך של עבודות שירות ועונשים נלווים;

·        בפסק דין ע"פ (חיפה) 2627/07 אדרי נ' מדינת ישראל (וערעור שכנגד) (פורסם במאגרים) הוחמר עונשו של המערער, אשר זרק מחלון ביתו שני גורי חתולים כשהם בתוך שקית ניילון, כשאחד מהם מצא את מותו עקב כך, לעונש מאסר בן 3 חודשים לריצוי בדרך של עבודות שירות. באותו מקרה נדון הנאשם גם לעיצום כספי בסך 3,500 ₪;

7

·        בפסק הדין ע"פ (נצרת) 1406/05 החמיר בית המשפט המחוזי עונשו של נאשם שירה בכלבה, גרר אותה לפח האשפה וירה בה שוב, תוך גרימת מותה, למאסר צופה פני עתיד; של"צ בהיקף 600 שעות ועיצום כספי. יצוין, גם שם [כך במקור-ע.נ.] המדובר היה בנאשם הסובל מליקויים בריאותיים שונים ומוכר כנכה;

·        בגזר הדין ת"פ (באר שבע) 1238/04 נדון נאשם אשר הורשע בעבירה זו בגין ארגון קרבות בין בעלי חיים לעונש מאסר צופה פני עתיד בצירוף קנס בסך 6,000 ₪. יצוין, כי באותו מקרה סבל הנאשם מליקויים בריאותיים והיה נכה מאה אחוז. [אעיר כי באותו עניין הואשם הנאשם בשיתוף כלבו בקרב שנערך בין כלבים, ולא בארגון הקרבות, אשר נקבע כי חלקם כלל לא היו קשורים לנאשם -ע.נ] "

 

28.  לכל אלה יש להוסיף כי במקרה הנ"ל בענין סלפוצ'ניק, הורשע הנאשם בהתעללות בגור חתולים, בכך שהרים אותו, השליכו לאדמה, דרך על ראשו מספר פעמים ובכך גרם למותו. במקרה זה נקבע מתחם עונש הולם, הנע בין מאסר על תנאי לשנת מאסר ובנסיבות שתוארו בגזר הדין שם, נגזרו על הנאשם 8 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 10,000 ₪, ושל"צ (ענישה זו הושתה לאור המלצת שירות המבחן, כאשר דובר בנאשם המצוי בעשור השישי לחייו וכשהוא ללא כל עבר פלילי).

 

29.  בית המשפט המחוזי דן בערעור המאשימה על קולת העונש - החמיר את עונשו של הנאשם, וגזר עליו 4 חודשי מאסר בעבודות שירות, חלף 8 חודשי מאסר מותנה. בית המשפט העליון, דחה בקשת רשות ערעור שהגיש הנאשם על חומרת העונש, תוך שהדגיש כי אין מדובר במקרה המצדיק מתן רשות ערעור. יחד עם זאת, מצא בית המשפט העליון להביע את מורת רוחו ממעשיו של הנאשם; ובלשונו:

 

"חומרת מעשיו של המבקש מדברת בעד עצמה, באשר הוא נטל בעזות מצח ובאכזריות רבה את חייו של גור חתולים, תוך שהוא מכה נמרצות עם רגלו בראשו של גור החתולים חסר הישע, לאחר שהשליך אותו ארצה. ביתר שאת אמורים דברים אלו, לאור מדיניותו של בית משפט זה להחמיר בענישתם של אלו הפוגעים בבעלי החיים, כפי שציין השופט ס' ג'ובראן:

 

8

"יש מקום להחמיר בענישה הנוגעת לפגיעה בבעלי חיים, הן חיות הבר הן חיות הבית. התאכזרות ופגיעה בבעלי חיים, מעבר לפגיעה העקיפה שהיא גורמת לבני האדם, מעידה על אטימות לב וקהות חושים. נדמה כי דווקא בעידן הנוכחי, עידן השפע הטכנולוגי, חשופים בעלי החיים לאלימות חריפה מבעבר. חדשות לבקרים אנו שומעים על ניסויים מעוררי פלצות הנעשים בחיות תמימות לצרכים מסחריים, על תנאי גידול ואחזקה אכזריים של בעלי חיים בתעשיית המזון, ועל צמצום מרחב המחיה הטבעי של בעלי חיים מוגנים המנסים לשרוד בטבע. ברי, כי ישנם מקרים בהם אין מנוס מפגיעה בחי ובצומח, בין אם לשם הצלת חיים אדם ובין אם לצורך פיתוח אנושי. יחד עם זאת, חובה עלינו להקפיד הקפדה יתרה לצמצם את הכאב הנגרם על ידינו, בייחוד כאשר מדובר במי שאת זעקותיו אנו מתקשים לשמוע, ושאינו יכול לעמוד על זכויות. מהלך זה, להגנת האנושיות שבנו על ידי צמצום פגיעתנו בבעלי החיים הסובבים אותנו, צריך להשפיע על כלל תחומי המשפט, ובתוכו אף על המשפט הפלילי" (רע"פ 8122/12 פחמאווי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (27.1.2013)).

 

[רע"פ 4987/15 יהודה אריה סלפוצ'ניק נ' מדינת ישראל (‏19.7.2015)]

 

30.  אבהיר כבר עכשיו, כי אין אני תמים דעים עם הסנגור בטענתו כי מדובר בעניין דומה, אשר יש בו להשליך על קולת העונש בענייננו. כך, באותו עניין, בית המשפט העליון הותיר על כנו את העונש שהוחמר בבית המשפט המחוזי, אולם לא היה מונח בפניו ערעור מטעם המאשימה, ולא היה בידיו להתערב לחומרה. כמו כן, באותו עניין, אף היו שיקולים לקולה בדמות עבירה ראשונה, והיות הנאשם אב ל-8 קטינים, שיקולים אשר אינם מתקיימים בענייננו.

 

31.  זאת ועוד, בית המשפט המחוזי, באותו עניין, קבע מפורשות כי "לא ניתן לקבוע מתחם ענישה שהרף התחתון שלו אינו כולל עונש מאסר" וקבע כי בנסיבות האירוע "מתחם העונש ההולם אמור לנוע בין עונש מאסר בן מספר חודשים לבין 18 חודשי מאסר בפועל וענישה נלווית [עפ"ג 46363-04-15 מדינת ישראל נ' סלפוצ'ניק; עפ"ג 21819-05-15 סלפוצ'ניק נ' מדינת ישראל]. בית המשפט העליון אישר, כאמור, מתחם זה.

 

32.  אכן, במרבית הפסיקה שהובאה לפני, נע מתחם העונש בין עונש צופה פני עתיד ברף התחתון לבין רף עליון בן 8 חודשי מאסר, כשרף עליון זה הושת במקרים בהם בעל החיים הומת. יחד עם זאת, חשוב לציין כי בחינת גזרי הדין מלמדת כי במקרים בהם הושתו עונשים ברף הנמוך, דובר בנאשמים ללא כל עבר פלילי ובנסיבות שונות מענייננו.

 

33.  כאמור, אך לאחרונה, בתאריך 19.7.2015, אישר בית המשפט העליון, כי בעבירות התעללות בבעלי חיים, הרף התחתון צריך להיות עונש מאסר ולא עונש הצופה פני עתיד.

 

34.  לעניין עבירת הסגת גבול סבורני כי יש לראותה כחלק מעבירת התעללות וכאירוע אחד, כמשמעו בסעיף 40 יג לחוק העונשין; לפיכך מצאתי לקבוע מתחם אחד לאירוע כולו.

 

35.  בחינת מדיניות הענישה הנוהגת, הערך החברתי המוגן ומידת הפגיעה בו בנסיבות שלפני, כאשר עסקינן אף בעבירה של הסגת גבול כשהעבריין נושא נשק קר, סבורני כי המתחם הינו עונש מאסר בן מספר חודשי מאסר ברף התחתון ובין עונש מאסר בן 18 חודשים ברף העליון. לעניין זה יש לציין כי כפי שנקבע, מתחם רחב מדי, אינו ראוי ומרוקן מתוכן את תכלית החוק [עפ"ג 7254-09-13 מדינת ישראל נגד פרץ, פורסם בנבו, מיום 2.12.2013]

 

האם המאסרים המותנים הינם בני הפעלה ואם כן האם יש מקום להאריכם

9

 

36.  אין חולק כי כנגד הנאשם תלויים ועומדים שני עונשי מאסר על תנאי, כדלהלן:

 

36.1         ת"פ 24328-03-11, מתאריך 24.6.2012 כבוד השופט טרסי - "4 חודשי מאסר על תנאי והתנאי כי במשך 3 שנים מהיום לא יעבור אחת העבירות בהן הורשע בהליך זה או כל עבירת אלימות." בתיק זה הורשע הנאשם בעבירה של הסגת גבול ואיומים (להלן: "התיק הראשון").

 

36.2         ת"פ 28080-11-09, מתאריך 23.6.2013, כבוד השופטת מרשק מרום - "מאסר על תנאי של 6 חודשים למשך 3 שנים מהיום, שלא יעבור עבירות אלימות מכל סוג לרבות איומים." בתיק זה הורשע הנאשם בעבירת איומים (להלן: "התיק השני").

 

37.  אין חולק כי עבירת הסגת הגבול בוצעה בתקופת התנאי בתיק הראשון. המחלוקת הינה האם מעשיו של הנאשם מהווים עבירת אלימות, שאז מופעל גם התנאי מושא התיק השני.

 

38.  ב"כ התביעה טענה כי העבירות שביצע הנאשם הן בצורה מובהקת עבירת אלימות ללא כחל ושרק.

 

39.  מנגד, הסנגור המלומד טען שאין מדובר בעבירת אלימות תוך שהסתמך על רע"פ 523/13 שלום דזנשוילי נגד מדינת ישראל (25.8.2015). בעניין זה קבע בית המשפט העליון, בין היתר, כי עבירת זיוף שטר כסף ועבירת זיוף מטבע פשוטה, לפי סעיפים 462 ו - 477 לחוק העונשין בהתאמה, אינן מפעילות תנאי שעניינו עבירת רכוש מכל סוג שהוא.

 

40.  עוד טען הסנגור כי יש לפעול לפי כלל הפרשנות בפלילים הקבוע בסעיף 34 כא לחוק העונשין, לפיו יש להכריע בעניין לפי הפרשנות המקלה ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית.

 

41.  בעניין זה דעתי כדעת ב"כ המאשימה. להלן טעמי.

 

42.  לענין סעיף 34 לא אחת נקבע כי:

 

10

"עם זאת, הדעה המקובלת היא כי לשם החלתו של הכלל הפרשני שבסעיף 34כא לחוק העונשין - אין די בקיומן של מספר אפשרויות לשוניות ונדרש להראות כי ישנן מספר אפשרויות סבירות מבחינת התאמתן לתכלית הנורמה. רק אז יש לבחור בפירוש המקל כאמור (ראו: ע"פ 5877/13 גאלב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2.4.2015) (להלן: פרשת גאלב); פרשת סלסנר; פרשת כהן; פרשת אסד והמובאות והדיון שנערך שם). עוד נקבע כי השאלה אינה אם הפירוש מקל עם הנאשם הספציפי העומד לדין בפני השופט. השאלה הינה, אם הפירוש מקל עם נאשם היפותטי עליו מוטלת אחריות לפי אותו דין, כאשר "מסקנה זו מחוייבת הדין היא, שכן הפירוש שעלינו לתת להוראת דין פלילית הוא אחד, ואין הוא משתנה על פי נתוניו של כל נאשם" (ראו: פרשת אסד, בפיסקה 19 לפסק דינו של הנשיא א' ברק)." [ענין דזנשווילי בפסקה 50 לפסק דינו של כבוד השופט מלצר].

 

43.  בעניינו איני סבור כי קיימות מספר אפשרויות ואין כל ספק כי האקט האלים אותו ביצע הנאשם מהווה עבירת אלימות. ודוק.

 

44.  כידוע, לעניין בחינת הפעלת עונש מאסר על תנאי, נקבע כי על בית המשפט להשוות בין יסודות עבירת התנאי לבין התנהגותו בפועל של הנאשם בגינה הורשע בעבירה השנייה [ע"פ 49/80 מסילתי נגד מדינת ישראל, פ"ד לד (3) 808]. יפים לענין זה דברי כבוד השופט מלצר, בעניין דזנשוילי הנ"ל:

 

"בעניין פרשנות התנאי, נפסק כי מן הראוי להתחקות אחר תכליתה המהותית-עניינית של הוראת התנאי ולא להסתפק בפרשנות טכנית-פורמלית. השאלה הצריכה הכרעה בהקשר זה היא האם התנהגותו הפלילית של הנאשם, עליה הועמד לדין והורשע - מקיימת את היסודות של עבירת התנאי (ראו: פרשת מסילתי, בעמ' 811; פרשת גאלב). מבחן זה מורה כי אין להסתפק רק בזיהוי נורמטיבי של הרכיבים היוצרים את העבירה השנייה. העיקר הוא במהות - בהתנהגותו של הנאשם במסגרת העבירה השנייה ובשאלה אם התנהגות זו מקיימת את רכיבי עבירת התנאי. על כך נאמר באחת הפרשות כי ישנו צורך בגרעין זהה של רכיב התנהגותי בין עבירת התנאי והעבירה החדשה מפעילת התנאי:

 

"המעשה שבגינו מוטל המאסר המותנה אמור ככלל להיות דומה במהותו הפנימית ובמעטהו החיצוני למעשה העבירה נשוא הערעור שבגינו הופעל עונש המאסר. כנזכר, כוונת המחוקק ובתי המשפט בהטלת מאסר מותנה היא מאבק במועדות העבריין המסוים לאותו סוג של עבירות, ועל כן עבירות בעלות גרעין זהה של רכיב התנהגותי ייחשבו כבאות בגדר התנאי" (פרשת סלסנר, בפיסקה כ)."

 

[פסקה 52; ראו גם ע"פ 6420/10 קלאודיו סלסנר נגד מדינת ישראל (23.8.2011)].

 

45.  סבורני כי שורת ההיגיון מחייבת את המסקנה כי התנהגותו של הנאשם כמפורט בכתב האישום הינה אקט אלים ברור, תוך שימוש בסכין ודקירת בעל חיים, ובכל קנה מידה מהווה מעשה אלימות.

 

11

46.  לשם ההשוואה במסגרת רע"פ 6352/12 מחמוד סעדה נגד מדינת ישראל (23.9.2012), קבע בית המשפט העליון מפי כבוד השופט רובינשטיין, כי עבירות של חבלה במזיד ברכב וניסיון גניבת רכב - מפעילים תנאי קודם לפיו "שלא יעבור עבירה שיש בה יסוד של אלימות והיא פשע". הדברים שנקבעו שם יפים לעניינו אף לעניין פרשנות עבירת אלימות מהי, כדלהלן:

 

"יב. במילון מוגדרת אלימות כ"תוקפנות, שימוש בכוח הזרוע או בנשק" (מילון אבן-שושן מחודש ומעודכן לשנות האלפיים). הגדרה זו אינה קובעת מהו נשוא התוקפנות או השימוש בכוח, הנדרש על מנת שתתרחש אלימות, ומכאן שאין הכרח בקרבן בשר ודם לצורך התרחשותה. פרשנות זו מקובלת גם בספרות: "נמצא כי האלימות מורכבת משני יסודות: היסוד הפיזי של הפעלת כוח והיסוד הנפשי (או הפסיכולוגי) המלוה של תוקפנות או גסות, המכוונת כלפי מושא כלשהו" (המלומד שמואל דורנר, "האם "אלימות מילולית" היא אלימות?" הפרקליט מב (ב) 405, 411 (התשנ"ה-התשנ"ו); ההדגשה הוספה א"ר). המלומד יונתן יובל מוסיף, כי אף היסוד הפיסי איננו הכרחי, מכיוון שיסוד המעשה האלים הוא הכפיה - המסגרת שנכפתה על תפישת העצמי של הקרבן וחוסר אוניו מולה (יונתן יובל "אלימות מילולית" פלילים י 241, 245-244 (2001)). עמדה זו מתיישבת אף עם קביעתו של הנשיא (כתארו אז) שמגר בסיכום מאמרו, כי "כבוד האדם נרמס על-ידי האלימות המצויה" (מאיר שמגר "כבוד האדם ואלימות" משפט וממשל ג 33, 45 (התשנ"ה)).בגדרי המשפט העברי דיברו חכמינו (בבלי שבת ק"ה ב') על "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו", ור' מנחם המאירי (צרפת, המאות הי"ג-הי"ד) משוה זאת (בית הבחירה שבת ק"ה, ב') באופן מוסים לחובל בחבירו בשעת מריבה. מכל האמור עולה, כי בפעולת שבירת חלון הרכב מתקיימים כל היסודות הנדרשים לפעולה אלימה, החל מתוקפנות ושימוש בכוח הזרוע כלפי מושא כלשהו - רכב, וכלה בכפיה על עצמיותו של הקרבן באמצעות פגיעה בקניינו, הבאה לידי ביטוי אף בעצם הניסיון לגניבת הרכב. מכאן שהיה על המבקש לצפות, כי משיורשע בעבירת חבלה במזיד, אשר בצדה עונש של חמש שנות מאסר, ויפעל לשם הגשמתה באלימות בצורה של ניפוץ החלון, יחול התנאי למאסרו, ואין בהפעלתו משום סטיה מעקרון החוקיות, כטענת בא כוחו המלומד." (עמוד 6, פסקה יב).

 

47.  ברי כי אם עבירה של שבירת חלון מהווה עבירת אלימות הרי שעבירת דקירתו של בעל חיים בסכין תוך גרימת חתכים והותרתו מדמם, הינם אקט אלים באופן מובהק אשר ביצועה מהווה לטעמי הפרה בוטה של התנאי שנקבע.

 

48.  לאור האמור הנני קובע כי העבירות דנן מפעילות את שני המאסרים המותנים, הן בתיק הראשון והן בתיק השני.

 

49.  בכל הכבוד, סבורני כי בנסיבות דנן אין מקום להארכת התנאי כפי שעתר הסנגור, בהיעדר כל הצדקה לכך וכך קובעת ההלכה הפסוקה:

12

 

"הסמכות להארכת התנאי קבועה בסעיף 56 לחוק העונשין, אשר מורה כי:

 

"בית המשפט שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר רשאי, על אף האמור בסעיף 55 ובמקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי, לצוות, מטעמים שיירשמו, על הארכת תקופת התנאי, או חידושה, לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים, אם שוכנע בית המשפט שבנסיבות הענין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי."

 

בפסיקה פורש סעיף 56 כמחייב טעמים שאינם מתמצים באורכו הרב של התנאי המופעל ובהכבדתו על עונשו של הנאשם. ברע"פ 7391/08 מחאג'נה נ' מדינת ישראל, פסקה 20 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (14.9.2009):

 

"על-פי מצוות החוק, הארכת תקופת תנאי אפשרית 'מטעמים שיירשמו... אם שוכנע בית המשפט שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק להפעיל את המאסר על תנאי' [...] שיקול הדעת הניתן לבית המשפט בהארכת עונש מאסר מותנה מתמקד במצבים שבהם מוצדק לתת לנאשם הזדמנות נוספת לחזור לדרך הישר, כאשר הוא מראה סימנים המניחים יסוד לציפייה כי כך יהיה. עצם אורכו של עונש המאסר על תנאי שהוטל בגין הליך קודם אינו טעם מיוחד להארכתו, במיוחד כאשר הנאשם אינו מראה סימנים אמיתיים של הכרה והפנמה של משמעות התנהגותו הפלילית. הימנעות מהטלת עונש מאסר בפועל והארכת תקופת התנאי רק בשל היקפו של עונש המאסר על תנאי שיש להפעילו, אינה מתיישבת עם קו עונשי אפקטיבי וראוי בנסיבות מקרה זה".

 

מסעיף 56 לחוק העונשין ומן הפרשנות שניתנה לו בפסיקה עולה כי לשם הארכת התנאי נדרשים טעמים מיוחדים ("מטעמים שיירשמו").

 

[ראו: רעפ 1441/14 האבט חמיס נ' מדינת ישראל, כבוד השופט ג'ובראן, עמודים 7-8, 9.12.2014].

 

50.  סבורני כי בשים לב לחומרתו של האירוע, לכך כי לנאשם שני מאסרים מותנים בני הפעלה ואף בשים לב לעברו העשיר של הנאשם כפי שעולה מרישומו הפלילי, אין כל מקום להארכת התנאי.

 

ענישה במתחם

 

13

51.  כאמור, הסנגור עתר להסתפק בתקופת המעצר של הנאשם, אשר עומדת על חודשים בודדים, בהתאם לרף התחתון של המתחם שקבעתי, בפרט שלמרבה המזל הכלב חי ובריא.

 

52.  יחד עם זאת, בחינת כתב האישום והאירוע עצמו מעוררים שאט נפש ומלמדים על החומרה הגלומה בהם. כפי שיש להביע סלידה מאירוע דקירתו של אדם יש להביע סלידה מאירוע דקירתו של בעל חיים, כשאין מדובר בהגנה עצמית מובהקת. הדברים מקבלים משנה תוקף בפרט שהכלב מושא כתב האישום היה קשור בתוך מבנה, לא היווה סכנה למאן דהוא ואף הותר בזירה כשהוא מתבוסס בדמו. כן הובהר כי אילולא עבר הכלב סדרה של ניתוחים, סביר כי גורלו היה אחר.

 

53.  לכך יש להוסיף כי הנאשם כאן הורשע אף בעבירה של הסגת גבול כדי לעבור עבירה כשהוא נושא נשק קר ואשר העונש עליה הינו 4 שנות מאסר. אף בשל כך לא ניתן לקבל את עתירת הסנגור לעונש, או להשוואה למקרים אחרים בהם דובר בהתעללות בלבד.

 

54.  לא ניתן אף להתעלם מעברו העשיר של הנאשם, כאשר באמתחתו 7 הרשעות בעבירות אלימות, רכוש ועבירות נוספות וכן הרשעות נוספות בבית משפט לנוער, ב - 15 השנים האחרונות, נתונים המלמדים על מסוכנות הנאשם (ראו ת/2).

 

55.  לא ניתן אף לקבל אף את דברי הנאשם כי מדובר בכלב שתקף את אמו ועוד כמה אנשים באזור, כשהנאשם נסמך על אישור רפואי קודם לאירוע, וכשלא ברור באיזה כלב מדובר ומה הקשר למתלונן מושא כתב האישום. אף אם הדברים נכונים, אין כל הצדקה למעשה שביצע הנאשם.

 

56.  יחד עם אלה, לקחתי בחשבון את הודאת הנאשם מיד עם תחילת משפטו, הבעת הצער על המעשה, כאשר הלכה למעשה מדובר באירוע ראשון ויחיד של התעללות בבעל חיים, וכן את העובדה כי הנאשם מצוי במעצר תקופה לא מבוטלת תוך שלקחתי בחשבון אף את תקופת מעצר הבית בו שהה. כמו כן, לקחתי בחשבון את העובדה כי הנאשם טרם ריצה עונש מאסר מאחורי סורג ובריח וכי זהו מאסרו הראשון.

 

57.  באיזון בין מכלול הנסיבות שפורטו מצאתי לגזור עונש מאסר המצוי בתוך המתחם. לפיכך, לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים וכן קראתי את פסיקה אותה הגישו הצדדים, ובראיות שהציגו, הנני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

 

57.1    6 חודשי מאסר בפועל; הנני מפעיל את עונשי המאסר על תנאי למשך 4 חודשים ו - 6 חודשים מושא ת"פ 24328-03-11 ות"פ 28080-11-09 וקובע כי ירוצו בחופף בחלקם, באופן שבגינם יישא הנאשם 7 חודשי מאסר. סה"כ ירצה הנאשם 13 חודשי מאסר. מתקופה זו ינוכו ימי מעצרו.

 

14

57.2    6 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים, והתנאי שלא יעבור עבירות בהן הורשע וכל עבירת אלימות, מכל סוג שהוא;

 

57.3    קנס בסך 4,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב - 10 תשלומים, חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 1.11.2016 ובכל 1 לחודש שלאחר מכן.

 

57.4    הנאשם יחתום על התחייבות להימנע מכל עבירה בה הורשע לרבות מכל עבירת אלימות על סך 3,000 ₪ למשך 3 שנים. ההתחייבות תחתם היום שאם לא כן יאסר הנאשם למשך 14 יום.

 

57.5    הנאשם יישא בפיצוי למתלונן בסך 3,000 ₪ לתשלום תוך 90 יום.

 

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז לוד, תוך 45 יום.

 

 

 

ניתנה והודעה היום י' טבת תשע"ו, 22/12/2015 במעמד הנוכחים.

 

 

 

 

 

הוקלדעלידייפהאטלן