1

09 ספטמבר 2019

לפני:

כב' השופט אורן שגב

החלטה

לפניי בקשה לביטול כתב האישום אשר הוגש כנגד הנאשמים. אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר שנתתי את דעתי לטענות הנאשמים, באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות, ולהלן אפרט את טעמיי.

1.      כנגד הנאשמים הוגש ביום 29.05.19 כתב אישום המייחס להם עבירות לכאורה על חוק ארגון הפיקוח על העבודה, תשי"ד-1954, פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] תש"ל-1970, תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988, תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999, תקנות הבטיחות בעבודה (עבודדה בגובה), תשס"ז-2007.

2.      ביום 11.10.18, בטרם ניתן מענה לכתב האישום, הגישה המאשימה כתב אישום מתוקן, על דרך שינוי מועד ביצוע העבירות (05.05.16 במקום 26.05.16).

טענות הנאשמים

3.      לטענת הנאשמים, יש להורות על ביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק מהטעמים הבאים:

(א)  במהלך ביצוע עבודת הרחבות של דירות קיימות, הנאשמת 1 נקלעה לסכסוך דיירים מול משפחת רביב, המתגוררת מול הבנין שבו התבצעו העבודות. אותה משפחה עשתה כל שלאל ידה כדי למנוע את המשך ביצוע העבודות ברחוב על מנת להימנע מביצוע צו ההריסה שהוצע בעקבות הבנייה החורגת שהיא עצמה ביצעה.

(ב)   ביום 05.05.16 הגיעה לאתר חוקרת וחרף העובדה שכל ההתראות שניתנו על ידה תוקנו, היא סירבה להתיר את המשך ביצוע העבודות. אותה חוקרת היא זו שחקרה את הנאשים ועדים נוספים בתיק ומסרה סיכום חקירה.

2

(ג)    לנאשמים הסתבר בדיעבד, כי הוריה של אותה חוקרת הם חברים קרובים של משפחת רביב ושכנים בעצמם. בסופו של דבר, ולאחר שהוגשה כנגד אותה חוקרת תלונה במשרד הכלכלה, אישר מפקח עבודה אחר את החזרת העבודות.

(ד)   כתב האישום הוגש כעבור למעלה משנתיים ימים מהמועד בו התרחשו האירועים המתוארים.

4.      הנאשמים הוסיפו, כי דין כתב האישום להתבטל גם מחמת שיהוי בהגשתו, וזאת לאור תקופה של כשנתיים וחצי בין ההליכים שהתקיימו בחודש מאי 2016 לבין מועד הגשת כתב האישום, וזאת בניגוד להנחיות היועמ"ש - 12 חודשים. שיהוי זה גרם להם לנזק ראייתי ופגע ביכולתם להתגונן, באינטרס הציפייה שלהם ובאינטרס ההסתמכות שלהם, במיוחד לאור העובדה שההפרה הנטענת תוקנה באופן מיידי, צו הקפאת העבודות בוטל ועבודות ההרחבה באתר הסתיימולפני כשנתיים.

5.      דין כתב האישום להתבטל גם מן הטעם שהחוקרת הראשית בתיק פעלה בניגוד עניינים לכאורה בשל העובדה שלא ציינה את קרבתה וקרבת משפחתה למשפחת רביב. כשעומתה עם עובדה זו, החוקרת לא מצאה לנכון לפסול את עצמה מהמשך הטיפול בתיק. יתרה מזאת, מדריכים שהיו אמורים להגיע להדרכה, ביטלו את ההדרכה, לטענתם, בעקבות שיחות מהחוקרת.

6.      מדובר באכיפה בררנית ומפלה, שכן באתרים אחרים בהם גם בוצעה בנייה ולא הרחבות, בהיקף גדול יותר משמעותית, וחרף פגמים רבים וכבדי משקל, לא בוצעו כלל הליכי אכיפה.

7.      הנאשמים טענו עוד, כי דין כתב האישום להתבטל גם מחמת העובדה שהיה על המאשימה לנקוט בהליך מנהלי ולא בהליך פלילי וכי לא ניתנה להם זכות טיעון, באופן שהפר את זכויותיהם ובאופן המנוגד להנחיות צו בטיחות והנחיות פרקליט המדינה.

8.      הנאשמים הוסיפו, כי קיימים פגמים נוספים בראיות התביעה ושבו והדגישו כי תיקנו את הליקויים שנמצאו באופן מיידי.

9.      לגופו של עניין, ותוך שמירה על כל טענותיהם, כפרו הנאשמים בעובדות כתב האישום.

טענות המאשימה

10.  המאשימה הקדימה וטענה, כי טענת הגנה מן הצדק תתקבל רק שעה שבית המשפט מגיע למסקנה, כי התנהגות הרשות היא בלתינסבלת, שערורייתית ומקוממת בהתעמרותה, באופן שהדעת אינה ותחושת הצדק האוניברסלי אינן יכולות לסבול אותה. מטבע הדברים , מדובר במקרים נדירים, שמקרה זה אינו בא בגדרם.

11.  לגופו של עניין, טענה כי אין בשיהוי בהגשת כתב האישום הצדקה לביטול כתב האישום, וכי בית המשפט יכול להביא זאת במסגרת גזירת העונש. עוד טענה, כי ההחלטה על הגשת כתב האישום התקבלה ע"י הגורמים המשפטיים אצל המאשימה ולא על ידי החוקרת, אשר חלקה התמצה בהבאת ממצאי החקירה כהוויתם. מכאן, שההחלטה על הגשת כתב האישום אינה נגועה בניגוד עניינים.

3

12.  בנוגע לראיות, אלה מצויות אצל המאשימה, ובניגוד לטענת הנאשמים, קיים דו"ח חקירה של המפקחת, הכולל תצלומים של האתר.

אשר להכרעתי

13.  באשר לטענת השיהוי, מקובלת עלי טענת המאשימה, לפיה אין די בתקופה שצוינה כדי להקים עילה לבטל את כתב האישום, וכי, לכל היותר, ניתן לשקול זאת במסגרת גזירת העונש של הנאשמים, ככל שיורשעו בדינם. באשר לטענת הנאשמים, כי נגרם להם נזק ראייתי, אזכיר את הברור מאליו, עסקינן בהליך פלילי ונטל ההוכחה מוטל על כתפי המאשימה. עוד ייאמר, כי הנאשמים לא פרטו מהו הנזק הראייתי הספציפי שנגרם וא שעלול להיגרם להם והסתפקו באמירה כללית.

14.  בנוגע לכל יתר טענות הנאשמים, הרי שדינם להתברר בשלב הראיות ולא כעת, ובמה דברים אמורים? אזכיר, כי בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה (דואב), מקומה של טענת הגנה מן הצדק מסוג אכיפה בררנית, להתברר במסגרת שלב הראיות, ולא כעת. ראו לעניין זה עפ"א 16393-12-13, עפ"א 43130-02-14 מדינת ישראל נ' אלירן דואב. להלן - "הלכת דואב" ניתן ביום 09.09.15.

15.  אביא להלן בתמצית את עיקרי הלכת דואב, הרלוונטיים לעניינו:

(א)  החלטה על הגשת כתב אישום צריכה לעמוד באמות המידה של המשפט המנהלי, שכן שיקול דעתו של תובע הוא שיקול דעת מנהלי (ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ [פורסם ביום 10.9.13) (להלן - "עניין פרץ").

(ב)   על פי המודל המינהלי של טענת ה"הגנה מן הצדק" הוקנתה לבית המשפט הסמכות להפעיל ביקורת שיפוטית על רשויות התביעה והחקירה, וזאת מקום שההליך המנהלי של קבלת ההחלטה להעמיד אדם לדין עומד בסתירה מהותית לעקרונות של "צדק והגינות משפטית" (כלשון סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי). מקום שבו נטענת טענה של "הגנה מן הצדק" מן הראוי לבחון את מידת "נפסדותה" של התנהגות הרשות בנפרד משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם, שהרי גם אם אשמתו גלויה וברורה על פני הדברים, אין בכך כדי למנוע ממנו מלהנות מ-"הגנה מן הצדק", אם נתקיימו הנסיבות המיוחדות המצדיקות זאת (בג"צ 1563/96 כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נה (1) 529, 549 - 550).

(ג)    טענה של אכיפה בררנית נחשבת לאחד הביטויים של טענת ה"הגנה מן הצדק" המוכרת כטענה מקדמית במשפט הפלילי, והיא מעוגנת היום בהוראת סעיף 149(10)לחסד"פ (ראו ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פולדי פרץ ואח' (10.9.2013), בפסקה 27 וההפניות שם, להלן: עניין פרץ, וכן בש"פ 7148/12 עז אל דין כנאנה נ' מדינת ישראל (14.10.2012) (להלן: עניין כנאנה, בפסקה 14).

4

(ד)   ביסוד דוקטרינת ההגנה מן הצדק עומדת התכלית להבטיח הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. כך נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, ובהם פסק הדין המנחה בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6), 806-807 (2005), (להלן: פרשת בורוביץ'), אשר קבע כי "בעיקרון עשויה אפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט. עם זאת הובהר שם, כי "... לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה, או רשות מעורבת אחרת, יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק".

(ה)  עוד נקבע כי "ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה ...מהלך קיצוני שבית המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות, שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו. ..." (עמ' 807 לפסק הדין הנ"ל).

(ו)    דוקטרינת ההגנה מן הצדק עשויה לחול גם על מקרה בו שוכנע בית המשפט כי ההחלטה להגיש כתב אישום חרגה ממתחם הסבירות, באופן שיש בהגשת כתב אישום כדי לפגוע באופן חריף בתחושת הצדק וההגינות.

(ז)    בית הדין הארצי התייחס לכך, תוך התייחסות לעניין פרץ בע"פ (ארצי) 14/07 מדינת ישראל - הום סנטרס ואח (22.11.2007) להלן: עניין הום סנטרס, וכן ע"פ (ארצי) 43/10 אלוניאל בע"מ נ' מדינת ישראל (24.1.2013)).

(ח)  אכיפה בררנית שהיא כאמור אחד הביטויים של טענת ההגנה מן הצדק היא "אכיפת הדין נגד אדם אחד והימנעות מאכיפתו נגד אחרים - כאשר מדובר במקרים דומים", והיא יכולה לבוא לידי ביטוי בשני אופנים: "הראשון, החלטה להעמיד לדין רק חלק מן המעורבים בפרשה נדונה; השני, החלטה להעמיד לדין בשעה שבפרשות אחרות שעניינן דומה לא הוגשו כתבי אישום". המשותף לשניהם הוא כי "סמכות האכיפה הופעלה נגד אחד ולא נגד אחרים, ללא כל טעם טוב להבחנה ביניהם" (עניין פרץ).

(ט)  ברקע הדברים, יש לזכור כי לרשות המנהלית שבידה מופקדת הסמכות להגיש כתבי אישום כמו לכל רשות מינהלית אחרת, עומדת חזקת התקינות המינהלית, לפיה היא מוחזקת כמי שפעלה כדין בהגישה את כתב האישום, וזאת כל עוד לא הוכח אחרת. על הטוען אחרת, הוא הנאשם שבפיו טענה לאכיפה בררנית, מוטל הנטל לנסות ולסתור את החזקה "ולהוכיח כי בוצעה לכאורה הבחנה לא ראויה בין מי שנתוניהם הרלוונטיים שווים. משעה שהוצג בסיס ראייתי כאמור, מתערערת חזקת התקינות והנטל יעבור אל כתפי הרשות המינהלית, אשר תתבקש להוכיח כי האכיפה - אף שהיא נחזית בררנית על-פני הדברים - התבססה על שיקולים עניינים בלבד, שיש להם משקל מספיק כדי לבסס עליהם את החלטתה" (עניין פרץ).

5

(י)    ככל שימצא המותב הדן בטענה בדבר אכיפה בררנית כי די בתשתית הראייתית הלכאורית הראשונית שהניח הנאשם לפניו כדי להעביר את הנטל משכמו אל שכם התביעה כאמור לעיל, ובמסגרת תשובת המאשימה, יוכל בית המשפט להשתמש בסמכות כפי שהיא נתונה לו בסעיף 108 לחסד"פ ולהורות על הגשת נתונים ומסמכים, והכל בהתאם לנסיבות המקרה כפי שנפרשו לפניו.

בירור טענת האכיפה הבררנית, המחייבת איפוא הצגת בסיס ראייתי ראשוני מטעמו של הנאשם לסתירת תקינות המעשה המינהלי, מחייבת את בית המשפט להיכנס כבר בשלב הראשון לבדיקה פרטנית של חומר הראיות שלפניו. זאת לפחות על מנת להשתכנע שהנאשם נמנה עם קבוצת השוויון הרלוונטית שעליה הוא מצביע בטענתו לאכיפה בררנית. משנדרשת העמקה בחומר הראיות, תוך ראיה כוללת של מלוא היקפן, מן הראוי שהגורם שיזקק לדיון בטענת האכיפה הבררנית על שלביה השונים יהיה המותב הדן באישום לגופו.

16.  לאור האמור לעיל, על הנאשמים להעלות את טענת ההגנה מן הצדק מסוג אכיפה בררנית בשלב ההוכחות ועל כן, לעת הזו, אין מנוס מלדחותה.

17.  באשר לטענה לניגוד עניינים לכאורה של החוקרת, אף זו טענה שחייבת להתברר בשלב הראיות באמצעות חקירת הנוגעים בדבר, ולעת הזו, אין בפני ביה"ד אלא כתב האישום. ברי אפוא כי ביה"ד נעדר בשלב מקדמי זה כל יכולת להכריע בטענה, שהנה כבדת משקל כשלעצמה ואכן מן הראוי שתבורר עד תום; הוא הדין לגבי כל הטענות הנוספות שבפי הנאשמים ואשר עניינם ראיות המאשימה.

18.  באשר לבחירתה של המאשימה בהליך הפלילי חלף ההליך המנהלי, הרי שמדובר בפררוגטיבה המסורה לגורמי האכיפה, בהתאם למדיניות משפטית ובהתאם לכללים מנחים מטעם היועמ"ש. הגם שלא ניתנה התייחסות לכך מטעם המאשימה, הנאשמים לא הניחו כל הסבר, ולו ראשוני, מדוע במקרה זה, ולאור ריבוי העבירות לכאורה, נהגה המדינה שלא כשורה שעה שביכרה את ההליך הפלילי על פני ההליך המנהלי.

אחרית דבר

19.  משלא מצאתי כי מתקיים צידוק להורות על ביטול כתב האישום בשלב מקדמי זה, הבקשה נדחית ולאור כפירתם של הנאשמים בעובדות כתב האישום, אני מורה על העברת התיק לשמיעת ראיות, בהתאם לסדרי העבודה בביה"ד.

ניתנה היום, ט' אלול תשע"ט, (09 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.