1

2

מרגלית אלעזרוב

אמו של הנאשם, טוענת לזכות במחצית דירה ברחוב זיסמן 14 (D36) רמת גן. הזכויות בדירה נרכשו על-ידיה ועל-ידי צד ג' (שמוליק כהן בן דודו של הנאשם), ביום 20.3.06, בסך 456,000$, והיא שילמה מחצית מסכום הרכישה.

3

כיום המבקשת חולה תשושה בת 92 ומרותקת למיטתה. ביום 15.12.15 ניתן צו אפוטרופסות קבוע על גופה. בשל אי כשירותה לחתום על תצהיר, הוגשה בקשה לבית המשפט למנות את בא-כוחה כאפוטרופוס לרכוש (תיק 44759-06-18). עורכי הדין שייצגו את הצדדים בעסקת הרכישה, אישרו כי המבקשת נכחה במעמד חתימת ההסכם וחתמה עליו בעצמה. לא נתקבלה אצל המבקשת הודעה כדין מטעם המאשימה, בדבר רישומו של העיקול הזמני.

נכסים אחרים השייכים למבקשת עוקלו ושוחררו בהסכמת המאשימה, לפיה אין למבקשת קשר למעשיו של הנאשם, ונכסיה נרכשו עת היה הנאשם נעדר יכולת כלכלית לרכשם. היה מקום להחיל אותה הסכמה גם על הדירה נשוא בקשה זו.

לטענת ב"כ המבקשת, המאשימה לא הרימה את הנטל לסתור את זכותה הרשומה כדין בפנקס רישום המקרקעין, המהווה ראיה לתוכנו. לא הוכח כי הנאשם מימן את הרכישה, או העביר את הזכויות בדירה על שם המבקשת. המבקשת רכשה בעצמה את הדירה בתמורה מלאה ובתום לב, ממקורותיה היא, לפני מועד ביצוע העבירות נשוא האישום. אין לעסקת הרכישה כל נגיעה למעשים המיוחסים לנאשם, ולא הוכח אחרת. הטענה המוכחת היחידה של המאשימה באשר לדירה, בהכרעת הדין, היא קבלת דמי השכירות על-ידי הנאשם, אולם אין בכך כדי לגרוע מתוקף היותה הבעלים הרשום.

מהכרעת הדין עולה, כי אין מדובר בעסקת רכישה מלאכותית או בדויה. עוד עולה מהכרעת הדין, כי לא היתה לנאשם יכולת כלכלית לממן את רכישת הדירה במועד רכישתה. בקשת החילוט עלולה לגרום לפגיעה קשה ובלתי צודקת בזכויותיה של המבקשת, בהיותה אזרחית שומרת חוק, ונוכח גילה ומצבה הרפואי.

אשר להגשת תצהיר, המבקשת קשישה סיעודית בת 92, אינה כשירה למסור תצהיר, והאפוטרופוס הממונה על גופה ורכושה אינו מוסמך להעיד במקומה אודות רכישת הדירה לפני שתיים עשרה שנה. המסמכים שצורפו לבקשה מעידים על רישום הזכויות, ומהווים ראייה לבעלות המבקשת בדירה, אשר לא נסתרה על-ידי המאשימה. זכות הקניין של המבקשת גוברת בנסיבות העניין.

אי מתן הסבר מצד המבקשת ואי הצגת אסמכתאות לתשלום עבור רכישת הדירה, אינו פועל לרעתה, כשנטל ההוכחה מוטל על המאשימה, ובפרט כאשר הרכישה נעשתה לפני שנים רבות. בנוסף, אין למבקשת או לדירה מעורבות בעבירות בהן הורשע הנאשם.

לנאשם אין זכות לערוך שינוי בבעלות בנכס, ולכן אינו יכול להיות בעלים מהותי בדירה. ניסיון המאשימה לחלט רכוש שאינו שייך לנאשם פוגע חמורות ובאופן בלתי מידתי במבקשת.

4

המאשימה מתנגדת לבקשה, וטוענת כי הנטל על המבקשת להוכיח את זכותה הקניינית בנכס ואת תום ליבה. בניגוד לדין, המבקשת לא צירפה תצהיר לבקשה, ובכך יש כדי להעיד על חוסר תום לב. גם בתה של המבקשת ריבה בל, שהיא האפוטרופה הקבועה על גופה מיום 15.12.15, לא הגישה תצהיר. לבקשה גם לא צורף תצהיר מטעם האפוטרופוס על רכושה. די באי הגשת תצהירים כאמור, כדי להביא למחיקת הבקשה על הסף, ושעה שנטל ההוכחה מוטל על המבקשת, דין הבקשה להידחות, בעיקר בהיותה רצופת טענות עובדתיות.

לחילופין, דין הבקשה להידחות בשל ממצאי הכרעת הדין, לפיהם הבעלות המהותית בדירה נשוא הבקשה היא של הנאשם ולא של המבקשת. המאשימה הפנתה לראיות לעניין בעלותו המהותית של הנאשם בדירה, בין היתר להודעותיו בהן אישר כי דמי השכירות הופקדו בחשבונו, צילומי הסתר וחקירתו הנגדית של הנאשם.

ההגדרה הרחבה שניתנה למונח "רכושו של הנידון" בסעיף 21(ב) לחוק איסור הלבנת הון, נועדה למנוע מצבים של הברחת רכוש באמצעות הסוואת בעלות, תוך הותרת השליטה האפקטיבית בנכס ובפירותיו. לצורך תכלית החילוט יש להתחשב בבעלות המהותית ולא בזו הפורמאלית. לחילופין, ככל שבית המשפט לא יקבל את עמדת המאשימה כי הדירה נשוא הבקשה היא רכושו של הנאשם, ניתן לחלט את הדירה מכוח סעיף 21(ג) לחוק איסור הלבנת הון.

טענת המבקשת כי לא קיבלה הודעה כדין בדבר רישום העיקול על הדירה אינה רלוונטית לעצם חילוט הרכוש. תפיסת הרכוש הינה הליך דיוני שמטרתו הבטחת חילוט עתידי. בשלב התפיסה עתר הנאשם לשחרור שתי דירות נוספות הרשומות על שם הוריו, ודירות אלה אכן שוחררו לאחר שהנאשם הצהיר כי אינן בבעלותו הרשמית או המהותית. ביחס לדירה נשוא הבקשה, אשר נתפסה עם הגשת כתב האישום, נמנע הנאשם מהגשת בקשה ומתן הצהרה דומה.

דיון

בעניינה של מרגלית אלעזרוב

הנכס בשליטת הנאשם - כאמור בהחלטתי בעניינו של המבקש גיא אלעד, לשם הכרעה האם נכס הוא רכושו של הנדון, אין שואלים האם העסקה בדויה, לפי מבחני סעיף 200(5) לפקודת מס הכנסה, אלא האם מתקיימות דרישות סעיף 21(ב) לחוק איסור הלבנת הון, דהיינו, האם הרכוש מצוי "בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו" של הנדון.

בדירת המבקשת מתקיים יסוד השליטה של הנאשם, דהיינו, הנאשם משכיר את הדירה, מקבל את הכסף לכיסו ולא מעביר אותו לחשבון האם. גם אם אצא מתוך הנחה כי המבקשת היתה זקוקה לעזרה בהשכרת הנכס עקב גילה, ולאחר מכן עקב מחלתה, סביר היה להניח כי את דמי השכירות לא יקח הנאשם לעצמו, אלא יעביר לאמו.

5

הנאשם לא עשה זאת, ורק טען כי אם תזדקק לכסף בעתיד, יעביר לה[4]. יתכן שיעשה כן כדבריו, בעתיד, אך התנהגותו הנוכחית ושמירת דמי השכירות בידיו, מלמדת על שליטתו בנכס ובפירותיו.

סתירת הבעלות - המבקשת, אם הנאשם, לא הביאה ראיות לסתור את הקביעות בהכרעת הדין, ובהקשר זה איני מקבלת את טענת באי כוחה, לפיה די ברישום על שמה כדי לפטור אותה מהבאת ראיות להוכחת זכותה בנכס, באופן שיתגבר על הוראת החילוט.

סעיף 21(ב) לחוק איסור הלבנת הון יוצא מתוך הנחה, כי יכול להיות רכוש שהוא בשליטתו של נדון, אבל רשום בלשכת רישום המקרקעין על שם צד ג'. לכן, אם הוכיחה המאשימה כי הנכס בשליטתו של הנדון, עובר הנטל אל צד ג', להוכיח אחרת, כאמור בסעיף 21(ד) לחוק. הדרך לעשות כן מפורטת בסעיף 3(ב) לתקנות הסמים המסוכנים (סדרי דין לענין חילוט רכוש), תש"ן-1990 המורה לטוען לזכות ברכוש להגיש לבית המשפט תצהיר עם פירוט טענותיו לגבי הרכוש, ולצרף אליו את כל המסמכים התומכים בטענותיו, כולל מסמכים המעידים על דרך רכישתו של הרכוש ועל התשלום בעדו. אמנם מדובר באשה חסויה אשר אינה יכולה לתת תצהיר, אולם אם חפצו באי כוחה להראות כי רכשה את הנכס ממקורותיה שלה, כדי להתמודד עם שליטת הנאשם בנכס, יכולים היו לעשות כן באמצעות הצגת דפי חשבון בנק, עובר לרכישת הנכס, או באמצעות תצהיר מטעם האפוטרופה בתה, אחותו של הנאשם, אשר יפרט את נסיבות רכישת הנכס, ויסביר מדוע דמי השכירות אינם נכנסים לחשבונה של האם. דבר מכל אלה לא נעשה, ובהעדרם, נותרת השליטה של הנאשם בנכס כעובדה יחידה, המלמדת על כך שזהו רכושו של הנאשם, כאמור בסעיף 21(ב) לחוק איסור הלבנת הון.

6

נימוקים מיוחדים - למרות כל האמור לעיל, סברתי כי בנסיבות העניין, ומטעמים מיוחדים שאפרט מיד, אין מקום להורות על חילוט דירת האם, כאמור בסעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון.

מהראיות בתיק עולה שוני בין מקורות המימון של דירת האם לבין מקורות המימון של דירות הבן.

אשר לדירות הרשומות על שם בנו, הודה הנאשם כי הוא שילם את כספי הרכישה בסך 200,000 $ (שמקורם לטענתו באביו המנוח). אשר לדירתה של המבקשת, טען הנאשם באותה חקירה, כי היא עצמה שילמה את הכסף, ממקורותיה[5]. האם לא נחקרה בעניין זה (יתכן שכבר בשנת 2012 היתה חולה, ואין באמירה זו משום קביעה כי היה מחדל חקירתי), אולם אם היתה נחקרת במועד הרלוונטי, דהיינו, בשנת 2012, יתכן והיתה יכולה למסור גרסה שתחזק את זכותה בדירה, תפרש את מקורות המימון לרכישתה, ותשלול את קונסטרוקציית השליטה הקבועה בחוק.

אכן, מימון הנכס אינו אחת מדרישות סעיף 21(ב) לחוק איסור הלבנת הון, כדי לקבוע כי הרכוש רכושו של הנדון, ודי בשליטה, המתקיימת כאן. אולם אם ניתן היה לשמוע את אם הנאשם היום, ולהבין ממנה את נסיבות הרכישה, יתכן והיתה יכולה לשפוך אור על מקורות המימון שלה, וליתן הסבר אחר לשליטתו של הנאשם בנכס, לבד מהעזרה המתבקשת לאם קשישה.

על כן, הגם שקבעתי כי דירת האם בשליטת הנאשם, מהנימוקים דלעיל החלטתי שלא לצרפה לרכוש המיועד לחילוט, ואני מורה על הסרת העיקול מזכויותיה של אם הנאשם בדירה ברחוב זיסמן 14, (D36) רמת גן.

ארזה אלעד

רעיית הנאשם, טוענת לזכויות בדירת המגורים ברחוב צמרות 5 בהרצליה, הרשומה על שם שני בני הזוג, ובמחצית מהרכוש התפוס (ראו ה"ש 1), מכח חזקת השיתוף בנכסים, בהיות נכסים אלה רכוש שצברו בני הזוג במהלך חייהם המשותפים, למעט הכסף המזומן והיהלומים שנתפסו בעסק, מאחר ולא הייתה לה כל נגיעה לפעילות העסקית.

7

דירת המגורים נרכשה בשנת 1993, ומומנה ברובה על-ידי אביה וסבה של המבקשת, אשר שילמו לחברה הקבלנית סכומי כסף נכבדים העולים כדי מאות אלפי ₪, לצד משכנתא שנטלו בני הזוג. המבקשת צרפה לתצהירה אסמכתאות לתשלומים הנטענים. על כן, לטענתה, בכל הנוגע למחצית דירת המגורים, המבקשת אינה במעמד של טוענת לזכות, שכן אין למאשימה כל זכות לחלט את חלקה בה.

לחילופין, הדירה נרכשה שנים רבות לפני ביצוע העבירות, ולכן אין מדובר בנכס שרכישתו התאפשרה בעקבות העבירות בגינן מתבקש החילוט, ולכן חל הסייג האמור בסעיף 21(ג) לחוק איסור הלבנת הון. המבקשת גם תמת לב, לא הייתה שותפה לביצוע העבירות, לא הייתה מודעת להן, ודירת המגורים אף לא שימשה רכיב בביצוען. ב"כ המבקשת טוענים, כי אין לקבל את טענת המאשימה, לפיה תום לב הוא תנאי מצטבר לזכות קניינית על מנת לבסס סייג לחילוט. סעיף 36ג(א) עוסק בתום לב ביחס לרכישת הזכות ברכוש, וכך הדבר בעניין המבקשת.

בנוסף, לו תחולט הדירה תיוותר המבקשת ללא קורת גג, ובהיות נעדרת כל זיקה לביצוע העבירות, יוביל החילוט לפגיעה קשה בזכויותיה הקנייניות. הפסיקה נטתה לשחרר את חלקה של רעיה, ככל שהוכח כי אין זיקה בינה לבין ביצוע העבירות. טענת המאשימה כי יש לערוך הבחנה בין החילוט למימושו, ביחס לדירת המגורים, סותרת את לשון החוק, המורה כי בית המשפט לא יצווה על חילוט, אלא אם נוכח שלבעל הרכוש שחולט ולבני משפחתו הגרים עמו יהיו אמצעי מחיה ומקום מגורים סבירים.

יתר הרכוש - המבקשת בעלים של מחציתו מכח חזקת השיתוף. היא נישאה לנאשם בשנת 1980, משכך חל בעניינם הסדר איזון משאבים מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). לפיכך, המבקשת טוענת לזכות במחצית הרכוש שחילוטו מתבקש, בהיותו רכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים.

המאשימה עומדת על דרישת החילוט, כולל חילוטה של דירת המגורים בשלמותה.

דירת המגורים -המאשימה אינה חולקת על זכות הבעלות של המבקשת במחציתה (הגם שהיא מעלה תהיות באשר למקור הכספים שהגיעו מאביה וסבה של המבקשת), אך טוענת כי זכות הבעלות של המבקשת אינה שוללת את היות הדירה רכושו של הנאשם, בהתאם לפרשנות המרחיבה של המונח "רכושו של הנידון" בסעיף 21(ב) לחוק, הכולל כל רכוש שנמצא בהחזקתו ובשליטתו.

על מנת למנוע את החילוט, על המבקשת להוכיח לפי סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים גם את תום ליבה, דהיינו, כי לא ידעה כי בן זוגה מבצע עבירות, ובכך כשלה. מדובר, לשיטת המאשימה, בחובת תום לב מוגברת, הן מהטעם שמדובר במערכת יחסים קרובה ורבת שנים, והן מהטעם שבן הזוג נהנה מהכנסותיו של בן הזוג השני. זאת במיוחד בענייננו, כאשר למבקשת אין כמעט מקורות הכנסה משל עצמה, והיא תלויה בנאשם לפרנסתה.

8

בחקירתה של המבקשת נתגלו סתירות, כך למשל בקשר למהות עיסוקו של הנאשם, האם הוא יהלומן או חלפן, ולמערכת היחסים עם מגן. מהאזנות הסתר עולה, שידעה כי לנאשם כספים רבים במשרד, שאינם חוקיים, כך שהיתה מודעת לפעילותו העבריינית, ונהנתה מהכנסות אלה שמימנו את רמת חייה. זאת להבדיל מעניינו של מאיר אוחנה, שחלק מהרכוש שוחרר לידי אשתו בהסכמת המאשימה. באותו מקרה לא היתה מונחת בפני המאשימה תשתית לחוסר תום ליבה ובנוסף היא לא הסתמכה כל חייה על הכנסותיו הלא חוקיות של בעלה.

אשר לטענת המבקשת כי חילוט הדירה במלואה יותיר אותה ללא קורת גג, טוענת ב"כ המאשימה, כי יש להפריד בין חילוט לבין מימושו. החילוט מבטא את שלילת הקניין מעבריינים, אולם בעת מימוש הרכוש המחולט יחולו כלל ההגנות הקיימות בדין, לרבות הגנת דיור חלוף, כך שהמבקשת לא תישאר ללא חלופת מגורים הולמת. מכאן, שלחילוט חשיבות אף כהצהרה שיפוטית, ומניעת מצב בו הדירה, המהווה חלק מההתעשרות הבלתי חוקית של הנאשם, תעבור לדורות הבאים כחלק מההון המשפחתי.

רכוש נוסף - ב"כ המאשימה מפנה לחקירתה של המבקשת בדיון בבקשה מיום 12.6.18 בעמוד 1937 לפרוטוקול, שם הצהירה כי אינה טוענת לגבי שום רכוש אחר, לבד ממחצית דירת המגורים ששייכת לה. בנוסף, גם בבקשה שהגישה לא העלתה טענה ביחס לרכוש זה.

למעלה מן הצורך, בכל הנוגע לדירות התפוסות הרשומות על שמם של אחרים, יש לבחון את מעמדו של כל נכס בהתאם לנסיבותיו, כנדרש בפסיקה. ככל שייקבע כי דירות אלה מהוות רכוש של הנאשם, אין לקבוע כי למבקשת יש זכות קניינית לגביהן, שעה שהיא לא טענה כלל לזכות זו. לחילופין, גם אם ימצא כי למבקשת זכות קניינית בדירות, אין מניעה לחלט אותן בהתאם לסעיף 21(ג) לחוק איסור הלבנת הון, בהיותן רכוש שהנאשם העביר ללא תמורה לצד ג', במהלך ביצוע העבירות או לאחריהן.

דיון

בעניינה של ארזה אלעד

דירת המגורים - אני מקבלת את עמדת המאשימה, לפיה ניתן לראות בדירת המגורים כולה רכוש של הנאשם מכוח חזקתו ושליטתו בה, כאמור בסעיף 21(ב) לחוק איסור הלבנת הון. יחד עם זאת, לא ניתן לחלט את חלקה של המבקשת בדירת המגורים, בגין הסייג שבסעיף 36ג(א) לפקודת הסמים, לפיו: "בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש לפי סעיפים 36א או 36ב, אם הוכיח מי שטוען לזכות ברכוש כי ...רכש את זכותו ברכוש בתמורה ובתום לב ובלי שיכול היה לדעת כי הוא שימש או הושג בעבירה".

9

מדובר בדירה שנרכשה שנים רבות לפני מועד ביצוע העבירות נשוא האישום. בתקופת רכישת דירת המגורים הנאשם לא ביצע (ככל הידוע לנו), כל עבירה, ומכאן שאין מדובר ברכוש ששימש או הושג בעבירה. גם תום ליבה של המבקשת צריך להיבחן באותו המועד, דהיינו מועד הרכישה של הרכוש, ולא מועד ביצוע העבירות. על כן, גם אם אצא מהנחה שהמבקשת היתה מודעת לכך שהנאשם מבצע עבירות פליליות, במועד ביצוען, ואפילו היתה מודעת לכך שהוא מבצע עבירות על חוק איסור הלבנת הון, אין בכך די כדי לגבור על הסייג שבסעיף.

על כן אני מקבלת את טענת הזכות של המבקשת במחצית דירת המגורים ברחוב צמרות 4 בהרצליה.

יתר הרכוש המפורט בבקשת החילוט - בפתח חקירתה בבית המשפט הצהירה המבקשת, כי היא טוענת לזכות רק במחצית מדירת מגורים (עמוד 1937, שורות 9-28), ולכן ניתן לסיים את הדיון כאן. למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם אם היתה עומדת על זכויותיה ביתר הרכוש התפוס, דין טענתה היה להידחות, מהטעם שהמבקשת לא עמדה בדרישות הסייג לסעיף 36ג(א) לפקודת הסמים. גם כאן מדובר ברכוש שהוא של הנאשם בהיותו בחזקתו ובשליטתו. מבלי להיכנס לשאלת תום הלב, ברי כי המבקשת לא רכשה את זכויותיה ברכוש בתמורה כלשהי.

ניסים שעשוע

המבקש (להלן: "שעשוע") הוא הבעלים של מגרש בגוש 10136 חלקה 2 (להלן: "המגרש"), עליו רשומה משכנתא לטובת הנאשם בסך של 510,000 ₪. לטענת שעשוע, הוא קיבל הלוואה מהנאשם על מנת לרכוש את המגרש, והלוואות נוספות במהלך השנים. בשנת 1999 ביקש ממנו הנאשם לחתום על הסכם התחייבות להחזר ההלוואה בסכום של 120,000$ עד יום 31.12.2002. מכח ההסכם נרשמה המשכנתא כבטוחה להחזר ההלוואה. ההלוואה סולקה במלואה קודם מועד פירעונה, והמשכנתא אמורה היתה להימחק, על פי מסמכים שהופקדו אצל עו"ד סביון. בשל סכסוך עם עו"ד סביון לא בוצעה פעולה זו עד כה. מסמכי ההלוואה משנת 1999 ושטר המשכנתא צורפו לתצהירו של שעשוע.

בסיכומיו טען עו"ד טננבלט ב"כ שעשוע, כי על פי ההסכם אמורה היתה ההלוואה נשוא המשכנתא להיפרע עד שנת 2002, ואכן נפרעה, והראיה היא שלא הוגשה תביעה עד היום. מעבר לכך, מדובר בעילה שהתיישנה, באשר הפירעון לא נדרש מאז 2002. מכאן, שאין למאשימה בצע במשכנתא, בהעדר חוב. העסקה גם נערכה לפני ביצוע העבירות נשוא תיק זה.

עוד טען, כי הניסיון לייחס לשעשוע פריטת שיק בעסק של הנאשם בשנת 2011 אינו רלוונטי לפלוגתא הנידונה, ולא ברור אם מדובר במבקש או באדם אחר. בנוסף, אין לחלוק על טענת שעשוע כי קיבל הלוואה מהנאשם, גם אם הסתבך בתשובותיו, שהרי הסכם ההלוואה מדבר בעד עצמו.

10

המאשימה עותרת לדחיית העתירה על הסף, באשר שעשוע אינו בעל זכות ברכוש שחילוטו מבוקש. המאשימה ביקשה לחלט משכנתא - זכות קניינית הרשומה לטובת הנאשם על מגרש בבעלות שעשוע, ולא את המגרש עצמו. לשעשוע אין טענה כי זכות המשכנתא היא שלו ולא של הנאשם, אלא רק כי פרע את ההלוואה נשוא המשכנתא. זוהי טענה המכירה בקיומה של ההלוואה ושל המשכנתא שנרשמה כדין. ככל שתחולט המשכנתא, המאשימה תכנס בנעלי הנאשם ותבקש את מימושה, ואז יוכל שעשוע לטעון כנגד המימוש. מכאן, שאין בין שעשוע למאשימה פלוגתא הרלוונטית להליך החילוט.

לחילופין טענה המאשימה, כי ככל שטענתו של שעשוע היא מהסוג האובליגטורי, דהיינו, טענה לזכות חוזית למחיקת המשכנתא כתוצאה מפירעון ההלוואה (צו עשה למחיקת המשכנתא) סעד כזה אינו חלק מההתנגשות המובנית בין בקשות חילוט לצדדים שלישיים. לחילופי חילופין, מדובר בזכות שאינה מוכרעת ולכן דינה להידחות.

בנוסף, שעשוע לא הוכיח את טענת הפירעון, וגרסתו כמו גם גרסת הנאשם בעניין זה, לוקות בסתירות ופירכות שונות אשר הוצגו על-ידי המאשימה בסיכומיה.

דיון

בעניינו של שעשוע

אני מקבלת את טענת המאשימה, לפיה דינה של בקשת שעשוע להידחות על הסף, באשר כלל אינו במעמד של טוען לזכות.

הנאשם, על פי הנטען, נתן הלוואה לשעשוע, והבטיח את זכויותיו ברישום משכנתא על הנכס שבנדון, ובכך רכש לעצמו זכות קניינית בו. זכות זו, דהיינו המשכנתא, ולא המגרש שבבעלות שעשוע, מבקשת המאשימה לחלט. הזכות אינה זכותו של שעשוע, גם לשיטתו, ולכן הוא אינו במעמד של טוען לזכות.

טענתו של שעשוע לפירעון ההלוואה נשוא המשכנתא, היא למעשה טענת הודאה והדחה. הודאה בחוב נשוא המשכנתא ובחוקיות הרישום, וטענה כי נפרע ודין המשכנתא להימחק.

אין מקום לטענה מסוג זה בהליך שבפנינו. מקומה הוא בהליך של מימוש המשכנתא, או בקשה שיגיש שעשוע למחיקתה. בשלב זה, בו לא נבחנת כלל שאלת גובה החוב המובטח במשכנתא, אין רלוונטיות לשאלה האם פרע שעשוע את חובו לנאשם.

על כן אני דוחה את טענות שעשוע, ומורה על חילוט משכנתא לטובת הנאשם על סכום של 510,000 ₪ מיום 25.10.1999, הרשומה על חלקה 10136/12 בבעלות ניסים שעשוע. זכויות הנאשם כנושה בהלוואה לשעשוע, המובטחת במשכנתא יוסבו למאשימה. איני מביעה עמדה ביחס לטענת "פרעתי" שהעלה שעשוע.

14

13

12

11

ניתנה היום, כ"ט תשרי תשע"ט, 08 אוקטובר 2018, בנוכחות הצדדים.