בפני

כבוד השופט ד"ר אוהד גורדון

בעניין:

מדינת ישראל

המאשימה

נגד

נצאר סלאמין (עציר)

הנאשמים

הכרעת דין משלימה

1.      כתב האישום בהליך זה הוגש ביום 10.12.15. שמיעת הראיות החלה, ובמסגרת זו נשמעה עדותו של רס"ל נירן עטיה (להלן "השוטר עטיה"). לאחריה, גיבשו הצדדים מתווה משותף שהוצג בישיבה מיום 17.4.16. לפיו, הנאשם הודה בעובדותיו של כתב אישום מתוקן והורשע בעבירות של כניסה לישראל שלא כדין, נהיגה ללא רישיון ונהיגה ללא ביטוח. עוד לפי ההסכמה, טענו הצדדים בשאלה האם העובדות האמורות מבססות, בנוסף לעבירות הנזכרות לעיל, גם סעיף עבירה שיוחס לנאשם בכתב האישום המתוקן של נהיגה פזיזה ורשלנית לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן "חוק העונשין"). המאשימה סבורה כי יש להרשיע את הנאשם גם בסעיף האמור, ולכל הפחות בעבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת התעבורה"). ההגנה טענה שיש לזכותו מן העבירה האמורה, שכן לא התקיימו יסודותיה.

המסגרת המשפטית

2.      סעיף 338(א) לחוק העונשין קובע כדלקמן:

"העושהאחתמאלהבדרךנמהרתאורשלניתשישבהכדילסכןחייאדםאולגרוםלוחבלה, דינו - מאסרשלוששנים:

(1) נוהגרכבאורוכבבדרךציבורית".

3.      סעיף 62(2) לפקודת התעבורה קובע כדלקמן:

"העובראחתהעבירותהאלה, דינו - מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61 (א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977[...].:

(1) מפירהוראהמהוראותפקודהזו;

(2) נוהגרכבבדרךקלותראש, אוברשלנות, אובמהירותשישבהבנסיבותהמקרהסכנהלציבור, אףאםהיאפחותהמןהמהירותהמקסימליתשנקבעה".

4.      המדובר בשני סעיפי עבירה החלים על סוג דומה של מעשים, של נהיגה מסוכנת. רבים מרכיביהן של העבירות משותפים (ראו לעניין זה הערת בית המשפט העליון בפסקה 4 לע"פ 5691/09 ג'בארין נ' מדינת ישראל (11.10.09)). הדמיון בין סעיפי העבירה מתחדד נוכח הפסיקה הנוגעת לסעיף 338 לחוק העונשין, אשר הבהירה את רכיביו ובין היתר קבעה כי היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו הוא מסוג של רשלנות בלבד, כי דרישת הסיכון אינה עוסקת בהתממשותו אלא בסכנה הפוטנציאלית שנוצרה, וכי די בנהיגה "ברכב" גם אם אינה "בדרך ציבורית" (ע"פ 7193/04 יקירביץ' נ' מדינת ישראל (30.4.07); ע"פ 5691/09 הנ"לודנ"פ 8930/09 ג'בארין נ' מדינת ישראל (28.3.10); ת.פ. (רח') 26030-03-12 מדינת ישראל נ' אזגילה (23.3.14)).

5.      מהו אפוא ההבדל שבין העבירות? לטעמי הלה נגזר משאלה של מידה, המתמקדת בטיב ועצמת הסיכון שגרמה הנהיגה הנמהרת. סעיף 62(2) הנזכר לעיל מסתפק בנהיגה "שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור", ואף כזו שעומדת מבחינת המהירות בדרישות החוק. מכאן, שדרישת הסיכון שיצרה הנהיגה עוסקת בסיכון מדוד, הן מבחינת עצמתו והן מבחינת טיבו (כאשר, למשל, גם סכנה לפגיעה ברכוש כגון ל"תאונת פח" עשויה להחשב כ"סכנה לציבור"). מסקנה זו מתיישבת גם עם מיקומה של העבירה הנדונה בפקודת התעבורה ולא בחוק העונשין, ועם העובדה שאותו סעיף עבירה חל, לפי סעיף קטן 62(1), גם על כל הפרה של הוראה מהוראות הפקודה.

מנגד, סעיף 338(א) לחוק העונשין תר אחר פוטנציאל לפגיעה בחיי אדם או לחבלה בגוף. הדבר עולה הן מלשונו והן ממיקומו בסימן ד' לפרק י' לחוק העונשין, העוסק בעבירות של "סיכון החיים והבריאות". סעיף 338(א)(1) עוסק אפוא בנסיבות בהן יצרה הנהיגה הרשלנית סיכון משמעותי וקונקרטי יותר, לפגיעה בגוף או בנפש. מכאן ההצדקה לענישה המרבית אשר נקבעה לעבירה זו שהיא חמורה מזו שנקבעה לקודמתה, ולהפיכתה של הנהיגה המסוכנת בנסיבות הנדונות לעבירה לפי חוק העונשין.

מסקנה פרשנית זהירה בנוגע להיקפו של סעיף 338 מתחייבת, לשיטתי, גם כדי להימנע ממצב שבו מעשים רבים של נהיגה רשלנית יביאו להרשעה לפיו. שהרי, מעשה רשלנות יוצר מעצם טיבו סיכון, וכשעסקינן בנהיגה הסיכון הוא לתאונה שאחד מתוצאותיה הרעות עלולה להיות פגיעה בגוף. לכן, הסתפקות ביצירתו של סיכון רחוק יותר לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 338 עלולה לרוקן מתוכן את העבירה הפחותה שבסעיף 62(2) לפקודת התעבורה.

יישום

6.      יישומן של קביעות אלה על העובדות במקרה דנן מעלה, כי הן מתאימות יותר להרשעה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, מאשר לפי סעיף 338(א) לחוק העונשין.

7.      העובדות הרלבנטיות עוסקות, כמובן, בצורה בה נהג הנאשם בעת שניסה להימלט מידי השוטרים. לשם כך יש להזכיר את ההקשר, העולה מן העובדות בהן הודה הנאשם: ביום האירוע שהה הנאשם בישראל שלא כדין, וכשהבחין במחסום משטרתי בעודו נוהג ברכב מסחרי ביצע פניית פרסה ונמלט במהירות מכביש 9 לכביש 443. במחלף בן ציון פנה לעבר בית חנינה החדשה. השוטרים דלקו בעקבותיו בניידת, בהפעילם אורות כחולים וסירנה, עד שעקפו אותו וחסמו את דרכו שאז עצר הנאשם את רכבו עצירה פתאומית, עלה על מדרכה ונתפס.

8.      אין להתעלם מנקודות הפועלות לחובת הנאשם, ושאפשר כי בשלן היה ראוי להרשיעו בעבירה החמורה יותר. כך ביצועה של "פניית פרסה" על קו הפרדה רצוף בראשית ההימלטות, הנסיעה המהירה בעודו נמלט מניידת משטרה והעצירה הפתאומית. ברי כי מדובר בחריגה מסטנדרט התנהגות סביר, כנדרש בשתי העבירות.

ועם זאת, במקרה דנן התאפשר ניתוח מעמיק יותר של הסיטואציה, וזאת נוכח עדותו של השוטר עטיה, ששני הצדדים התייחסו אליה בטיעוניהם ומכאן היסמכותי עליה. עדות זו אפשרה תיאור מפורט ו"חי" של ההתרחשות, בידי מי שצפה בנאשם במהלך ההימלטות ודלק אחריו.

9.      מעדותו של השוטר עטיה עולים מספר נתונים חשובים. ראשית, השוטר סיפר כי האירוע התרחש בבוקר יום שבת, בשעה 9 בבוקר, ומסר כי "הכבישים ריקים בשעה כזאת, אין תנועה של רכבים" (פ/10 ש' 8). שנית, כאשר הנאשם זיהה את המחסום המשטרתי, ביצע "פניית פרסה" והחל בנסיעה, ועד שהשוטרים נכנסו לניידת והחלו לדלוק אחריו, נוצר ביניהם פער של מספר מאות מטרים. הדבר הצריך את השוטרים, במטרה להדביק את הנאשם, להגביר את מהירות הניידת עד ל-140 קמ"ש (פ/9-10, פ/13-14). שלישית, כפי שצוין לעיל ה"מרדף" התנהל בכבישים מהירים, ובפרט בכביש 443 שהוא כביש בין-עירוני. ורביעית, השוטר נשאל האם הבחין בדבר-מה חריג במהלך המרדף, והשיב כי מלבד נסיעתו המהירה של הנאשם, לא הבחין בדבר (פ/16).

10.  בנסיבות אלה, איני סבור כי הוכח מעל לספק שנהיגת הנאשם יצרה פוטנציאל קונקרטי לפגיעה בגוף או בנפש, במידה המצדיקה הרשעה לפי סעיף 338 לחוק העונשין. זאת, להבדיל מסכנה כללית לתאונה, שהולמת את סעיף 62(2) לפקודת התעבורה. הנאשם הודה אמנם שנסע במהירות, אך לא בואר או בוסס באיזו מהירות נהג, וברי כי דובר במהירות נמוכה ממהירות הניידת המשטרתית, שכן זו הצליחה להדביק פער של מאות מטרים בינה לבין רכבו. הנאשם נסע כך בכביש מהיר, בבוקר שבת כשהכביש ריק ממכוניות אחרות, עד שהשוטרים השיגוהו. במהלך נהיגתו לא נוצרה סיטואציה של סיכון למשתמשים אחרים בדרך, כתוצאה מנהיגתו. אין בכך לגרוע מחומרת ניסיונו להימלט מידי השוטרים, אך אין בו בפני עצמו כדי לבסס הרשעה לפי סעיף 338 לחוק העונשין. סבורני כי יישום הולם של הדין מחייב לתחום את השימוש בעבירה לפי סעיף 338 למקרים המתאימים ולהימנע מחריגה מגבולותיה.

11.  אשר להרשעה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, הרי שלבית המשפט מסורה סמכות להרשיע נאשם גם בעבירה אחרת המתגלה מן העובדות שהוכחו, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן. זאת, לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. שאלת ההזדמנות להתגונן מתמקדת, בהתאם להלכה הפסוקה וללשונו של סעיף 184, בפן העובדתי: האם העובדות המבססות את ההרשעה "החלופית" היו ידועות לנאשם והאם עמדה לו האפשרות להתגונן בפניהן (ע"פ 9256/04‏נוינ' מדינת ישראל, פס' 11 (10.8.05); (ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל (20.1.02)).

במקרה דנן נסמכת ההרשעה לפי סעיף 62(2) על אותן עובדות שעמדו במוקד הדיון בהליך. ההגנה מיקדה את טיעוניה בעובדות אלה, ואף התייחסה במסגרת הטיעונים לאפשרות של הרשעה לפי פקודת התעבורה (הגם שלא נקבה בסעיף ספציפי (פ/22 ש' 1-2)). אני סבור, לכן, כי תנאי סעיף 184 הנ"ל מתקיימים וכי יש להרשיע את הנאשם בעבירה הנדונה.

12.  לסיכום, אני קובע כי בנוסף לעבירות בהן הורשע הנאשם בהכרעת הדין מיום 17.4.16, יורשע הוא גם בעבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה.