1

לפניי בקשה חוזרת לעכוב הליכי גביה.

ביום 1.7.18 ניתנה החלטתי המקורית, במסגרתה דחיתי את בקשת המבקש לעכוב הליכי הגבייה שננקטו נגדו, וזאת לאחר שדחיתי את טענותיו השונות, וקבעתי כי פקודת המאסר ניתנה כדין.

בבקשתו הנוכחית טען המבקש כי ביום 23.10.18 הגיש בקשה לפשיטת רגל, ומכאן שיש לדון בשנית בבקשתו ולהורות על עכוב בצוע הליכי הגבייה.

אזכיר כי מקור החוב דנן הוא בפסק דין משנת 2004, אז הוטל על המבקש קנס בסך 80,000 ₪.

המשיבה התנגדה לבקשה, טענה כי נקבע שלאורך השנים פעלה כדין לגביית החוב, וכי אף מאז ההחלטה הקודמת שניתנה ביולי 2018, לא פנה אליה המבקש לצורך הסדרת חובו, העומד כיום על סכום של כ-230,000 ₪, כאשר נמסר כי מכלול חובותיו אצל המאשימה עומד על כ-300,000 ₪.

2

יצויין כי בתחילת שנת 2010, במסגרת הליכי פשיטת רגל, ניתן צו כינוס בעניינו של המבקש, ומשהוברר כי בוטל, הופשרו תיקי המבקש והליכי הגבייה חודשו.

אין לי אלא לחזור על ההלכות שאוזכרו בהחלטתי הקודמת (ראו רעפ 837/12 מדינת ישראל נ' אולג גוסקוב (20.11.2012), ע"פ 9893-12-14 סעיד עלי נ. המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות וכן ע"פ 4919/14 שמעון אזולאי נ' מדינת ישראל (פורסמו בנבו)).

לאורן של הלכות אלה, על יסוד קביעותיי בהחלטה הקודמת, בהנתן השתלשלות העניינים בעניינו של המבקש, בהתחשב בטיעוני המשיבה ובכך שמאז ההחלטה הקודמת לא פעל להסדרת חובו, לא ראיתי לקבוע דיון בבקשה, ואיני מוצאת עילה לקבלתה.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה.

המזכירות תעביר ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ט כסלו תשע"ט, 27 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.