1

 

 

 

 

כללי

 

1.         כתב האישום שהוגש נגד הנאשם מחזיק 3 אישומים, במסגרתם ייחסה לו המאשימה שתי עבירות שוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן - חוק העונשין); שתי עבירות של שימוש לרעה בכוח המשרה, לפי סעיף 280(1) לחוק העונשין; עבירה אחת של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין; ועבירה אחת של גניבה בידי עובד ציבור, לפי סעיף 390 לחוק העונשין.

 

נטען כי העבירות בוצעו על ידי הנאשם בהיותו מתנדב יח"מ (יחידות מיוחדות) בתחנת לב תל אביב, תפקיד בו כיהן לאחר שעבר קורסים והכשרות, ובמסגרתו ביצע סיורים בעודו לבוש מדי משטרה, נושא נשק, ונוהג בניידת. עוד צוין בכתב האישום כי למתנדב יח"מ אין סמכות לביצוע מעצר או חיפוש בבית, אלא בנוכחות שוטר או במצבים דחופים.

 

2

2.         על פי עובדות האישום הראשון, במהלך חודש פברואר 2015, בזמן שהיה בתפקיד במשמרת לילה, נהג הנאשם להגיע לבית ברחוב יום טוב 18 בתל אביב, שם התגורר נתין זר מאריתראה בשם טשמה גברמראם (להלן - טשמה). הנאשם נכנס לביתו של טשמה, כשהוא לבוש מדי משטרה ומלווה במתנדבים אחרים, אף הם לבושים במדים. לאחר כניסתו לבית, נהג הנאשם לבצע חיפוש בכליו ובחפציו של טשמה, ובתוך כך לזרוע מהפיכה בבית, כשהוא משליך חפצים שונים ללא כל הצדקה. כך נהג הנאשם לבדוק את תעודותיהם של יושבי הבית השונים ולאיים על טשמה כי יכה אותו, ירסס אותו בתרסיס פלפל ויביא לגירושו מהארץ, והכל ללא סמכות בדין.

 

בלילה שבין יום 11.2.15 ליום 12.2.15 היה הנאשם במשמרת, יחד עם המתנדב אביחי גינדי (להלן - אביחי), כאשר שניהם לבשו מדי משטרה, נסעו בניידת והנאשם נשא על גופו אקדח משטרתי ותרסיס פלפל.

 

בסמוך לשעה 00:30, נכנסו הנאשם ואביחי לביתו של טשמה, ללא צו וללא סמכות, הנאשם דרש מטשמה לבצע חיפוש במקום וטשמה נאלץ להסכים. הנאשם עלה לקומה השנייה בה נמצאת מיטתו של טשמה שנשאר בקומת הכניסה יחד עם אביחי. בתום החיפוש בקומה השנייה, הורה הנאשם לטשמה להוציא את תכולת כיסיו וטשמה מילא אחר ההוראה והניח על השולחן את ארנקו שהכיל 500$ ו-90 ₪. אז, בהוראת הנאשם, עלו אביחי וטשמה לבצע חיפוש נוסף בקומה השנייה. בשלב זה, נטל הנאשם סכום של 500$ מארנקו של טשמה. כאשר אביחי וטשמה ירדו מהקומה השנייה, הורה הנאשם לאביחי להמתין מחוץ לבית, ולאחר שאביחי יצא, איים הנאשם על טשמה כי יכה אותו ויסגור לו את העסק שלטענתו הפעיל טשמה מביתו, והכל במטרה למנוע מטשמה להתנגד לגניבה. לאחר מכן, עזב הנאשם את המקום עם כספו של טשמה.

 

בתום המשמרת, על אף שהיה בתפקיד, נמנע הנאשם מלדווח על החיפוש שנערך בבית ולא רשם כל דוח בעניין.

 

נטען כי במעשיו המתוארים לעיל, ביצע הנאשם עבירת שוד ועבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה.

 

3.         על פי עובדות האישום השני, בלילה שבין יום 15.2.15 ליום 16.2.15, היה הנאשם במשמרת, יחד עם המתנדב אביחי. השניים לבשו מדי משטרה, נסעו בניידת, כאשר הנאשם נושא על גופו אקדח משטרתי ותרסיס פלפל.

 

בסמוך לשעה 00:20, ברחוב הסמוך לשוק הכרמל בתל אביב, הבחינו השניים ביעקב אספה (להלן - יעקב), יליד אריתראה, כשהוא הולך ברחוב. הנאשם דרש מיעקב להציג בפניו מסמכים מזהים ויעקב השיב שמסמכיו נמצאים בביתו שנמצא בקרבת מקום. לאור זאת, הורה הנאשם ליעקב להיכנס לניידת, והשלושה נסעו לדירתו ברחוב ישכון 30 בתל אביב. עם הגעתם לדירתו של יעקב, הציג להם יעקב את אשרת השהיה בישראל וכן קבלה על רכישת טלפון נייד שהיה ברשותו. בשלב זה, הורה ליעקב לצאת מהדירה וביקש תעודה מזהה מיונס גברסלסה - שותפו של יעקב לדירה שאף הוא נתין זר מאריתראה (להלן - יונס). לאחר שיונס הציג בפניו תעודה, ביצע הנאשם חיפוש בכליו, כל זאת ללא סמכות שבדין.

 

3

לאחר מכן, עזבו הנאשם ואביחי את דירתם של יעקב ויונס, ועברו לדירה אחרת בבניין, גם בה מתגוררים נתינים זרים. הנאשם נכנס לדירה שלא כדין, העיר את הדיירים והחל לבצע חיפוש בחפציהם שלא כדין, ובין היתר, בחפציו של דיוויד גברמדיהין, נתין זר מאריתראה שהתגורר במקום (להלן - דיוויד).

 

בשלב מסוים, פתח הנאשם תיק השייך לדיוויד ובו ארנק שהכיל, בין היתר, לכל הפחות 3,340 ₪ במזומן, בשטרות שונים, השייכים לו. אז, החל דין ודברים בין הנאשם לדיוויד במהלכו ניסה דיוויד לשכנע את הנאשם כי הארנק שייך לו. הנאשם כינה את דיוויד "שקרן" והחל לעזוב את המקום כשהוא אוחז את התיק והארנק. דיוויד יצא מהדירה לחדר המדרגות והלך אחרי הנאשם. הנאשם הסתובב לכיוונו של דיוויד, צעק לעברו ואיים עליו שירסס אותו בגז פלפל תוך שהוא אוחז את תרסיס הגז בידו. בשל איומיו של הנאשם, נמנע דיוויד מללכת בעקבות הנאשם. לאחר שנטל מארנקו של דיוויד סכום כסף שאינו פחות מ-3,340 ₪, השליך הנאשם את התיק ובו הארנק ועזב את המקום ביחד עם אביחי.

 

בתום המשמרת, על אף שהיה בתפקיד, נמנע הנאשם מלדווח על עיכובו של יעקב ועל החיפוש שערך בשתי הדירות ולא רשם כל דוח בעניין.

 

נטען כי במעשיו המתוארים לעיל, ביצע הנאשם עבירת שוד, עבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה ועבירה של מרמה והפרת אמונים.

 

4.         על פי עובדות האישום השלישי, ביום 27.12.14, בסמוך לשעה 03:59, הגיע הנאשם במסגרת תפקידו כמתנדב בתחנה לפינת הרחובות "אלנבי" ו"הכובשים" בתל אביב, וזאת על מנת לסייע בטיפול באירוע של קטטה. בהגיעו למקום, בהוראת קצין היחידה, העלה הנאשם לניידת אזרח שנעצר בחשד למעורבותו באירוע והיה פצוע בראשו (להלן - העצור). הנאשם העניק לעצור טיפול רפואי ראשוני בניידת טרם פינויו לבית החולים. תוך כדי שהוא מנצל את מצבו הבריאותי של העצור, נטל הנאשם מהעצור טלפון נייד מסוג "סמסונג גלקסי גרנד 2" בצבע לבן שערכו 1,299 ₪ וכן שעון יד מוזהב תוצרת EMBOSS(להלן - הטלפון; השעון) תוך כוונה לשלול פריטים אלה שלילת קבע.

 

מספר ימים לאחר מכן, בשני מועדים שאינם ידועים במדויק למאשימה, הגיע העצור לתחנה וביקש לקבל את הטלפון והשעון. בעקבות כך, נערכו בירורים עם הנאשם, אולם הנאשם השיב בכזב כי אינו יודע על כך דבר.

 

נטען כי במעשיו המתוארים לעיל, ביצע הנאשם עבירה של גניבה בידי עובד ציבור.

 

גרסת הנאשם

 

4

5.         הן בתגובה שנמסרה לכתב האישום, והן בעדותו בבית המשפט כפר הנאשם בתיאורים המפלילים המפורטים בכתב האישום, ואף טען כי הודאתו בחקירתו בגניבת כספם של טשמה ודיוויד נגבתה תוך הפרת זכויותיו ושימוש באמצעים פסולים, והכל כמפורט להלן:

 

ביחס לאישום הראשון - הנאשם אישר כי אכן נכנס מספר פעמים לביתו של טשמה, אך הסביר כי עשה כן על מנת לטפל בפעילות בלתי חוקית - חנות מאולתרת שפתח טשמה בביתו. הנאשם תיאר כי עד ערב יום 11.2.15, היה פעמיים במקום, וראה לדבריו כי: "מלבד המוצרי מזון שהיו, גם הייתה שתייה חריפה, וודקות, רדבולים, אקסלים, בירות וכד'. מעבר לכך, גם ההתכנסות כביכול של האנשים, היה שם אפקט של משהו שמשול למשחקי מזל, שכן היה שם משחק קלפים, אחרי זה הסבירו לי, טשמה הסביר לי שזה משחק מאריתראה והם שיחקו על כספים בסכומים לא קטנים" (פרו' עמ' 62 ש' 30). הנאשם ציין כי בשתי הפעמים האמורות לא ביצע חיפוש, אך הזהיר את טשמה לבל ימשיך בניהול אותו עסק ללא רישיון וטשמה בתגובה הציע לשלם לו כסף, אך הוא (הנאשם) סירב. עוד תיאר הנאשם כי עובר ליום 11.2.15 שוחח עם קצין האג"מ בתחנה ועם שוטר נוסף, והונחה כי היה וייתקל בסיטואציה דומה, עליו לדווח לניידת שיטור משולב בה נמצאים שוטר ופקח עירוני, והם בעלי הסמכות לרישום דוחות על ניהול עסק ללא רישיון.

 

בערב יום 11.2.15 הגיע למקום ויצר קשר עם ניידת השיטור המשולב אולם שוטריה ציינו במכשיר הקשר כי הם עסוקים באירוע והגעתם תתעכב. הנאשם תיאר כי עלה לביתו של טשמה ביחד עם אביחי, וראה כי במקום נמצאים מספר אריתראים וכן נרגילות, פריטים אשר עוררו את חשדו כי במקום מוחזקים חומרים אסורים וטשמה הציע מיוזמתו כי הוא (הנאשם) יערוך במקום חיפוש. לאחר החיפוש (שלא הניב דבר), שוחח הנאשם ביחידות עם טשמה בנסיון לגרום לו להפסיק מרצון את ניהול החנות שפתח בביתו, ולאחר השיחה עזב את הדירה.

 

5

ביחס לאישום השני - הנאשם תיאר כי בהיותו במשמרת בצוותא עם אביחי, ראה נתין אריתראי הולך והשניים עצרו אותו לבדיקה במהלכה שאלו אותו אם יש ברשותו אשרת שהייה או תעודה מזהה. נטען כי אותו אדם בשם יעקב (שאף העיד במשפט) סיפר כי המסמכים נמצאים בביתו והסכים להתלוות לנאשם ואביחי על מנת שיסיעו אותו לדירתו שם יציג להם את המסמכים. עם הגעתו לדירתו של יעקב, הבחין הנאשם כי במקום אדם נוסף בשם יונס שאף אשרתו נבדקה. במהלך הבדיקה נכנס לדירה נתין אריתראי נוסף עם כוס וביקש מיעקב סוכר. הנאשם תיאר כי: "...אותו אדם הסתכל עלי, ובמבט כזה עם חשש כזה, פחד בעיניים..." ואז יצא במהירות מהחדר. הנאשם שאל את יעקב מי הוא אותו אדם ויעקב הסביר כי מדובר באדם אשר מתגורר בדירה הסמוכה ביחד עם עוד שני נתינים אריתראים. בשלב זה החליט הנאשם לסור לאותה דירה סמוכה שם הבחין בשני אנשים ישנים באותה מיטה (למרות שבחדר היו שתי מיטות) אך האדם שנכנס לדירתו של יעקב לא היה שם. בשלב זה החל הנאשם לבדוק את הטלפוניים הניידים של השניים (דיוויד והיילה) שכן חשש כי הם מסתירים את זהותו של האדם שנעלם. במסגרת הבדיקה, בדק את ארנקו של דיוויד שהכיל מסמכים וכסף מזומן ובתום הבדיקה החזיר לו אותו. הנאשם תיאר כי בחדר היו שלושה תיקים, ובתיק השלישי היה ארנק בצבע חום ודיוויד אמר לו כי גם הארנק הזה הוא שלו, אלא שלאחר שבדק את הארנק שהיה בתוכו הבחין בתעודה ממתקן "חולות" שאינה נושאת את תמונתו של דיוויד. הנאשם שאל את דיוויד היכן נמצא אותו אדם ודיוויד אמר לו שהוא הלך. הנאשם תיאר כי נטל את התיק והארנק ואמר לדיוויד כי בכוונתו להמתין בחוץ לאותו אדם שברח, אולם דיוויד הסביר כי מדובר בבן דוד שלו והוא (דיוויד) שומר לו על התיק. הנאשם החל לרדת לקומת הקרקע כשהתיק בידו, שמע את דיוויד ויעקב מדברים ביניהם ומזכירים את השם טשמה ואף הבחין כי היילו מצלם אותו עם הטלפון הנייד. בקומת הקרקע הניח הנאשם את התיק בכיור שהיה סמוך למדרגות ונתקל באדם בשם לואי (שאף העיד במשפט) והסביר לו כי ערך במקום בדיקה כיון שמישהו ברח. הנאשם תיאר כי לאחר השיחה עם לואי, המתין במקום מספר דקות על מנת לראות אם "הבורח" חוזר, ולאחר מכן נסע. הנאשם הכחיש אינטראקציה אלימה מול דיוויד או איום בגז פלפל.

 

ביחס לאישום השלישי - הנאשם תיאר כי נקרא לטפל באירוע אלימות שהתרחש ברחוב, במהלכו העניק טיפול רפואי ראשוני לאחד המעורבים שנפצע בראשו. לאחר הגעת אמבולנס למקום ופינויו של הפצוע, התבקש הנאשם על ידי קצין יחידה להעביר לחוקר בתחנה ארנק, רצועת שעון וטלפון נייד של אותו פצוע. הנאשם הניח את אותם פריטים בניידת, וכשהגיע לתחנה התבקש לחזור לשטח ולנסות לאתר מצלמות אבטחה. הנאשם תיאר כי מסר את ארנקו של הפצוע לכלאי בתחנה ורק שבועיים מאוחר יותר נודע לו מקצין שאותו פצוע הגיע לדרוש את חפציו. הנאשם סיפר כי שכח לגמרי מהטלפון ורצועת השעון שנשארו בניידת ועל כן חיפש בניידת ומצא את הטלפון בלבד. ניסיונות בירור מהם פרטיו של אותו אדם על מנת שניתן להשיב לו את הטלפון עלו בתוהו, ועל כן, מתוך כוונה להמשיך ולחפש את אותו אדם ולהשיב לו את הטלפון, לקח את הטלפון לביתו, הניח אותו במגרה ולא עשה בו שימוש. באשר לשעון שנטען כי נטל - הוסבר כי השעון שנתפס בחיפוש הוא שעון שקיבלה אשתו כמתנת אירוסין (מקשר קודם) שנים קודם לכן.

 

6.         ביחס לקבילות אמרתו השנייה - במהלך החקירה נגבו מהנאשם 3 הודעות (ביום 27.4.14 - ת/1; ביום 28.4.14 - ת/2; ביום 29.4.14 - ת/3). במסגרת התגובה לכתב האישום, העלה הנאשם טענת "זוטא" המתייחסת לקבילות אמרתו השנייה (ת/2) ובמהלך עדותו בבית המשפט, העלה שתי טענות נוספות, בדבר הבטחת שחרור והפרת זכות ההיוועצות, שאף בהן יש, לשיטתו, כדי להוביל לפסילת אותה אמרה.

 

תמצית טיעוני התביעה

 

7.         התובע, עו"ד הדר צור, עתר להרשעת הנאשם בשלושת האישומים, וכן להרשעתו בעבירה של שיבוש הליכי משפט, אף שזו לא יוחסה לו בכתב אישום. הוסבר כי יש מקום לאמץ את עדויותיהם של טשמה, דיוויד, יונס ואביחי, מהן ניתן ללמוד על מעשיו של הנאשם וביצוע העבירות על ידו, במיוחד כאשר עדויות אלה מתיישבות עם הודאת הנאשם הן בחקירתו השנייה והן בחקירתו השלישית.

 

התובע סבר כי יש לדחות את טענות הנאשם בדבר קבילות אמרותיו, שכן טענות אלה לוקות במהימנותן וסותרות את הראיות לרבות את העולה מתיעוד החקירה.

6

 

וכך צוין בסיכומים בהקשר זה:

 

"ניתן להתרשם ממצבו של הנאשם - ניכר כי מדובר באדם השולט בסיטואציה, עירני, עונה לשאלות לעניין ואף מרבה להתווכח עם החוקר ולהרים את קולו. כך, גם כאשר בוחר הנאשם להודות - ואין הדבר קורה מיד עם שחרורו מבית החולים והארכת מעצרו - הוא מנסה לצמצם את מעשיו, אם בדרך של טיעון משפטי כי מדובר בגניבה ותחבולה ולא שוד, אם בדרך של הקטנת סכום הכסף שנגנב וכד'".

 

ביחס לעתירה להרשעת הנאשם בעבירה של שיבוש הליכי משפט - הוסבר כי במהלך המשפט הגיש הנאשם, כמוצגי הגנה, דוחות פעולה שנערכו ביחס לאירוע האלימות אליו הוזעק כמתואר בעובדות האישום השלישי, ואלה היו צריכים להיות מצורפים לתיק החקירה (של אותו אירוע) ולא להיות בחזקתו של הנאשם, בוודאי לאחר שהובהר לנאשם בחקירתו כי הדוחות חסרים בתיק.

 

 

תמצית טיעוני ההגנה

 

8.         הסניגור, עו"ד משה אלון, טען כאמור כי יש לפסול את הודאת הנאשם בחקירתו השנייה, וכי גרסת הנאשם בבית המשפט לא נסתרה, בוודאי כאשר חקירת מח"ש הייתה רצופה כשלים ותמיהות הפועלים לטובת הנאשם.

 

כך נטען כי חוקרי מח"ש אפשרו לטשמה לשמש כמתורגמן בזמן גביית הודעתו של דיוויד; כך נטען כי חוקרי מח"ש נמנעו מאיסוף ראיות בעלות פוטנציאל מזכה, לדוגמא - מצלמת אבטחה שהייתה ממוקמת מול ביתו של טשמה או יומני ההפעלה ונהלי ההפעלה על פי הם היה אמור לעבוד הנאשם; עוד נטען כי החוקרים נמנעו מעריכת עימות בין הנאשם לטשמה ודיוויד, או שיחזור בזירה.

 

בהתייחס לעדויות טשמה, דיוויד ואביחי - נטען כי מדובר בעדויות מגמתיות, אשר אינן מתיישבות האחת עם רעותה, ואין לראות בהן כמהוות משקל נגד לעדותו המהימנה של הנאשם.

 

בהתייחס לסוגיית הסמכות - הוסכם כי הנאשם פעל תוך חריגה מסמכויותיו אך נטען כי מדובר במסקנה אליה ניתן להגיע רק בדיעבד שכן בעת הרלוונטית הנאשם פעל באופן עצמאי (כשל הנופל לפתחה של המשטרה), ושלא מתוך ידיעה ברורה של גבולות סמכויותיו החוקיות.

 

הסניגור התייחס בסיכומיו לראיות הקונקרטיות בענייננו של כל אישום ואישום, ואתייחס לעיקרי טענות אלה בהמשך.

 

7

דיון והכרעה

 

 

9.         עוד טרם אדרש לסקירת הראיות הרלוונטיות לכל אישום ואישום וניתוחן, אתייחס לשני נושאים רלוונטיים לאישומים 1 ו-2 במסגרתם ייחסה התביעה לנאשם כניסה לדירותיהם של פליטים מאריתריאה.

 

הנושא הראשון - קבילות אמרתו השנייה של הנאשם ומשקלה.

 

הנושא השני - סמכויותיו של הנאשם כמתנדב במשטרה.

 

 

קבילות אמרתו השנייה של הנאשם ומשקלה

 

 

10.       בחקירתו ביום 28.4.15 (ת/2) הודה הנאשם בגניבת כספם של טשמה ודיוויד באופן דומה (אך לא זהה) לאופן המתואר בשני האישומים הראשונים.

 

 

 

וכך, בין היתר, אמר הנאשם באותה חקירה:

 

"טוב אני מודה בגניבה של כסף. במקרה הזה שדיברת מקודם (דירתו של טשמה - ב.ש) גנבתי 200 דולר מתוך הארנק של הבנאדם זה בגלל שהיה חסר לי כסף לקנות אוכל לילד שלי. במקרה שדיברנו עליו אתמול (דירתו של דיוויד - ב.ש) היה בתוך התיק כמו שאמרתי את הכרטיס של מתקן חולות של הבחור ההוא. וביחד עם הכרטיס היה ארנק עם כמה מאות שקלים ומשכתי משם חלק מהכסף שהיה בארנק ושמתי בכיס ולקחתי את התיק כאילו אנחנו יוצאים החוצה ואני לא זוכר אם זרקתי את התיק בפנים או בחוץ. לשאלתך אני לא זוכר בדיוק איפה זרקתי את הארנק אבל הוא היה בנפרד"

ש: כמה כסף היה שם?

ת: 800 ₪. אביחי לא ידע באף מקרה מה עשיתי והוא לא קשור לזה רק אני והשתמשתי בו באותם מקרים כסוג של תחבולה לגנוב את הכסף. זו הייתה תקופה מאד לחוצה מבחינה כלכלית ולא היה לי כסף לשלם שכירות ולא היה לי כסף לאוכל לתינוק שלי. ואני מצטער מאד אני לא עשיתי את זה מתוך שנאה. במקרה שהיינו במכולת (דירתו של טשמה - ב.ש) שאביחי עלה למעלה אז כשהוא ירד אמרתי לו לצאת החוצה ודיברתי עם האריתראי ואמרתי לו שאני באמת משתדל לא לבוא אליו בחיפושים וביקורות כלומר לתת לו להתפרנס מהמקום וזה היה אחרי שלקחתי את הכסף הוא לא היה מודע לזה באותו רגע. בכל מקרה לא היה מדובר בשוד ולא השתמשתי באלימות לא בצעקות לא איומים לא שום דבר. זה היה נטו גניבה בתחבולה והתביישתי בזה זה לא משהו שראיתי את עצמי עושה מתישהו. אני מוכן לפצות ולהחזיר". (ת/2 ש' 49-64).

 

8

גם בהמשך החקירה שב הנאשם והודה בגניבת כספם של טשמה ודיוויד כאמור לעיל, וסיפק את אותו הסבר בדבר מצוקה כלכלית אליה נקלע.

 

11.       במסגרת התגובה לכתב האישום, העלתה ההגנה טענת "זוטא" המתייחסת לקבילות אמרתו השנייה ונטען כי גביית האמרה נעשתה "כשהנאשם היה במצב נפשי וגופני לא טוב, לאחר אשפוזו בבית החולים...ובעקבות זאת ההודעה שמסר...לאחר שקיבל תרופות שחלקן פוגעות בכושר השיפוט וכושר הנהיגה". כטיעון משלים לעניין זה, צוין כי בהינתן מצבו הגופני הירוד, נאלץ החוקר "לספק" לנאשם פרטים על מנת שהוא (הנאשם) יידע מהם הנתונים לגביהם הוא אמור למסור את הודאתו.

 

במהלך עדותו בבית המשפט, העלה הנאשם טענות נוספות, שאף בהן יש, לשיטתו, כדי להוביל לפסילת אמרתו השנייה, וזאת כמפורט להלן:

(א) הבטחת שחרור - נטען כי עובר לחקירתו השנייה הנאשם קיבל "הבטחת שחרור" מהחוקר גיא בלוך, וכלשונו של הנאשם: "הוא אמר לי:"אני מאד מקורב, במח"ש זה לא כמו במשטרה שיש הרבה דרגות והרבה אנשים. בוא נאמר שהמילה שלי תשפיע לגביך אם זה שחרור, לעזור לך בהמשך". אמרתי לעצמי תמקם את עצמך איפה שהוא פה, לזרום איתם, רציתי ללכת הביתה" (פרו' עמ' 71 ש' 28-29).

 

(ב) הפרת זכות ההיוועצות - נטען כי האמרה השנייה נגבתה מבלי שהתאפשר לנאשם, הלכה למעשה, לממש את זכות ההיוועצות, וכי אין לראות במפגש שקיים עם עורכת דינו דאז במסגרת הדיון בבקשה להארכת המעצר, ככזה המגשים את תכלית ההיוועצות.

 

המסגרת המשפטית לדיון בשאלת קבילות האמרה

 

12.       הדין הכיר בשני מסלולים אפשריים לבחינת שאלת קבילות הודאות נאשם.

 

            המסלול הראשון הוא המסלול הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות) לפיו תהא הודאה קבילה רק אם יוכחו הנסיבות בהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ישתכנע כי ההודיה הייתה חופשית ומרצון. על פי סעיף זה, יכול בית המשפט להורות על פסילת הודאה אם הוכח כי נגרמה פגיעה משמעותית וחמורה באוטונומית הרצון ובחופש הבחירה של הנאשם במסירת הודאתו בחקירה (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי ואח' (4.5.2006) (להלן - פרשת יששכרוב).

 

            בית המשפט התייחס בפרשת יששכרוב לאותה הנמקה מקובלת שניתנה לפסילת הודאה לפי סעיף 12, והיא שלילת חופש הבחירה של הנחקר, המקימה חשש לאמיתות ההודאה, וציין כי כיום, ברוח חוק היסוד, ההגנה על חופש הרצון של הנחקר מהווה תכלית עצמאית וטעם נכבד לפסילת קבילותה של ההודאה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות (פרשת יששכרוב, פסקה 34).

 

9

            המסלול השני הוא המסלול המבוסס על הדוקטרינה הפסיקתית לפסילת ראיות שהושגו שלא כדין בהליך הפלילי, כפי שהותוותה על ידי בית המשפט בפרשת יששכרוב. בהתאם לדוקטרינה, נתון לבית-המשפט שיקול-דעת לפסילת קבילותה של ראיה בפלילים אם נוכח לדעת כי הראיה הושגה שלא כדין וקבלתה תפגע באופן מהותי בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לגדריה של פסקת ההגבלה.

 

            וכך נקבע: "הנחת המוצא בשאלת קבילותן של ראיות היא זו הנוהגת עימנו מאז ומתמיד, ולפיה ראיה שהיא רלוונטית - קבילה במשפט. עם זאת, בהתאם לדוקטרינה האמורה לבית-המשפט שיקול-דעת לפסילת קבילותה של ראיה בפלילים, אם נוכח לדעת כי הראיה הושגה שלא כדין וקבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לגדריה של פיסקת ההגבלה. מדובר בנוסחת איזון עקרונית השואפת להשגת פשרה ראויה בין מכלול הזכויות והאינטרסים הרלוונטיים לשאלת קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין, ובהם: חשיפת האמת העובדתית, הלחימה בעבריינות וכן ההגנה על שלום הציבור ועל זכויות נפגעי העבירה מחד גיסא; אל מול ההגנה על זכויות הנאשם ועל הגינות ההליך הפלילי וטוהרו מאידך גיסא.

 

            נוסחת האיזון האמורה תיושם על-פי שיקול-דעתו של בית-המשפט בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה לגופו ובהתאם לאמות-המידה המנחות עליהן עמדנו. אמות-מידה אלה נוגעות לאופיה ולחומרתה של אי החוקיות שהיתה כרוכה בהשגת הראיה; למידת ההשפעה של אמצעי החקירה הפסול על הראיה שהושגה; וכן לשאלת הנזק מול התועלת החברתיים הכרוכים בפסילתה. הדוקטרינה האמורה תהא כללית ומיושמת על כל סוגי הראיות, לרבות הודאות נאשמים" (שם, פסקה 76).

 

            חשוב לציין כי בנסיבות מסוימות יכול בית המשפט להורות על פסילת הודאה, הן בהתאם למסלול הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות, והן בהתאם לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית. כך לדוגמא פעל בית המשפט העליון בע"פ 1301/06 עזבון המנוח יוני אלזם ז"ל נ' מ"י (22.6.2009) שם נפסלה הודאת נאשם תוך צעידה בשני המסלולים.

 

            וכך, בין היתר, קבעה כב' השופטת חיות:

 

            "פסילת הודאותיו של אלזם מתחייבת בעיני בנסיבות העניין גם לפי הוראת סעיף 12 לפקודת הראיות, כמשמעות וכפירוש אשר ניתנו להוראה זו בפסיקה כהוראה הפוסלת הודאת נחקר אם הופעל עליו "לחץ חיצוני" פסול שהיה בו כדי לשלול את יכולתו לבחור באופן חופשי בין מסירת הודאה לבין עשיית שימוש בזכות השתיקה ובחיסיון מפני הפללה עצמית (ראו: עניין יששכרוב, פסקה 23; עניין דדון, פסקה י"ח(3)). תוצאה זו יפה בייחוד נוכח הדגש המושם בהקשר זה לפי הלכת יששכרוב על הפגיעה באוטונומיית הרצון החופשי באופן שהשאלה אם הדברים שנמסרו אמת הם אם לאו, איננה מהווה עוד השאלה היחידה המכריעה את הכף בהקשר זה (שם, פסקה 34)".

 

10

            קבילות אמרתו השנייה של הנאשם - מן הכלל אל הפרט

 

13.       לאחר שבחנתי את טענות הנאשם ביחס לקבילות אמרתו השנייה, הגעתי למסקנה לפיה יש לדחותן.

 

אפרט נימוקיי השונים בהתייחס לכל אחת מהטענות.

 

מצב גופני ונפשי ירוד

 

14.       חקירתו הראשונה של הנאשם נערכה ביום 27.4.15 ואין חולק כי בסיומה טען הנאשם כי אינו חש בטוב, התמוטט במעלית, פונה לבית החולים, ושוחרר למחרת היום שאז הובא להארכת מעצר, ובסיום הדיון הובא למשרדי מח"ש שם נערכה חקירתו השנייה.

 

במסמך "סיכום אשפוז" שהוגש בהסכמה (ת/25) אין אינדיקציה כלשהי היכולה לתמוך בטענות הנאשם בדבר היותו במצב הפוגע בהבנתו או בכושר השיפוט שלו, וממילא לא הוגשה מטעם ההגנה חוות דעת בעניין זה.

 

יתרה מכך, צפייה בתקליטור החקירה מלמדת כי מצבו הכללי של הנאשם טוב, והבנתו ניכרת מתשובותיו, מוויכוחיו עם החוקר בלוך ומהתעקשותו על פרטים מסוימים, לדוגמא - על המסגרת המשפטית אליה ניתן "לשבץ" את מעשיו (וכלשונו: "בכל מקרה לא היה מדובר בשוד ולא השתמשתי באלימות לא בצעקות לא איומים לא שום דבר. זה היה נטו גניבה בתחבולה..."). יש אף לזכור כי בתחילת חקירתו הכחיש הנאשם בתוקף את שיוחס לו, כך שלפחות באותה נקודת זמן נראה כי לא היה קשר ממשי בין מצבו הבריאותי הנטען לתשובות שסיפק לחוקר. בהינתן העובדה כי החקירה צולמה וניתן להתרשם מהתנהלות הנאשם ומצבו, אינני רואה להידרש ליחס הנטען שקיבל הנאשם מחוקרי מח"ש בבית החולים, אשר נראה בעיני כלא נדרש להכרעה.

 

אסכם נקודה זאת ואומר כי גם אם הייתי מקבל את הטענה לפיה מצבו הרפואי של הנאשם ביום חקירתו לא היה מיטבי, ברור כי הנאשם היה רחוק ממצב של היעדר או צמצום משמעותי של יכולת הבחירה ולא ניתן לקבל את הטענה כי תשובותיו הושפעו ממצב נטען זה.

 

            הבטחת שחרור

 

15.       לאחר שבחנתי את טענת "הבטחת השחרור" ראיתי לדחותה, וזאת מן הטעמים הבאים:

 

            ראשית, מדובר בטענה שלא עלתה בתגובה לכתב האישום אלא עלתה לראשונה בעדותו של הנאשם בבית המשפט. כבישת הגרסה עד לשלב מאוחר מחלישה, כידוע, את מהימנותה ומשקלה.

11

 

            שנית, הנאשם תיאר כי מספר שעות לאחר חקירתו הבין כי "עבדו עליו", וכלשונו: "אני מבין שעבדו עלי והבטיחו לי דברים שלא התכוונו לקיים ותפרו לי פה חתיכת תיק (פרו' עמ' 81 ש' 15). במצב דברים זה, ניתן היה לצפות כי בחקירתו השלישית שהתקיימה יום לאחר מכן (29.4.15, ת/3 והתמליל ת3ב') יציין כי דבריו בחקירתו השנייה נאמרו תחת "הבטחת שחרור" אלא שעיון בהודעה מלמד כי אין זכר לדברים כלשהם בעניין הבטחת שחרור שניתנה לכאורה. זאת ועוד, בחקירתו השלישית התייחס הנאשם להודאתו בחקירתו השנייה, ולא רק שלא ביקש לחזור ממנה, אלא ביקש לראותה כהודאה אותנטית המשקפת את שאירע וזאת בניגוד לתיאורים המוגזמים (לשיטתו) שהוטחו בו על ידי החוקר בלוך. וכך לדוגמא מתוך התמליל ת/3ב': "אני מוכן לדבר בדיוק כמו שהודאתי אתמול"; "איך אתה יכול להגיד שאני אומר דבר כזה אם לקחתי אחריות?"; "לקחתי אחריות על העוונות שלי".

 

            שלישית, הגרסה ידעה שינויים, לוקה במהימנותה, ולא ניתן לאמצה.

 

            בעדותו הראשית תיאר הנאשם את מעמד מסירת הבטחת השחרור על ידי החוקר בלוך ככזה שהתרחש במהלך גביית עדותו וכסיבה בגינה החליט להודות (פרו' עמ' 71 ש' 28) אלא שבחינת תמליל החקירה מלמדת כי כל אותן שברי אמירות המתייחסות לענייני המעצר נאמרו רק לאחר השלב בו הנאשם הודה (ראה הודיית הנאשם בעמ' 8-9 לתמליל ת/2א כאשר רק בעמ' 18 ו-20 מוזכר עניין המעצר, וגם בהקשר זה, הדברים רחוקים מלהוות הבטחה).

 

            יתרה מכך, תמליל החקירה מלמד כי סוגית השחרור עלתה בעיקר כבקשה של הנאשם ואילו החוקר בלוך, אף שלא ציין בפני הנאשם כי התקבלה החלטה לבקש את הארכת מעצרו (וכלל לא ברור אם באותו מועד אכן התקבלה החלטה מעין זו), הבהיר כי אין קשר בין שיתוף הפעולה להמשך מעצרו ("...אנחנו לא מנהלים משא ומתן לגבי השחרור"; מה שאתה מוכן לתת, זה מה שאתה מוכן לתת וזה אחלה וזה הכל בסדר, אבל זה לא..."; יש מצב שהפרקליט יחשוב שאנחנו צריכים להחזיק אותך עד תום"; לא יכול להבטיח לך שום דבר מהבחינה הזאת").

 

            בחקירתו הנגדית של הנאשם חלה התפתחות בגרסתו, ושלב "הבטחת השחרור", "נסוג לאחור" מבחינה כרונולוגית, אל מסדרונות חדר החקירות. ניתן לשער כי הנאשם הבין שטענה עובדתית בדבר המתרחש במהלך חקירתו ניתנת לסתירה בקלות שכן החקירה צולמה, ועל כן שינה טעמו וטען כי הבטחת השחרור ניתנה במסדרון עוד לפני החקירה (פרו' עמ' 81 ש' 26-32). לטעמי, די בהתפתחות הגרסה על מנת להוביל למסקנה בדבר חוסר מהימנותה, וממילא "הבטחת שחרור מוקדמת" אינה מתיישבת עם הכחשתו הנמרצת של הנאשם בתחילת החקירה, ועם יתר הנתונים שפורטו לעיל.

           

            אסכם נושא זה ואומר כי גרסת הבטחת השחרור התבררה ככוזבת, ומעבר להיותה רלוונטיות להכרעה בשאלת קבילות האמרה השנייה, יש בה כדי להשליך על מהימנות כלל גרסאותיו של הנאשם.

12

 

הפרת זכות ההיוועצות

 

16.       אין חולק כי במהלך גביית ההודעה השנייה, ועוד טרם הודה, בירר הנאשם עם החוקר בלוך את זכותו להתייעץ עם עורך דין.

 

            וכך התנהל השיח בין החוקר בלוך לנאשם:

           

            חוקר: תרים את הראש. האם כל מה שאתה מספר לגבי האירוע הזה, זאת האמת?

            נאשם: לא, מקודם אמרת לי ששאלת את ה-...לא ברור) עכשיו, לומר לי אתה רשאי להיוועץ בעורך דין?

            חוקר: מה זאת אומרת?

            נאשם: (לא ברור)

            חוקר: אתה רשאי, אבל כבר נועצת בעורך דין, אתה לא צריך עכשיו עורך דין.

            נאשם: "אה, זה לא (לא ברור).

            חוקר: בהמשך, מה, אני שואל אותך את אותן שאלות פחות או יותר" (ת/3א', קובץ 103-15ב' עמ' 6 החל משורה 16).

 

17.       כפי שנקבע בפרשת יששכרוב, חשיבותה של זכות הפגישה וההיוועצות עם סנגור בשלב החקירה נובעת מכך שככלל, חקירה על-ידי אנשי מרות מהווה סיטואציה מורכבת ולוחצת עבור כל מי שנחקר בתנאי מעצר כשהוא ניצב לבדו אל מול חוקריו. זכות הייצוג וההיוועצות בעורך-דין מסייעת לשמירה על זכויותיהם של נחקרים, להבטחת הגינותם של הליכי החקירה ולמניעת ניצול לרעה של פערי הכוחות המובנים בין העצור לאנשי המרות החוקרים אותו, כאשר ניתן להצביע על מספר טעמים המצדדים בזכותו של העצור לייצוג משפטי בשלב החקירה. היוועצות העצור עם עורך-דינו מסייעת לוודא כי העצור מודע למכלול זכויותיו, ובהן הזכות לחקירה הוגנת בלא שיופעלו עליו אמצעי חקירה פסולים, החיסיון מפני הפללה עצמית וכן זכות השתיקה על משמעויותיה. ההנחה היא כי עורך-הדין יקפיד על מתן הסבר לעצור בדבר זכויותיו בחקירה בלשון מובנת ופשוטה, וכן יבאר לו את המשמעויות הנלוות לאי מסירת גרסה בחקירת המשטרה.

 

18.       בענייננו, אין חולק כי הנאשם היה מודע לזכות להיוועץ בעורך דין, שכן זאת הודעה לו כבר בחקירתו הראשונה שהתקיימה ביום 27.4.15, ואף בתחילת חקירתו השנייה. טענת ההגנה מתמקדת כאמור בהיעדר האפשרות לממשה במהלך חקירתו השנייה.

 

19.       לטעמי, ניתן היה לאפשר לנאשם לממש את זכות ההיוועצות פעם נוספת, אך אינני סבור כי יש בכך כדי להוביל לפסילת האמרה ואסביר:

 

13

במהלך חקירתו הראשונה שהתקיימה ביום 27.4.15 הופסקה החקירה למשך שעתיים וחצי על מנת לאפשר לנאשם להיוועץ בעורכת דינו (ראה ת/1 ש' 125-131). למחרת בבוקר הובא הנאשם לבית המשפט לדיון בבקשת המאשימה להורות על הארכת מעצרו. עובר לדיון, ועל כך אין חולק, נפגש הנאשם עם עורכת הדין שייצגה אותו והתייעץ עמה שוב, התייעצות אשר לפי עדותו של החוקר בלוך נמשכה זמן רב (פרו' עמ' 16 ש' 22).

 

בתום הדיון, ולאחר שבית המשפט הורה על הארכת מעצרו, הובל הנאשם למשרדי מח"ש, ובשעה 13:25 החלה חקירתו במהלכה הודה.

 

סבורני כי שתי ההיוועצויות שתוארו לעיל, מגשימות, במידה רבה, את התכליות השונות הקשורות לזכות ההיוועצות, במיוחד כאשר עסקינן בפרק זמן קצר במיוחד בין אותו מפגש עם עורכת דינו בבית המשפט לבין תחילת חקירתו, כך שלטעמי - אין באי מתן אפשרות למימוש נוסף (ושלישי בפרק זמן של 36 שעות) של זכות ההיוועצות כדי להוביל לפסילת האמרה.

 

דברים ברוח זאת נקבעו בפסיקת בית המשפט העליון רק לפני ימים ספורים במסגרת ע"פ 3237/15 יהודה נ' מדינת ישראל (1.6.2016) שם דובר על תוצאת פגמים שנפלו בחקירתו של עד שותף לעבירה.

 

וכך נקבע על ידי כב' השופטת חיות:

 

14

אשר לפגמים שנפלו באזהרתו של עידן - מקובלת עלי דעתו של חברי השופט מזוז כי היה מקום להזהיר את עידן כבר בתחילת חקירתו השנייה בה הודה ולא כארבע דקות לאחר שהחלה, וכן מקובלת עלי עמדתו כי נוסח האזהרה לא תאם את הוראות הדין ולא כלל את פירוט החשדות נגדו (ראו: נוהל אח"מ 03.300.268 "יידוע חשוד בדבר זכויותיו בטרם חקירה" (28.4.2014)). ואולם, בניגוד לחברי אינני סבורה כי מדובר בפגמים היורדים לשורשו של עניין. בהקשר זה יש לזכור כי אין מדובר במקרה שבו לא הוזהר החשוד כלל טרם חקירתו או אפילו במקרה שבו האזהרה ניתנה בשלב מתקדם של החקירה ולאחר שהחשוד כבר הודה במיוחס לו. עניין לנו באזהרה שניתנה דקות ספורות לאחר תחילת החקירה ובטרם שהחשוד מסר מידע מפליל כלשהו. זאת ועוד, כפי שמציין השופט מזוז (בפסקה 29 לחוות דעתו) במסגרת חקירתו הראשונה במשטרה שהתקיימה יומיים קודם לכן (ביום 5.1.2013), הוזהר עידן כדין והועמד על זכויותיו ועל החשדות נגדו (ראו: הודעתו מיום 5.1.2013 אשר הוגשה בבית המשפט קמא כמוצג ת/38). כמו כן, לאחר חקירתו הראשונה ויום אחד בלבד לפני חקירתו השנייה נועץ עידן בעורך דינו בעת הארכת מעצרו. מכאן, שבמועד מתן ההודעה השניה, המפלילה, היה עידן מודע לזכויותיו ולחשדות נגדו. משיודע עידן בחקירתו הראשונה על דבר זכותו להיוועץ בעורך-דין והוא אף מימש אותה והוסיף וביקש לממשה בחקירתו השניה, נראה לי כי העובדה שלא נאמר לעידן מפורשות בחקירתו השנייה שוב כי יש לו זכות להיוועץ בעורך דין אף היא אינה בחינת פגם חמור היורד לשורשו של עניין (ראו והשוו: ע"פ 9956/05 שי נ' מדינת ישראל, פ"ד סג(2) 742, 762-761 (2009)). בהקשר זה לא למותר לציין כי יש הסוברים שאין כלל חובה לשוב וליידע חשוד בדבר זכות ההיוועצות בתחילתו של כל שלב ושלב בחקירה (ראו: עניין אבו עצא, בפסקאות 121-116 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר). בנסיבות אלו, נראה לי כי הפגמים שנפלו באזהרתו של עידן בפתח החקירה השנייה אין בהם משום סטייה חמורה מכללי החקירה או פגיעה מהותית בזכותו להליך הוגן וביכולתו לבחור שלא למסור את ההודעה. על כן, אין הם מצדיקים לגישתי את פסילת הודעתו (השוו: ע"פ 5781/06 נאצר נ' מדינת ישראל, בפסקה 3 (15.6.2009); ע"פ 9931/02 ללק נ' מדינת ישראל, בפסקה 4 (23.06.2003)). הוא הדין בנסיבות המקרה דנן באשר לבקשה שהעלה עידן תוך כדי חקירתו השנייה לשוב ולהיוועץ בעורך דינו. זאת בהינתן השלב שבו הועלתה הבקשה והאופן שבו המשיך עידן להתנהל לאחר שבקשה זו לא נענתה, המלמדים כי אין קשר סיבתי בין מתן ההודעה ובין העובדה כי לא התאפשר לו באותה נקודת זמן לשוב ולהיוועץ בעורך דין (השוו: ע"פ 3097/04 סויסה נ' מדינת ישראל, בפסקאות 29-28 לחוות דעתו של השופט ס' גו'בראן (25.10.2006); עניין מובארק, בפסקאות 73-64) (ההדגשה שלי - ב.ש).

 

נטען בסיכומי ההגנה כי השיחות המתקיימות בין חשוד לסניגור בשלב הארכת מעצר הן קצרות וממוקדות באותו הליך, אולם דומני כי דברים אלה היו צריכים לעלות בצורה מפורשת בעדות הנאשם ולא כך אירע. מעבר לעובדה כי המפגש מהווה, הלכה למעשה, מימוש שני של זכות ההיוועצות, דומני כי גם אם מדובר במפגש קצר יחסית, עדיין יש בו כדי לאפשר מתן הסבר אודות זכויותיו של העצור, ובהן הזכות לחקירה הוגנת בלא שיופעלו עליו אמצעי חקירה פסולים, החיסיון מפני הפללה עצמית וכן זכות השתיקה. יש אף ליתן את הדעת לעובדה כי הנאשם מהווה, הלכה למעשה, איש משטרה, ודרכי החקירה כמו גם זכויות הנחקר מוכרות לו באופן טוב יותר מנחקר "רגיל".

 

מסקנתי אפוא כי גם אם ניתן היה לאפשר לנאשם לממש פעם נוספת את זכות ההיוועצות, אין לראות בהתנהלות החוקר בלוך שסירב להפסיק את החקירה לאחר שמספר שעות קודם לכן נפגש הנאשם עם עורכת דינו, ככזו המובילה לפסילת האמרה.

 

קבילות אמרתו השנייה של הנאשם - סיכום

 

20.       על יסוד הנימוקים שפורטו לעיל, ראיתי לקבוע כי אמרתו השנייה של הנאשם עומדת במבחני הקבילות הקבועים בסעיף 12 לפקודת הראיות ואין מקום לפסול אותה אף בהתאם לכלל הפסילה הפסיקתי.

 

משקל אמרתו השנייה של הנאשם

 

21.       בחינת הודאת נאשם, תוך השוואתה לעדויות חיצוניות ותוך בחינת הגיונה הפנימי וסימני האמת, מלמדת כי משקלה משמעותי.

 

להלן הנימוקים העומדים ביסוד מסקנתי:

 

15

ראשית, הודאת הנאשם אינה לאקונית אלא מרובת פרטים ונתונים, ואלה תואמים את רובן המכריע של העדויות שנשמעו בבית המשפט. הדברים נכונים ביחס לעדותו של טשמה, ביחס לעדותו של אביחי, ביחס לעדותו של דיוויד, ביחס לעדותו של יעקב וביחס לעדותו של לואי נג'ר.

 

נטען על ידי ההגנה כי קיימים פערים בין הודאת הנאשם לכלל העדויות, אלא שהשוואה בין גרסאות שאינן מתואמות לעולם תצביע על פערים מסוימים, ובענייננו - מדובר בפערים שוליים בלבד כאשר ליבת העדויות תואמת את הודאת הנאשם כפי שיפורט בהמשך.

 

שנית, צפייה בתקליטור החקירה מלמדת כי ההודאה הגיעה בשלב בו הוטח בנאשם כי נאספו די ראיות, כאשר באותה נקודת זמן שתק הנאשם משך שניות ארוכות, הרכין את ראשו, ורק כשהתבקש מהחוקר להרים את ראשו, עשה כן והחל להתוודות על מעשיו. לא נראה כי המוטיבציה להודאה היא רצון לרצות את החוקר בלוך אלא דווקא חשבון נפש שערך הנאשם.

 

שלישית, הנאשם תיאר כי ביצע את העבירות על רקע מצב כלכלי קשה בו הוא ומשפחתו היו נתונים באותה תקופה, ואף שניסה לחזור בו מהסבר זה במהלך עדותו בבית המשפט ולטעון כי מצבו הכלכלי היה מצוין, נראה כי ההסבר שמסר בחקירה תואם ראיות אחרות שהוצגו. כך תאם ההסבר את עדותה של אשתו שתיארה מקורות הכנסה מצומצמים ביותר שהיו מנת חלקם בתקופה שקדמה לאירועים המתוארים בכתב האישום, ואגב כך גם שללה את גרסתו המאוחרת לפיה קיבל סכום כסף נכבד מ"אקזיט" בחברת "סטרט-אפ" שעבד בה (ראה גרסת הנאשם בעמ' 84 ש' 2 אל מול גרסת אשתו בעמ' 110 ש' 6-13). אינדיקציה ראייתית נוספת המלמדת על מצבו הכלכלי הקשה של הנאשם ניתן לראות בבקשות שונות שהוגשו מטעמו לבית המשפט בהליכי המעצר המציינות זאת במפורש (ת/28 ות/29). גם אחיו של הנאשם העיד מטעמו וציין כי הם תומכים אחד בשני כלכלית אך בעיקר הוא (האח) תומך בנאשם (פרו' עמ' 113 ש' 3). עוד יצוין כי חרף הטיעון "החדש" בדבר מצבו הכלכלי המצוין באותה תקופה, וכספים שקיבל לכאורה ממקורות שונים, לא הציג הנאשם ראיה כלשהי אשר יכולה הייתה לתמוך בגרסת זו וניתן היה לעשות כן בנקל (באמצעות הגשת פלטי חשבונות בנק; אישור רו"ח על כספים שקיבל; ומסמכים מחברת ביטוח באשר לתביעה בה זכה לגרסתו). המסמכים היחידים שהוגשו הם כרטיסי ביקור (נ/15) שלא מוכיחים דבר לעניין מקורות הכנסה, ומסמכים הקשורים לתביעת נזיקין של אם הנאשם (נ/13) אולם לא ניתן ללמוד מהם על סכום כסף כלשהו שהתקבל בגין אותה תביעה, אם כלל הוגשה. סבורני כי הימנעות הנאשם מהצגת ראיות בעלות משקל התומכות בגרסתו החדשה מדברת בעד עצמה.

 

16

רביעית, הודעתו השלישית של הנאשם (מיום 29.4.15) מלמדת על אותנטיות דבריו בחקירתו השנייה שכן באותה חקירה, ותוך כדי עימות עם החוקר, התייחס הנאשם להודאתו, ולא רק שלא חזר בו אלא שזר בדבריו מספר אמירות המהוות הודאה נוספת ובהן: "לקחתי אחריות על העוונות שלי". בחקירתו הנגדית בבית המשפט ניסה הנאשם להתנער מאמירה זאת והטיח בתובע: "זה ציטוט לא מדויק. אמרתי שאני הודיתי בעוונות שלי? אשמח אם תשיםPLAYואשמע את זה" (פרו' עמ' 82 ש' 18). עם השמעת ההקלטה, ומשנוכח הנאשם לדעת כי הציטוט מדויק, חזר לגרסת "הבטחת השחרור" וציין: "זה ההסכם, אני לא מבין למה אתה משחק אותה ראש קטן, אתה יודע איך מתנהלת חקירה. זה היה ההסכם, שאקח אחריות ואז אשוחרר..." (פרו' עמ' 82 ש' 21).

 

22.       נטען על ידי הנאשם כי החוקר בלוך סיפק לו פרטים מוכמנים על מנת שהודאתו תחזה להיראות אותנטית, אך אין בידי לקבל את הטענה. מעבר לעובדה כי החוקר בלוך לא נחקר בצורה מקיפה בעניין זה (ולטעמי - בצדק), בחינת תמלילי החקירה מלמדת כי רובם המכריע של הפרטים הרבים והמגוונים שמסר הנאשם כלל לא הוזכרו על ידי החוקר בלוך. הנאשם טען כי אמירתו של החוקר בלוך לפיה נגנבו מטשמה דולרים גרמה לו להבין במה הוא צריך להודות, אלא שבפועל, וכך עולה מבחינת תמליל החקירה, הנאשם הודה בגניבת 200$ בלבד, למרות שלפי עדותו של טשמה מדובר ב-500$. ככל שהיה שמץ של אמת בטענת הנאשם בדבר "אימוץ" הפרטים שסיפק לו החוקר על מנת לרצותו, ברור כי הנאשם לא היה מנהל ויכוח ער עם החוקר על הסכום המדויק אלא "מיישר קו" עם גרסתו של טשמה כפי שהוצגה לו על ידי החוקר.

 

23.       על יסוד האמור לעיל, ראיתי לקבוע כי הודאתו של הנאשם בחקירתו היא בעלת משקל משמעותי, וזאת בניגוד לגרסתו בבית המשפט שלקתה במהימנותה.

 

סמכויותיו של הנאשם כמתנדב במשטרה

 

24.       במסגרת סיכומיו, הודה הנאשם כאמור כי פעל תוך חריגה מסמכויותיו אך נטען כי מדובר במסקנה אליה ניתן להגיע רק בדיעבד שכן בעת הרלוונטית הנאשם פעל באופן עצמאי ושלא מתוך ידיעה ברורה של גבולות סמכויותיו החוקיות.

 

מעדותו של קצין המתנדבים פקד אברהם שאול עלה כי למתנדב אין סמכות כניסה לביתו של אדם אלא בליווי שוטר, או במקרה בו בוצעה עבירה לנגד עיניו (ראה גם הודעת העד במח"ש - ת/6). מהעדות אף עלה כי מתנדב עובר הכשרות ותדרוכים לפני יציאה לשטח.

 

גם עדותו של עד ההגנה אמנון צלה, אשר עד שנת 2009 שימש כקצין משטרה (בתפקידו האחרון היה אף אחראי על המתנדבים) לא סתרה את עדותו של פקד שאול בדבר ההכשרות שעוברים המתנדבים שכן, גם לפיה, פעילות בתוך דירת מגורים על ידי מתנדב אינה אפשרית אלא במקרים בהם מדובר בצוות המונה שוטר ומתנדב ובנסיבות המאפשרות זאת.

 

25.       אין חולק כי הנאשם מתנדב במשטרה שנים רבות, עבר מספר הכשרות, ואף חנך מתנדבים צעירים, כך שבנסיבות אלה, יש קושי לקבל את הטענה כי הנאשם לא היה מודע לעובדה כי כניסה לביתו של אדם אינה אחת מסמכויותיו.

 

17

מסקנה זאת אף מתיישבת עם עדות הנאשם בחקירתו הראשונה עת נשאל האם הוא מבין שאין לו סמכויות חיפוש והשיב: "אוקיי, יש בזה משהו בגדול אם אני יכול לשייך חפץ לאדם או לחשוד שברח ממני או שיש לי יסוד להניח שהוא ביצע עבירה כלשהי אז אני יכול לתפוס את החפץ מתוך תקווה כי יבואו לדרוש אותו. עובדה שלא לקחת בסוף. אני יודע שהסמכויות שלי בתור מתנדב הן מאד מינוריות" (ת/1 ש' 101-104), "ב-21 שנה שאני מתנדב אם אני לא אדע מי יידע?" (ת/2ב', תמליל 101-15 ב' עמ' 2 ש' 22-26).

 

26.       בעדותו בבית המשפט ניסה הנאשם להסביר כי כניסתו לדירותיהם של טשמה ודיוויד הייתה בעקבות חשד לביצוע עבירה, אלא שגם בעניין זה מדובר בטענה שיש לדחותה.

 

ביחס לכניסה לדירתו של טשמה - הנאשם ערך במקום מספר ביקורים, ידע היטב כי מסמכיו של טשמה תקינים, כאשר לדבריו "החשד" היה כי במקום מנוהלת מכולת שמוכרת אלכוהול. חיפוש זה, גם אם היה מבוצע על ידי שוטר, אינו מתיישב עם הוראות סעיף 25 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969, המחייבות חשד לביצוע עבירה מסוג פשע. משכך, די באמור לעיל על מנת להוביל לקביעה כי הנאשם פעל שלא בסמכות.

 

ביחס לכניסה לדירתו של דיוויד - הדברים שפורטו בעניין הכניסה לדירתו של טשמה רלוונטיים אף ביתר שאת לאופן בו נכנס הנאשם לדירתו של דיוויד, שם "החשד" היה כללי עוד יותר, ובוודאי שלא הצדיק כניסה לדירה ועריכת חיפוש, כפי שאף הנאשם הסכים במהלך עדותו (פרו' עמ' 74 ש' 9-13).

 

נטען על ידי ההגנה כי "הכשל" באי הבנת הסמכויות נופל לפתחה של המשטרה, ועל כך אשיב בשניים:

 

ראשית, לא שוכנעתי כי הנאשם אכן לא הבין את סמכויותיו, וגרסתו בעניין זה הייתה רחוקה מלשכנע.

 

שנית, אף אם כך היו פני הדברים, ובהיותו איש החוק הנמצא בחזית הטיפול באוכלוסייה, ידיעת גבולות סמכויותיו נמצאת בתחומי אחריותו.

 

27.       יש לקבוע אפוא כי הנאשם היה נעדר סמכויות המאפשרות לו להיכנס לדירותיהם של טשמה ודיוויד ולערוך בהן חיפוש, וממילא - אף אם היה שוטר, לא ניתן היה להצביע על מקור סמכות המאפשר זאת.

 

בהינתן המסקנה האמורה, אינני רואה להידרש לדעותיו של הנאשם אודות הפליטים מאריתראה כפי שעלו בדף הפייסבוק שלו (ת/15) או לעולה מהאזנת הסתר לשיחה שביצע עם מתנדב בשם מיכאל (ת/19).

 

כעת, לאחר שהתייחסתי להודאת הנאשם ולסוגיית סמכויותיו, אגש לסקירת הראיות השונות שהוצגו ביחס לכל אחד מהאישומים, תוך פירוט המסקנות העובדתיות העולות מהן.

 

18

            אישום ראשון

 

28.       אין מחלוקת ביחס לרוב העובדות הרלוונטיות לאישום זה, ונראה כי המחלוקת העובדתית המרכזית מתמקדת בשאלה האם במהלך החיפוש שנערך בביתו של טשמה, גנב הנאשם את כספו.

 

לאחר שבחנתי את העדויות הרלוונטיות, ראיתי לקבוע כי הנאשם ביצע מספר ביקורים וחיפושים בביתו של טשמה, כאשר בזמן החיפוש שנערך בלילה שבין יום 11.2.15 ליום 12.2.15, גנב 500$ מארנקו של טשמה.

 

מסקנתי מבוססת על עדותו של טשמה, הודאת הנאשם בחקירתו ועדותו של אביחי, כמפורט להלן:

 

(א) עדותו של טשמה - הן בהודעותיו במשטרה ובמח"ש (נ/2 - נ/4) והן בבית המשפט, סיפק טשמה תיאור דומה ביחס לנסיבות מפגשיו עם הנאשם, וביחס לאירועים המתוארים בכתב האישום. טשמה תיאר את ביקוריו של הנאשם בביתו, החיפושים שערך שם, וכן את החיפוש האחרון במסגרתו הורה לו הנאשם להוציא את ארנקו ולהניח אותו על השולחן. טשמה תיאר כי באותה סיטואציה נערך על ידי אביחי (בנוכחותו) חיפוש בקומת הגלריה כאשר הנאשם המתין בקומה הראשונה של דירתו. בתום החיפוש, ולאחר שהנאשם ואביחי עזבו, הבחין טשמה כי בארנק חסרים 500$.

 

וכך תיאר טשמה את שאירע:

 

"הוא (אביחי - ב.ש) היה איתי למטה. הנאשם עלה למעלה, הוא לא מצא כלום. אחרי זה, הוא אמר לי להוציא הכל, את הארנק ואת כל הכסף ולשים על השולחן....אחרי זה אני והנמוך עלינו למעלה לבדוק את הבית. הנאשם נשאר למטה. אחרי זה לא מצאנו כלום, ירדנו, הוא אמר לי והפחיד אותי והלכו שניהם ביחד...הוא הפחיד אותי, השאיר את הדברים והלך. וכשראיתי בדברים שלי שהיו לי 500 דולר ואחרי שהוא הלך ראיתי שאין לי אותם (פרו' עמ' 20 ש' 24).

 

ראה גם ההודעה שמסר במח"ש - נ/4, שם חוזר טשמה על עיקרי הדברים.

 

אף אם טשמה ניסה לטשטש בעדותו את העובדה כי ניהל בדירתו סוג של חנות מכולת לפליטים (והטעם לכך ברור), סבורני כי עדותו כמכלול הייתה מהימנה וניתן לבסס עליה ממצאים עובדתיים, במיוחד כאשר היא משתלבת עם ראיות נוספות ורובה המכריע, גם לפי גרסת הנאשם, אינה במחלוקת.

 

(ב) אמרת הנאשם - כפי שפורט לעיל, הנאשם הודה בחקירתו השנייה בגניבת כספו של טשמה (לגרסתו - מדובר ב-200$ בלבד), בדיוק באותן נסיבות שתוארו על ידי טשמה, דהיינו בזמן שהוא (טשמה) צפה בחיפוש שערך אביחי בגלריה לדרישת הנאשם (ת/2 עמ' 3 ש' 56-88).

19

 

(ג) עדותו של אביחי - עדותו של אביחי תומכת אף היא בעדותו של טשמה ומתיישבת עם הודאת הנאשם בחקירתו, שכן אביחי תיאר כי התבקש על ידי הנאשם לערוך את החיפוש בקומת הגלריה עם טשמה, בעוד הנאשם נשאר בקומת הקרקע. אביחי אף תיאר, וגם נתון זה תואם את גרסת טשמה והודאת הנאשם, כי בתום החיפוש התבקש על ידי הנאשם להמתין מחוץ לדירה והנאשם נשאר לשוחח עם טשמה (ת/5 ש' 138-161). אף שאביחי אינו עד לאקט גניבה, ניתן ללמוד מעדותו על ההזדמנות שהייתה לנאשם לגנוב את כספו של טשמה, הזדמנות אותה יצר במו ידיו עת הורה לו (לאביחי) לעלות עם טשמה לקומת הגלריה ולערוך שם חיפוש.

 

זאת ועוד, עצם ההוראה שנתן הנאשם לאביחי לערוך בגלריה חיפוש נוסף (שכן הוא עצמו ערך שם חיפוש עוד קודם לכן ולא מצא דבר), מהווה ראיה לכוונתו הפלילית של הנאשם ולרצונו לייצר סיטואציה בה יוכל לגנוב את כספו של טשמה באין מפריע.

 

29.       ההגנה טענה בסיכומיה כי אין מקום לבסס ממצאים על עדותו של אביחי, וזאת נוכח טענות בדבר "זיהום" העדות על ידי החוקר, וסתירות שונות בעדותו.

 

אין בידי לקבל הטענה ולטעמי - ניתן לבסס ממצאים עובדתיים על יסוד עדותו.

 

אביחי הוא חייל צעיר בן 20 אשר הוגדר כ"מתנדב נוער", ומתנדב במשטרה מספר שנים (מאז היה תלמיד תיכון). ואין חולק כי מעמדו נמוך בהיררכיה המשטרתית ביחס לנאשם, הן נוכח פער הגילאים והן נוכח הפער בשנות השירות. בתחילת החקירה, הוחשד אף אביחי במעורבות באירועים השונים, אלא שתוך זמן קצר הוברר כי ידו לא הייתה במעל, שכן האנשים השונים שנחקרו התייחסו לדומיננטיות של הנאשם במהלך האירועים אל מול "תרומתו" השולית של אביחי. פער זה עלה גם מדברי הנאשם עצמו אשר תיאר את האירועים השונים (גם אם ללא "הרכיבים הפלילים") ככאלה שהתרחשו ביוזמתו ותוך שהוא מכתיב את ההוראות השונות. במהלך המשפט, התרשמתי מדמותו המנומסת של אביחי, שהוא נעדר אינטרס כלשהו בהפללת הנאשם, וניכר היה כי הוא עושה מאמצים לדייק ככל הניתן בעדותו. לא מצאתי כי עדותו של אביחי זוהמה, וניתן לראות כי הדברים שמסר תואמים, כמעט באופן מלא, את עדויות העדים השונים לרבות את הודאתו של הנאשם בחקירתו השנייה.

 

30.       זו העת להכריע בטענת התביעה, לפיה הוכח כי לאורך ביקוריו של הנאשם בביתו של טשמה, איים עליו הנאשם כי יכה אותו, ירסס אותו בתרסיס פלפל ויביא לגירושו מהארץ.

 

            לאחר בחינת העדויות הרלוונטיות שנסקרו לעיל, אני נכון לקבוע כי במהלך ביקוריו המוקדמים של הנאשם בדירתו של טשמה, הפחיד הנאשם את טשמה בכך שאמר לו כי ידאג להכניסו לכלא. הדברים עלו באופן עקבי בהודעותיו של טשמה במשטרה ובמח"ש וכן בעדותו בבית המשפט.

20

 

שלוש הערות בהקשר לסוגיה זו:

 

            הראשונה - מטעמי זהירות, לא מצאתי לאמץ את גרסתו המלאה של טשמה לפיה איומיו של הנאשם כללו גם איומים כי יכה אותו וירסס אותו בגז פלפל, שכן בהקשר זה עדותו בבית המשפט הייתה דלה ולא מפורטת.

 

השנייה - אינני סבור כי ביקוריו המוקדמים של הנאשם בדירתו של טשמה והאיומים שהשמיע כלפיו נועדו כדי לאפשר בעתיד את גניבת כספו, ונראה כי אלה אכן נועדו, גם אם שלא בסמכות ושלא כדין, לגרום לו להפסיק ולהפעיל את אותה מכולת.

 

השלישית - ביחס לאירוע הספציפי בו נגנב כספו, ראיתי לקבוע כי דבריו של הנאשם נאמרו באופן שתואר על ידי אביחי, אשר תיאר כי דבריו של הנאשם הסתכמו באמירה לפיה היה וימשיך בהפעלת המכולת מדירתו, הנאשם ידאג להזמין לשם אנשים שייתנו לו קנס. מסקנה זו מתיישבת גם עם העובדה כי בעדותו של טשמה במשטרה ביום 16.2.15 בשעה 18:40 (נ/2א') אין אזכור לאיומים באלימות שהושמעו כלפיו באותו אירוע ספציפי.

 

אין להבין מאימוץ גרסת אביחי ביחס לטיב האיום כי גרסת טשמה שהייתה "רחבה" יותר היא גרסה כוזבת, שכן קיימת אפשרות כי אותם איומים נוספים נאמרו על ידי הנאשם לטשמה בהיותם לבד בדירה (שכן לקראת סיום האירוע ביקש הנאשם מאביחי להשאיר אותו ואת טשמה לבד).

 

31.       נטען על ידי ההגנה כי היחידה החוקרת כשלה באיתור עדים נוספים שהיו באותו בית בזמן תחילת האירוע, אלא שעל פי עדותם של אביחי וטשמה, בשלב בו החל החיפוש לא נכחו אנשים נוספים בדירה, כך שממילא מדובר בעדים שעדותם לא הייתה יכולה לסייע למי מהצדדים.

 

אישום ראשון - קביעת ממצאים עובדתיים

 

32.       על יסוד האמור לעיל, אני קובע כי עובר ליום 11.2.15, ובמספר אירועים, נהג הנאשם להגיע לדירתו של טשמה כשהוא לבוש מדי משטרה, להיכנס לדירה, ולערוך בה חיפוש. פעולות אלה נעשו על ידי הנאשם ללא סמכות בדין אך לא מתוך כוונה לגנוב בעתיד את כספו. במהלך אותם אירועים איים הנאשם על טשמה כי יידאג להכניסו לכלא מתוך כוונה לגרום לו להפסיק להפעיל מדירתו את אותה חנות מכולת שפתח בה.

 

21

בלילה שבין יום 11.2.15 ליום 12.2.15, בסמוך לשעה 00:30, הגיע הנאשם פעם נוספת לדירתו של טשמה כשהוא מלווה על ידי המתנדב אביחי ודרש מטשמה לבצע חיפוש במקום וטשמה נאלץ להסכים. הנאשם אמר לטשמה כי היה וימשיך בהפעלת המכולת בדירתו, ידאג להזמין לשם אנשים שייתנו לו קנס. בהמשך, הנאשם עלה לקומה השנייה בה נמצאת מיטתו של טשמה ואילו טשמה נשאר בקומת הכניסה יחד עם אביחי. בתום החיפוש בקומה השנייה, הורה הנאשם לטשמה להוציא את תכולת כיסיו וטשמה מילא אחר ההוראה והניח על השולחן את ארנקו שהכיל 500$ ו-90 ₪. אז, בהוראת הנאשם, עלו אביחי וטשמה לבצע חיפוש נוסף בקומה השנייה. בשלב זה, נטל הנאשם סכום של 500$ מארנקו של טשמה. כאשר ירדו אביחי וטשמה מהקומה השנייה, הורה הנאשם לאביחי להמתין מחוץ לבית, שוחח עם טשמה, ולאחר מכן עזב את המקום. רק לאחר שהנאשם עזב את המקום, הבחין טשמה כי כספו נגנב.

 

האם קביעות עובדתיות אלה מוכיחות את העבירות אשר ייחסה התביעה לנאשם?

 

התביעה ייחסה לנאשם שתי עבירות: עבירה של שימוש בכוח המשרה ועבירת שוד.

 

33.       סעיף 280 לחוק העונשין מגדיר את יסודות העבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה וזה לשונו:

 

280. שימוש לרעה בכוח המשרה

עובד הציבור העושה אחת מאלה, דינו - מאסר שלוש שנים:

(1) תוך שימוש לרעה בסמכותו הוא עושה או מורה לעשות מעשה שרירותי הפוגע בזכותו של אחר;

(2) נכנס למגוריו של אדם נגד רצונו, כשאין הדבר מותר לו על פי דין, או שלא לפי הסדרים שנקבעו לכך בדין.

 

הממצאים העובדתיים שנקבעו מתיישבים עם יסודות העבירה, שכן כניסתו של הנאשם לדירתו של טשמה הייתה בניגוד לרצונו, וללא סמכות שבדין. העובדה כי הנאשם ניצל את מעמדו ותפקידו על מנת לבצע מספר חיפושים ובאחרון לגנוב את כספו של טשמה, מובילה למסקנה כי ביצע עבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה.

 

 

 

34.       כעת, יש לבחון האם ביצע הנאשם עבירת שוד לפי סעיף 402(ב).

 

סעיף 402 לחוק העונשין מגדיר את יסודות עבירת השוד וזה לשונו:

 

402. שוד

(א) הגונב דבר, ובשעת מעשה או בתכוף לפניו או לאחריו מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס כדי להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה, הרי זה שוד, ודינו של השודד - מאסר ארבע-עשרה שנים.

22

(ב) היה השודד מזויין בנשק או במכשיר שיש בהם כדי לסכן או לפגוע, או שהיה בחבורה, או שבשעת השוד או בתכוף לפניו או לאחריו הוא פצע אדם, הכהו או השתמש באלימות אחרת כלפי גופו, דינו - מאסר עשרים שנים.

 

לשון הסעיף מורה כי ארבעה יסודות מצטברים מרכיבים את עבירת השוד: הראשון - גניבה; השני - נקיטת אלימות או איום בנקיטתה כלפי אדם או כלפי נכס; השלישי - נקיטת האלימות צריך שתעשה בשעת הגניבה או בתכוף לפניה או לאחריה; הרביעי - האלימות צריך שתינקט במטרה להשיג את הדבר הנגנב או כדי לעכבו בידי הגנב או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה.

 

נקבע בפסיקה כי רכיב האלימות ועימו יסוד הקשר הסיבתי בינו לבין הגניבה, הם שמצויים בבסיס ההבחנה שבין עבירת השוד לבין עבירת הגניבה. שוד אינו אלא גניבה "בנסיבות מחמירות", המתבצעת אגב שימוש באלימות לרבות איום כי תינקט אלימות [(ע"פ 1160/09 אזולאי נ' מדינת ישראל (19.10.2009)].

 

 

לשיטת התביעה, העובדה כי הנאשם הילך אימים על טשמה במספר הזדמנויות קודמות, ולבסוף אף הורה על עריכת חיפוש שלא כדין כדי לאפשר את גניבת כספו, מלמדת על היותו של טשמה "מאוים" ו"אנוס" לבצע את הוראות הנאשם, ובהינתן העובדה כי הנאשם נשא על גופו אקדח משטרתי וגז פלפל, מתקיימים יסודות עבירת השוד.

 

אין בידי לקבל את עמדת התביעה.

 

מבחינה עובדתית קבעתי כי איומיו של הנאשם על טשמה בביקוריו המוקדמים הושמעו על מנת לגרום לטשמה להפסיק להפעיל את חנות המכולת שפתח בדירתו. ביחס ליום האירוע, נקבע כי הנאשם אמר לטשמה כי היה וימשיך בהפעלת המכולת מדירתו, ידאג להזמין לשם אנשים שייתנו לו קנס. טשמה הוציא את חפציו מכיסיו כפי שדרש הנאשם, נוכח הבנתו כי לנאשם הסמכות לדרוש זאת, אך לא נוכח אותו איום.

 

כיון שהסעיף דורש כי מטרת האיום תהא "כדי להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה", וקבעתי כי מטרתו הייתה שונה (כמו גם מטרתם של כל איומים שהשמיע בביקורים המוקדמים בדירתו), נראה כי יסוד הקשר הסיבתי אינו מתקיים ודי בכך כדי להוביל לזיכויו של הנאשם מעבירת השוד.

 

העובדה כי קיימים "פערי כוחות" בין הנאשם לטשמה אינה מהווה תחליף לדרישת הקשר הסיבתי, ואף אם ניתן לראות בעצם כניסתו של הנאשם לדירת טשמה ועריכת החיפוש כאקטים כוחניים, אינני סבור כי בנסיבות העניין הם עולים כדי "האלימות" הנדרשת לצורך עבירת השוד.

 

23

35.       האם יש מקום להרשיע את הנאשם בעבירה אחרת?

 

כפי שציינתי, אינני סבור כי הוכח שביקוריו המוקדמים של הנאשם בביתו של טשמה נעשו על מנת להכשיר את גניבת כספו העתידית, אולם ברור כי ביום הביקור האחרון, ניצל הנאשם את מעמדו ותפקידו על מנת ליצור תנאים שיאפשרו את גניבת הכסף. פעולות אלה אינן מתיישבות עם הגדרת עבירת השוד אלא עם עבירת הגניבה, עבירה מפניה אף התגונן הנאשם, בהיותה נגזרת מסוימת של עבירת השוד.

 

            ניתן לסבור כי מעשיו של הנאשם עשויים לגבש עבירה חמורה יותר כדוגמת עבירה של גניבה בידי עובד ציבור לפי סעיף 390 לחוק העונשין, אך כיון שמדובר בהרשעה שהיא תוצאה של שימוש בסמכות הנתונה לבית המשפט בהתאם לסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982 (להלן - החסד"פ) ראיתי לבחור בחלופה המובהקת והפחות חמורה.

 

אישום ראשון - סיכום

 

36.       על יסוד האמור לעיל, ראיתי להרשיע הנאשם באישום זה בעבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה ובעבירת גניבה.

 

            אישום שני

 

37.       זירת המחלוקת באישום זה מצומצמת שכן הצדדים אינם חלוקים באשר לנסיבות הגעתו של הנאשם לדירתו של דיוויד; באשר לעובדה כי ביצע במקום חיפוש; באשר לעובדה כי במהלך החיפוש תפס תיק וארנק בו היה סכום כסף במזומן; ובאשר לעובדה כי בשלב מסוים יצא הנאשם מביתו של דיוויד כשהוא מחזיק בתיק.

 

            המחלוקת מתמקדת אפוא בשתי שאלות:

 

הראשונה - האם בתום החיפוש שערך הנאשם בדירתו של דיוויד, נטל הוא כסף מארנקו.

 

בהקשר לשאלה זו טען הנאשם בעדותו כי הניח את התיק והארנק, אשר חשד כי הם שייכים לאדם שנמלט מהמקום, בכיור הנמצא ליד המדרגות המובילות ליציאה מהבית מבלי שנטל סכום כסף כלשהו מהארנק.

 

השנייה - האם במהלך הוויכוח עם דיוויד שהתרחש ליד המדרגות ולאחר יציאתו של הנאשם מדירתו של דיוויד, איים הנאשם על דיוויד, שדרש מהנאשם כי ישיב את הארנק, כי ירסס את פניו בגז פלפל.

 

38.       לאחר שבחנתי את העדויות הרלוונטיות, ראיתי לקבוע כי הנאשם ביצע את המיוחס לו באישום זה.

24

 

            מסקנתי מבוססת על העדויות הבאות:

 

            עדותו של דיוויד - דיוויד תיאר בעדותו את שהתרחש במהלך האירוע וכיצד נטל הנאשם את הארנק ואף איים עליו עם גז הפלפל.

 

            וכך מעדותו בבית המשפט:

 

            "ת. שאלתי את השוטר מה קרה, רק השוטר דיבר איתנו. אמר לנו שיש חשיש בבית והוא צריך לעשות חיפוש. אמרתי לו שאין שום חשיש בדירה, אפילו סיגריות אנחנו לא מעשנים. הוא הפחיד אותנו, אמר לנו בלי לעשות הרבה רעש להוציא את כל הדברים שיש לכם, ולשים אותם על השולחן. היינו בדירה שני אנשים, אני והיילה.

ש. מה אחרי זה קרה.

ת. הוא בדק הכל, בדק את הארנק, מתחת למיטות הוא בדק. המכנס שלי היה בסלון, והוא הרים את המכנס שלי ומשם הוא הוציא את הארנק.

ש. ומה היה בתוך הארנק.

ת. היה כסף שם 3390 ₪. הנאשם פתח והסתכל על הארנק, היה שם כרטיס של בן-דודה שלי. הפניה של מתקן חולות, ואז השוטר הגבוה אמר לשוטר השמן שבכלל לא דיבר, "זה בחור של חולות". אמרתי לו, זה לא נכון, זה שלי הארנק. הוא אמר לי שקט ויצא. היה לי שם תיק קטן שאני משתמש בו לעבודה, השמן לקח את התיק, ויצא. כנראה הוא אמר לו שהוא יקח את התיק, היו שם בגדים. את התיק הוא הוציא מהחדר שאני ישן והשאיר את זה בפינה בתוך הדירה. הוא הוציא את זה רק מהחדר שינה. הם הלכו, הלכתי אחריהם, יצאתי מהדירה שלי. ירדתי במדרגות, דיברנו, הוא אמר לי אם תצא אני ארסס עליך תרסיס..." (פרו' עמ' 47 ש' 4-18).

 

בחינת הודעות דיוויד במשטרה ובמח"ש (נ/5-נ/7) מלמדת כי גם בפני גורמי החקירה מסר דיוויד גרסה דומה.

 

וכך לדוגמא מהודעה הראשונה של דיוויד במשטרה (נ/5):

 

"הוא יצא החוצה עם החבר ולקח את הארנק שלי. אני יצא (כך במקור - ב.ש) בחוץ אמרתי לו זה שלי תביא הארנק לא שלך, יש מדרגות למטה הם ירדו ואני אחריהם אח"כ אמרתי תביא זה ארנק שלי. הוא אמר לי לך הביתה. השכן יצא (העד לואי נגר - ב.ש) ואמר מה הבעיה. המשטרה אמר אתה בעל הבית של זה? הוא אמר שהוא לא בעל הבית. אמרתי לשכן שהוא לקח כסף שלי.....השכן נכנס פנימה, אני מסתכל מספר אוטו הבחור אמר כנס לבית שלך אם אתה יוצא אני שם לך גז פלפל. נכנסתי לבית שלי והוא הלך. הוא לקח את הארנק" (ש' 10-15).

25

 

ראה גם נ/6 ש' 15-18 ו - נ/7 ש' 20-31.

 

עדותו של דיוויד הייתה הגיונית, אותנטית, עקבית, והשתלבה עם עדויות נוספות לרבות עם הודאת הנאשם בדבר גניבת כספו (אף שקיים חוסר התאמה בסכום ואף שהנאשם הכחיש כי איים על דיוויד עם גז הפלפל). אני ער לעובדה כי קיימת אפשרות שדיוויד ניסה להסתיר את זהותו של דייר נוסף בדירתו, אולם בהינתן החשש המובנה בסיטואציה של מסירת אינפורמציה מסוג זה לגורמי החקירה או לבית המשפט, אינני סבור כי יש בכך כדי להוביל לקביעה כי עדותו באשר להתנהלות הנאשם שקרית.

 

הסניגור טען כי אין ליתן משקל לעדותו של דיוויד שכן במהלך חקירתו, ונוכח היעדר מתורגמן, נעזרה היחידה החוקרת בטשמה על מנת לתרגם את דבריו. החוקר בלוך הסביר מהלך זה בחשיבות שראתה מח"ש בגביית הודעתו המיידית של דיוויד, נוכח חשש לאי איתורו בעתיד היה ויזומן למועד אחר. לטעמי, וגם אם מדובר בפגם, אין הדבר יורד לשורשו של עניין שכן החקירה צולמה, ובוודאי שאין בכך כדי להוביל לתוצאה אליה נשא הסניגור עיניו.

 

בחנתי גם את טענת הסניגור בדבר תוכנית משותפת של טשמה ודיוויד להפללת הנאשם ואינני סבור כי יש בה ממש. העובדה כי מדובר במכרים, אפילו חברים קרובים, שסבלו מנחת זרועו של הנאשם (במועדים שונים) אינה הופכת אותם, באופן "אוטומטי", לכאלה שעדותם אינה אמת, בוודאי כאשר עדותם נתמכה בעדויות אחרות, לרבות בחלקים משמעותיים מגרסת הנאשם ומהודאתו בחלק מהמעשים.

 

לטעמי - אין גם ביתר טענות הסניגור ביחס לעדותו של דיוויד כדי לקעקע את גרעינה האותנטי של העדות.

 

כך לעניין פרק הזמן הנטען בו עמד הנאשם מחוץ למתחם, פרק זמן שלא היה בהכרח בידיעתו של דיוויד; כך לעניין הודעתו במשטרה בה לא ציין כי הנאשם הוציא את גז הפלפל (אלא תיאר כי הנאשם איים שיעשה בו שימוש); וכך לעניין האיזכור המאוחר של התיק שהוציא הנאשם מחדרו (וראה בהקשר זה התייחסותי באשר לאפשרות כי דיוויד הסתיר את זהותו של דייר נוסף בדירה). לטעמי - מדובר בסתירות שאינן יורדות לשורש העדות והן נובעות הן מהקושי בשיתוף פעולה מלא עם המשטרה, והן מקשיי שפה ויכולת להסביר במדויק את שאירע דקה אחרי דקה.

 

הודאת הנאשם - כפי שפורט לעיל, הנאשם הודה בחקירתו בגניבת כספו של דיוויד אף שטען כי סכום הגניבה הסתכם ב-800 ₪, וכי לא איים על דיוויד באמצעות גז פלפל. וכך, בין היתר, ציין הנאשם בחקירתו השנייה: "שמתי לב שבתוך הארנק יש מספר שטרות בצבע אדום משכתי ככה בהיסח הדעת תוך כדי שאני מדבר איתו חלק מהשטרות ושמתי בכיס" (ת/2 ש' 114-115). וראה גם ש' 133: "אני מדבר איתו והוא לא ראה אני ראיתי את הארנק בתוך התא של התיק ומשכתי את הכסף החוצה בלי לפתוח את הארנק, לשאלתך זה קרה בתוך התיק".

26

 

עדותו של יעקב - יעקב הוא אותו אדם שנתפס על ידי הנאשם ברחוב והוביל את הנאשם לדירה הצמודה לדירתו של דיוויד על מנת להציג בפניו את אשרת השהיה. יעקב אמנם לא ראה את שלב נטילת הארנק והכסף, אולם תיאר בעדותו כי הבחין בנאשם יורד במדרגות שעה שדיוויד שואל אותו "מה עם הארנק שלי?".

 

וכך מעדותו: "כשאתה יוצא מהבית של דיוויד, וכשהם דיברו יצאתי לראות מה קרה ולמה הם מדברים. שאלתי אותו למה אתה מדבר? אז הוא אמר לי שהוא לקח את הארנק שלו. לאחר מכן ניגשתי לבחור, אמרתי לו "באת לשאול עלי, על האשרה שלי, איך זה התפתח כל הסיפור?" (פרו' עמ' 45 ש' 16-18).

 

עדותו של יעקב בדבר הוויכוח שהתנהל בין דיוויד לנאשם בעודם עומדים במדרגות מחזקת את עדותו של דיוויד בדבר נטילת הארנק והכסף.

 

עדותו של לואי נג'ר - גם עדותו של לואי נג'ר, שכנם של יעקב ודיוויד, מהווה נדבך נוסף בדרך להוכחת התרחשות חריגה, שכן העד תיאר כי בעודו בביתו, שמע צעקות ויצא החוצה. אמנם, העדות אינה שופכת אור על אותם נתונים שבמחלוקת, אך בוודאי שיש בה כדי ללמד על התנהלות חריגה עת יצא הנאשם מדירתו של דיוויד ויש בה כדי לתמוך בעדותו של דיוויד. אני נכון להסכים עם התובע כי תחילתו של האירוע מבחינת העד, הוא סופו של האירוע מבחינה אובייקטיבית, כך שלא ניתן ללמוד מהעדות על רכיבים אחרים באירוע.

 

עדותו של אביחי - גם עדותו של אביחי מחזקת את עדותו של דיוויד, וזאת נוכח התיאור שמסר אביחי לפיו הנאשם בדק את התיקים השונים שהיו בחדרו של דיוויד, והוא אף ראה את הנאשם פותח את אחד הארנקים (ת/5 ש' 97-112). זאת ועוד, אביחי תיאר כי כאשר יצאו מהמתחם, שמע צעקות בדבר הארנק ואפילו שאל את הנאשם בעניין וזה השיב לו כי הארנק נשאר בתוך התיק. לציין כי בחקירתו השנייה אישר הנאשם כי בהיותם בניידת, שאל אותו אביחי איפה הארנק, והוא השיב שלא לקח את הארנק (ת/2 ש' 129).

 

וכך מהודעתו שהוגשה חלף לחקירה ראשית:

 

"בסוף שאיתמר יצא החוצה אז שמעתי אותם צועקים לו משהו בנושא הארנק, אני לא ממש הבנתי מה" (ת/5 ש' 120-121, וראה באותו הקשר גם ש' 128-131, וכן ש' 193-198).

 

בבית המשפט חידד איתמר את עדותו בנושא הצעקות וציין: "כשיצאתי היו צעקות של "איפה הארנק שלי, איפה הארנק שלי" (פרו' עמ' 39 ש' 13).

 

27

 

הערכת עדויות - סיכום

 

גניבת כספו של דיוויד

 

39.       על יסוד העדויות שפורטו לעיל, המוכיחות כי דיוויד הבחין בהתנהלות שאינה תקינה ביחס לארנקו ואף דרש אותו מהנאשם, ותוך מתן משקל גם להודאת הנאשם, ראיתי לקבוע כי התביעה הוכיחה כי במהלך האירוע גנב הנאשם את כספו של דיוויד. אמנם, קיימת אי בהירות ביחס לשאלה באיזו נקודת זמן מדויקת נגנב הכסף (בדירה או ביציאה מהדירה בסמוך למדרגות) אולם יש בראיות שפורטו כדי להוכיח ברמת הוודאות הנדרשת כי הנאשם גנב את כספו של דיוויד. באשר לסכום שנגנב - אני מקבל את טענת הסניגור כי קיימת אי בהירות ביחס לסכום (הנובעת, לטעמי, מקשיי שפה והבנה ולא מרצון להחמיר את מצבו של הנאשם) ואסתפק בקביעה כי מדובר לפחות ב-800 ₪ כפי שהסביר הנאשם עת הודה בגניבת הכסף.

 

איום בגז פלפל

 

40.       בהקשר לאיום בגז פלפל, עומדת עדותו של דיוויד לבדה, מבלי שניתן לראות בעדויות האחרות כתומכות בה בנקודה זאת, תוך שהנאשם הכחיש איום נטען זה.

 

ועדיין, חרף העובדה כי מדובר בעדות יחידה בנקודה זאת, ראיתי לאמצה ולקבוע כי כך פעל הנאשם. כפי שציינתי, התרשמתי מתיאוריו האותנטיים של דיוויד, ובהקשר לאיום בהתזת הגז, מדובר בנתון שעלה באופן עקבי בכל אמרותיו ומתיישב עם נסיבותיו של האירוע ועם רצונו של הנאשם לגרום לדיוויד להפסיק את דרישותיו כי יחזיר את הארנק, שמא ייתפס בקלקלתו ודיוויד ידרוש את כספו בחזרה.

 

קביעה זו אינה עומדת בסתירה לכל אחת מהאפשרויות שהוצבו ביחס לאופן גניבת הכסף, שכן גם אם הכסף נגנב בדירה, לנאשם היה אינטרס למנוע את השבת הארנק באופן מיידי לדיוויד מחשש שמא יבחין כי הכסף נעלם. אינטרס זה היה קיים גם באפשרות השנייה, דהיינו במידה וגניבת הכסף התרחשה ביציאה מהדירה או בסמוך למדרגות ועובר ליציאתו לניידת.

 

41.       אני ער לעובדה כי עדויות יעקב, לואי נג'ר ואביחי אינן שופכות אור על נקודה זאת, אולם מכלל העדויות עולה כי מדובר בחלק של האירוע שהתרחש באיזור המדרגות, עוד טרם יצאו יעקב ולואי מדירותיהם למשמע הצעקות, ובזמן שאביחי היה מחוץ למתחם (שכן אביחי נאלץ לשאול את הנאשם בניידת מדוע היו צעקות בנושא הארנק, וראה גם סרטון מצלמה האבטחה החולשת על האיזור שמחוץ למתחם הדירה ומלמדת כי לפחות בחלק מהאירוע היה אביחי מחוץ למתחם). חשוב לציין כי פעולת האיום עצמה נמשכת, הן מטבעה, והן על פי עדותו של דיוויד, זמן קצרצר, כך שאין בעובדה כי העדים השונים לא תיארו את אקט האיום כדי לסתור את עדותו של דיוויד, אותה מצאתי כמהימנה.

28

 

 

אישום השני - קביעת ממצאים עובדתיים

 

42.       על יסוד האמור לעיל אני קובע כי בלילה שבין יום 15.2.15 ליום 16.2.15, היה הנאשם במשמרת, יחד עם המתנדב אביחי. השניים לבשו מדי משטרה, נסעו בניידת, כאשר הנאשם נושא על גופו אקדח משטרתי ותרסיס פלפל. בסמוך לשעה 00:20, ברחוב הסמוך לשוק הכרמל בתל אביב, הבחינו השניים ביעקב, יליד אריתראה, כשהוא הולך ברחוב. הנאשם דרש מיעקב להציג בפניו מסמכים מזהים ויעקב השיב שמסמכיו נמצאים בביתו שנמצא בקרבת מקום. לאור זאת, הורה הנאשם ליעקב להיכנס לניידת, והשלושה נסעו לדירתו ברחוב ישכון 30 בתל אביב. עם הגעתם לדירתו של יעקב, הציג להם יעקב את אשרת השהיה בישראל וכן קבלה על רכישת טלפון נייד שהיה ברשותו. בשלב זה, הורה ליעקב לצאת מהדירה וביקש תעודה מזהה מיונס גברסלסה - שותפו של יעקב לדירה שאף הוא נתין זר מאריתראה. לאחר שיונס הציג בפניו תעודה, ביצע הנאשם חיפוש בכליו, כל זאת ללא סמכות שבדין.

 

לאחר מכן, עזבו הנאשם ואביחי את דירתם של יעקב ויונס, ועברו לדירה אחרת בבניין, גם בה מתגוררים נתינים זרים. הנאשם נכנס לדירה שלא כדין, העיר את הדיירים והחל לבצע חיפוש בחפציהם שלא כדין, ובין היתר, בחפציו של דיוויד. במהלך שהייתו במתחם, גנב הנאשם מארנקו של דיוויד לפחות 800 ₪ במזומן. סיומו של האירוע בדין ודברים בין הנאשם לדיוויד במהלכו ניסה דיוויד לגרום לנאשם להשיב לו את הארנק, אולם אז, כהמשך ישיר וכחלק ממעשה הגניבה ובמטרה להשלימו, איים הנאשם על דיוויד כי ירסס את פניו בגז פלפל אותו נשא, השליך את אחד התיקים שתפס במהלך החיפוש ולאחר פרק זמן מסוים עזב את המקום. האיום נועד לגרום לדיוויד להפסיק את דרישותיו כי יחזיר את הארנק, שמא ייתפס הנאשם בקלקלתו, ודיוויד ידרוש את כספו בחזרה.

 

האם הקביעות העובדתיות מוכיחות את העבירות אשר ייחסה התביעה לנאשם?

 

43.       מעבר לעבירות של שימוש לרעה בכוח המשרה ושוד, ייחסה התביעה לנאשם באישום זה גם עבירה של מרמה והפרת אמונים, אלא שבסיכומיה לא חזרה על בקשתה להרשיע הנאשם בעבירה זו והתייחסה אך ורק לשתי הוראות החיקוק הראשונות. בנסיבות אלה לא ראיתי להידרש לכך וממילא לא ראיתי להרשיע הנאשם בעבירה זאת.

 

ביחס לעבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה - ובדומה לניתוח שנערך ביחס לאישום הראשון, יש לקבוע כי עובדותיו של האישום השני מובילות להרשעתו בעבירה זו.

 

29

ביחס לעבירת השוד - ובהתאם לקביעותי העובדתיות, האיום בגז הפלפל היווה חלק ממעשה הגניבה ונועד לגרום לדיוויד להפסיק את דרישותיו כי יחזיר את הארנק, שמא ייתפס הנאשם בקלקלתו ודיוויד ידרוש את כספו בחזרה.

 

בית המשפט העליון קבע לא אחת כי הקשר הסיבתי מתקיים גם כאשר בעת הנטילה עצמה לא הפעיל הנאשם כל אלימות שהיא, אולם לאחר הנטילה נקט הוא באלימות כדי למנוע את התנגדותו של הקורבן לנשיאת הדבר הניתן להיגנב [(ע"פ 5541/11 אזולאי נ' מדינת ישראל (13.12.2012)].

 

מכאן, יש לראות את האיום ככזה המתיישב עם לשון סעיף 402(א) לחוק העונשין, דהיינו כפעולת איום לבצע מעשה אלימות באדם כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה. כיון שהנאשם נשא על גופו באותה העת אקדח משטרתי וגז פלפל, יש להרשיעו בחלופה הקבועה בסעיף 402(ב) לחוק העונשין.

 

אישום שני - סיכום

 

44.       על יסוד האמור לעיל, ראיתי להרשיע הנאשם באישום זה בעבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה ובעבירה של שוד מזוין.

 

            אישום שלישי

 

45.       גם באישום זה נראה כי זירת המחלוקת מצומצמת שכן אין חולק כי הנאשם נקרא לטפל באותו אירוע שתואר בכתב האישום, ואף קיבל חלק מחפציו של העצור (שהיה מעורב באירוע האלימות). הנאשם אף הודה, ובעניין זה לא ביקש לחזור בו, כי מכשיר הטלפון שנמצא בחיפוש בביתו כשנה מאוחר יותר הוא מכשיר הטלפון שקיבל מאחד מהקצינים שהיו באירוע. הנאשם הסביר כי מכשיר זה נשכח בניידת, נמצא על ידו בשלב מאוחר יותר, ונלקח לביתו בהיעדר די פרטים באשר לזהות בעליו. הנאשם הסביר כי כוונתו הייתה לאתר את בעליו, כאשר ב"תקופת הביניים" הניח אותו במגרה בביתו ולא עשה בו שימוש. באשר לשעון שנטען כי נטל - הוסבר כי השעון שנתפס בחיפוש הוא שעון שקיבלה אשתו כמתנת אירוסין (מקשר קודם) שנים קודם לכן ואילו באירוע המתואר בכתב האישום קיבל רק "רצועה של שעון".

 

46.       לאחר שבחנתי את גרסת הנאשם באישום זה, ראיתי לזכותו מהעבירה המיוחסת לו בכל הנוגע לשעון, אך להרשיעו ביחס לטלפון שנמצא ברשותו.

 

            להלן נימוקי:

 

30

            באשר לשעון - הן מעדות אשת הנאשם והן מתמונות שהוצגו (נ/10), עולה כי השעון שנתפס בחיפוש היה ברשותה עוד לפני חודש דצמבר 2014, והוסבר כי נקנה עבורה כמתנת אירוסין (מקשר זוגי קודם לקשר עם הנאשם). כיון שאין מדובר בפריט בעל מספר סידורי, יש להסתפק במראה עיניים (כפי שעשה אף הקצין איציק דאהן) ובהינתן העובדה כי השעון שנתפס בחיפוש נראה דומה מאד לשעון אותו עונדת בתמונות אשת הנאשם, ונראה כי שני השעונים יוצרו על ידי אותה חברה, יש מקום להורות על זיכויו של הנאשם מהעבירה ככל שהיא מתייחסת לפריט זה.

 

לאור קביעתי זו, אינני רואה להידרש לטיעוני התביעה ביחס לאותנטיות קבלת הרכישה שהוצגה וביחס למועד בו עלתה הטענה לראשונה.

 

            באשר לטלפון - במוקד ההכרעה עומדת שאלת מהימנות גרסת הנאשם לפיה "שכח" את הטלפון בניידת, מצא אותו "זרוק" מספר שבועות מאוחר יותר, ולקח אותו לביתו בהיעדר די פרטים באשר לזהות בעליו.

 

לאחר בחינת הגרסה, אני מתקשה לקבלה בהיותה נעדרת הגיון, עומדת בסתירה לפרק הזמן הממושך בו החזיק הנאשם בטלפון, ואינה נתמכת בראיה כלשהי ממנה ניתן ללמוד כי משך "שנת ההחזקה" ביצע הנאשם פעולה כלשהי על מנת לנסות לאתר את בעליו של המכשיר.

 

מדובר, ועל כך אין חולק, ברכוש של אדם אחר, ובפריט שהגיע לידיו של הנאשם מכוח עבודתו, כך שניתן היה לצפות כי יועבר למחסן המוצגים מיד עם הגעתו של הנאשם לתחנה. גם אם שכח הנאשם את הטלפון ברכב, הרי לאחר מציאתו, צריך היה להחזירו למחסן המוצגים ולא לנקוט לכאורה בפעולה "פרטית" כמו זו שטען כי נקט בה (ראה בהקשר זה עדותו של קצין המשטרה יצחק דהאן, שהבחין בנאשם מחזיק בזמן האירוע בשעון ובטלפון, ואף ציין כי בעליו של הטלפון הגיע למחרת לתחנה על מנת לקבל אותו בחזרה - פרו' עמ' 59 ש' 9-30).

 

זאת ועוד, דווקא המסרונים שהגיש הנאשם (נ/14) אשר נכתבו לכאורה כיומיים לאחר האירוע, מלמדים כי הנאשם ידע שמחפשים פריטים אלה, כך שגם אם לגרסתו מצא את הטלפון בניידת מספר ימים מאוחר יותר, היה עליו להשיבו לתחנה. העובדה כי לא עשה כן, מוכיחה כי הגרסה לוקה באמינותה, והמסקנה העולה מן העובדות היא זו המתבקשת וההגיונית לפיה הנאשם ניצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו וגנב את הטלפון הנייד של אותו מעורב באירוע האלימות.

 

בהינתן האמור לעיל, וכיון שמדובר בטלפון נייד שהגיע לנאשם מכוח תפקידו אשר ערכו עולה על 1,000 ₪ (ראה ת/18, כאשר אף ההגנה לא חלקה על נתון זה), יש מקום להרשיע את הנאשם בעבירה של גניבה בידי עובד ציבור.

 

47.       בחנתי את בקשת התביעה כי אעשה שימוש בסעיף 184 לחסד"פ וארשיע את הנאשם בעבירה של שיבוש הליכי משפט, זאת נוכח טענתה כי הנאשם "העלים" את דוחות הפעולה שנרשמו באירוע, לרבות את אלה שהוא עצמו ערך.

 

31

            סבורני כי יש לדחות את הבקשה.

 

            אף אם קיימות תמיהות לא מבוטלות ביחס לשאלה כיצד דוחות שלא נמצאו במהלך החקירה, צצו לפתע והוגשו על ידי הנאשם בפרשת הגנה, ואף שהתיזה שעלתה בטיעון התביעה אינה מופרכת, עדיין קיים מרחק עד אימוצה, ומרחק גדול יותר עד הרשעת הנאשם בעבירה של שיבוש הליכי משפט מבלי שניתנה לו הזדמנות ראויה להתגונן מפני עבירה זו. כתשתית הכרחית להרשעת הנאשם צריכה הייתה התביעה להוכיח כי הדוחות אכן נעלמו ולא נמצאו במהלך החקירה, אלא שבהקשר זה, לא סיפקה התביעה ראיות נחרצות, לא הוכח מהן הפעולות שנעשו על מנת לאתר דוחות אלה בזמן החקירה, מי האנשים שתוחקרו, היכן חיפשו את הדוחות ועוד מגוון פעולות רלוונטיות.

 

אסכם נקודה זאת ואומר כי אין די בטענה כי בזמן החקירה הדוחות נעלמו, ובזמן המשפט הוגשו על ידי הנאשם, כדי להוביל להרשעתו, בוודאי בסיטואציה של הרשעה המבוססת על סמכותו של בית המשפט בהתאם לסעיף 184 לחסד"פ.

 

אישום שלישי - סיכום

 

48.       על יסוד האמור לעיל, ראיתי להרשיע הנאשם באישום זה בעבירה של גניבה בידי עובד ציבור, ככל שהיא מתייחסת לטלפון הנייד.

 

            סיכום

 

49.       על יסוד המסקנות שפורטו, אני מרשיע את הנאשם בעבירות הבאות:

 

            שתי עבירות של שימוש לרעה בכוח המשרה, לפי סעיף 280(1) לחוק העונשין (אישומים ראשון ושני);

 

עבירת גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין (אישום ראשון);

 

שוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין (אישום שני);

 

גניבה בידי עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 390 לחוק העונשין (אישום שלישי).

 

 

ניתנה היום, 07 יוני 2016, במעמד הצדדים.