1

 

 

לפני בקשה לביטול כתב אישום מחמת טענת הגנה מן הצדק מטעמים של אכיפה בררנית.

רקע כללי :

כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה ביצוע עבירות של גניבה, עבירה בהתאם לסעיף 383 (א)(1) יחד עם סעיף 384 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"), עבירה של זיוף - עבירה בהתאם לסעיף 418 לחוק העונשין, שימוש במסמך מזויף - עבירה לפי סעיף 420 לחוק העונשין וביצוע עבירה של קבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 רישא לחוק העונשין.

 

2

כעולה מעובדות כתב האישום, בחודש מרץ 2014 סייעה הנאשמת לאחותה לנקות את ביתה של המתלוננת. במהלך עבודתה, הבחינה הנאשמת בפנקס שיקים השייך למתלוננת ונטלה מתוכו שני שיקים. בהמשך, זייפה הנאשמת את השיקים כך שעל אחד מהם נרשם סכום של 1,089.62 ₪ (נמשך בתאריך 30/3/2014). על השיק השני נרשם סכום של 973.78 ₪ (נמשך בתאריך 30/4/2014).

על פי עובדות כתב האישום, הנאשמת חתמה על השיקים בחתימה הנחזית להיות חתימת המתלוננת, וכי היא השתמשה בהם לרכישת מוצרי מזון במרכול בשפרעם.

 

טענות הצדדים:

לאחר שהוגש כתב האישום התקיימו מספר דיונים מקדמיים בתיק והדיונים נדחו מעת לעת. כמו כן הגיש ב"כ הנאשם בקשה לעיכוב הליכים בין היתר בשל נסיבותיה האישיות לטענתו של הנאשמת, בקשה אשר נדחתה על ידי היועץ המשפטי לממשלה. מהבקשה לעיכוב הליכים אשר סומנה נ/2 עולה כי הנאשמת, בחורה צעירה, נעדרת עבר פלילי, מצבה הכלכלי קשה ביותר שהוביל אותה ואת בנותיה הקטינות לחרפת רעב, דבר שבא לידי ביטוי אף בעובדות כתב האישום המלמדות כי הנאשמת ביצעה את העבירות ורכשה מוצרי מזון. בפתח הישיבה שהתקיימה בתיק בתאריך 03.01.2019 טען הסנגור טענה ולפיה יש לבטל כתב האישום שהוגש כנגד הנאשמת ולהורות על ניתוב התיק להליך המנהלי של הסדר מותנה, חלף ההליך הפלילי, באופן שיאפשר תגובה חברתית ועונשית באופן מידתי התואם את נסיבות הנאשמת.

לאחר הדיון הגישה המאשימה את תגובתה בכתב לבקשה. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, הוריתי על קיום דיון במעמד הצדדים וזאת להשלמת טיעונים.

ביום 21.5.19 התקיים בפניי דיון בסוגיית הטענה המקדמית שם הוסיפו הצדדים את טיעוניהם בעל פה.

לטענת הסנגור, החלטת המאשימה לנקוט בהליך של הסדר מותנה כפופה לביקורת שיפוטית, שעה שקיים אמצעי אחר, אפקטיבי ויעיל, שיש בו כדי להגשים את עיקר המטרות הראויות והוא פוגע במידה פחותה בזכויות הנאשמת, הרי שהחלטת המאשימה, לטענתו, אינה סבירה ואינה מידתית. המאשימה, טען הסנגור מוסמכת לבחור בין מסלול פלילי למסלול מנהלי של אמצעי אכיפה וכפוף שיקול דעתה המנהלי לביקורת שיפוטית. שיקול דעת אשר כאמור, לשיטת הנאשמת, הופעל בחוסר סבירות, בצורה מפלה ובאי מידתיות.

3

לגישת המאשימה, מוקנה לה שיקול דעת רחב בכל הנוגע לשאלת העמדתו של נאשם לדין פלילי והיא נהנית מחזקת תקינות ומשיקול דעת רחב, כשהיקף הביקורת השיפוטית על החלטות התביעה, הינו מצומצם, ורק כאשר מדובר בחוסר סבירות קיצוני יתערב בית המשפט. הוסיפה וטענה המאשימה כי בית המשפט יבטל כתב אישום בעילה של הגנה מן הצדק במקרים חריגים ביותר, ונקבע כי נדרשת התנהגות שערורייתית מצד הרשות או הסתמכות על מניע פסול.

לטענת ב"כ הנאשמת, ניתן להחיל על העבירות המיוחסות לנאשמת הסדר מותנה, בכפוף לתנאי החוק ובהתאם ל"נוהל והנחיות להפעלת סימן א'1 בפרק ד' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 - "הסדר מותנה"" (להלן: "ההנחיה")- הוגש וסומן נ/1.

משכך, פנה הסנגור למאשימה וביקש לאור נסיבות המקרה ונסיבותיה האישיות של הנאשמת, להעביר את התיק לטיפולה של היחידה להסדרים מותנים. בקשה זו נדחתה על ידי המאשימה, גם מהטעם שהעבירות המיוחסות לנאשמת, במועד הגשת כתב האישום, לא נכללו בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה בדבר סוגי העבירות והתנאים בהם ניתן להחיל הסדר מותנה. מוסיף וטוען הסנגור שהמאשימה נפלה לכלל טעות בעניין זה, שכן, לטענתו, הסמכות להגיע להסדר מותנה בעבירות מושא כתב האישום היתה קיימת עם כניסת החוק לתוקף שכן בהנחיה קיים "סעיף סל" ובהתקיים יתר תנאי החוק אין כל מניעה לערוך הסדר מותנה עם הנאשמת. נטען על הסנגור, כי עמדת המאשימה מבטאת החלטה מפלה, בררנית ופסולה, שאינה שמה לנגד עיניה את המצב הקיים במחוזות אחרים, שם, כך נטען, במקרים דומים הגיעו להסדרים מותנים עם נאשמים.

לשם ביסוס טענותיו, לקיומה של אכיפה בררנית, צירף הסנגור טבלה המפרטת הסדרים מותנים שנעשו על ידי רשויות התביעה מאז כניסת תיקון 66 לחסד"פ, טבלה זו מפורסמת באתר משרד המשפטים ונגישה לעיון הציבור- נספח ז'. לפיכך, עתר הסנגור תוך הפנייה לנסיבות ביצוע העבירה, תוצאותיה והתנהגות הנאשמת לאחר הביצוע, להורות על ביטול כתב האישום והפניית התיק להסדר מותנה.  אשר לטענה בדבר הגנה מן הצדק, אכיפה בררנית ואפליה פסולה, הפנה ב"כ הנאשמת לשיקולים אשר כלל לא נבחנו על ידי המשיבה, ובכך פגעו, לשיטתו, בתחושת ההגינות והצדק והביאו לפגיעה קשה בנאשמת. בין היתר הדגיש הסנגור, כי מדובר בנאשמת, ילידת 1987, ללא עבר פלילי או הסתבכות קודמת עם החוק. עוד צוין כי מדובר באירוע חד פעמי, כלפי מתלוננת בודדה, שנעשה שעה שהנאשמת היתה נתונה תחת מצב כלכלי קשה, הנאשמת, אם ל- 2, מפרנסת יחידה בהיותה נשואה לתושב שטחים אשר לא קיבל אישור שהייה בארץ ולכן לא מתגורר עמה. הנאשמת לטענת הסנגור מצויה במצב כלכלי קשה עד כדי חרפת רעב דבר אשר הביאה לביצוע העבירות. הנאשמת פונתה יחד עם בנותיה מדירתה השכורה. הכסף שנגנב, כעולה מעובדות כתב האישום, שימש לרכישת מוצרי מזון במרכול בשפרעם. הכסף הוחזר למתלוננת ולפיכך, לדידו של הסנגור, לא נגרם למתלוננת כל נזק, הנאשמת שיתפה פעולה עם חוקריה, הביעה חרטה כנה, נטלה אחריות והתנצלה בפני המתלוננת. זאת ועוד, המתלוננת עצמה ביקשה שלא למצות הדין עם הנאשמת.

4

ב"כ הנאשם הפנה בסוגיה זו למקרים שונים בהם הגיעה המאשימה להסדרים מותנים, אף כאשר הרכוש שנגנב היה בעל ערך רב יותר ונסיבות ביצוע העבירות היו חמורות יותר. נטען כי בכך יש כדי לבסס הפליה פסולה.

המאשימה ביקשה לדחות את הבקשה, תוך שציינה כי עניינה של הנאשמת נבחן ונמצא כי בנסיבות העבירות ולאור ריבוי עבירות אין מקום להחיל הסדר מותנה בתיק זה. עוד ציינה המאשימה, כי הנאשמת עבדה בניקיון בביתה של המתלוננת, גנבה מביתה שיקים, זייפה אותם וחתמה בחתימה הנחזית להיות חתימת המתלוננת, לאחר מכן רכשה באמצעות אותם שני שיקים מוצרים.

המאשימה עמדה על החומרה היתרה בביצוע העבירות מתוך ביתה של המתלוננת תוך הפרת אמון מעסיקתה, המתלוננת. בנסיבות אלו, נטען על ידי המאשימה לעבירה של גניבת השיקים יש חומרה מיוחדת ויתירה. נטען על ידי המאשימה כי ההחלטה בדבר התאמת המקרה להליך של הסדר מותנה מתבססת על ההנחיה והתיקון לחוק סדר הדין הפלילי, והודגש, כי כל מקרה נבחן לגופו וכי בית המשפט אינו משמש כתובע על, ואינו מחליף את שיקול דעתה של המאשימה, אלא במקרים חריגים.

נוכח טענות אלו, ותוך הפנייה לפסיקה התומכת, לטענתה בטענותיה, טענה המאשימה כי ההחלטה להגיש כתב אישום מצויה בסמכותה והתקבלה כדין, ועתרה לדחות את הבקשה.

דיון והכרעה

הסדר מותנה:

סמכות התביעה לסגור תיק בהסדר מותנה הוסדרה בסעיף 67א בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 שכותרתו "סגירת תיק בהסדר":

"(ב) ראה תובע כי קיימות ראיות מספיקות לאישום בעבירה, רשאי הוא, על אף האמור בסעיף 62(א), שלא להעמיד חשוד לדין, ולהציע לו הסדר (בסימן זה — הסדר), אם ראה כי נסיבות העניין בכללותן מתאימות לאי-העמדה לדין נוכח עריכת ההסדר ומילוי תנאיו.

(ג) לא ייערך הסדר אלא בעבירה מסוג חטא או עוון, או בעבירה מסוג פשע המנויה בתוספת השישית, שאינה אחת מאלה: ..."

(ד) תובע רשאי לסגור תיק בהסדר בהתקיים שני אלה:

(1) העונש המתאים לחשוד, לדעת התובע, לפי הוראות סימן א'1 לפרק ו' לחוק העונשין, אינו כולל מאסר בפועל;

5

(2) אין פרט רישום כהגדרתו בסעיף 2 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981, שנרשם בעניינו של החשוד, בחמש השנים שלפני ביצוע העבירה נושא ההסדר, לרבות הסדר שנערך בעבר, ואין חקירות או משפטים פליליים תלויים ועומדים בעניינו במשטרה או באותה רשות, לפי העניין, שאינם חלק מההסדר"

 

התכליות המונחות ביסוד התיקון לחוק הן יצירת "התאמה טובה יותר בין חומרת העבירה ונסיבות ביצועה לבין חומרת התגובה החברתית המופעלת נגד העבריין" לצד "הרחבת האכיפה על תיקים פליליים שכיום נסגרים מחוסר עניין לציבור, בין מאחר שאינם מצדיקים סנקציה פלילית ובין בשל אילוצי כוח אדם וזמן שיפוטי" (הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 61) (הסדר לסגירת תיק מותנית), התשס"ט-2008, ה"ח 210) (להלן: "הצעת חוק הסדר מותנה").

 

ההחלטה להעמיד לדין אדם מצריכה מומחיות ומקצועיות, אלה נתונים לרשויות התביעה ומצדיקים אף מתן שיקול דעת רחב. מתן שיקול דעת עצמאי לרשויות התביעה, לצד ביקורת שיפוטית המצומצמת למקרים חריגים, מהווים שמירה בצורה על עצמאותה של התביעה כחלק מהתפיסה של הפרדת רשויות (ראו לעניין זה מאמרו של ד"ר יניב ואקי "מרחב שיקול הדעת בהחלטה על העמדה לדין" משפט מפתח 1, 23 (2013)). בית המשפט העליון הדגיש פעם אחר פעם כי אל לו לבית המשפט להיות "תובע על" ואל לו להמיר את שיקול דעת רשויות התביעה בהחלטה לגבי העמדת אדם לדין.

 

בהמשך להסמכת רשות התביעה לסגור תיקים בהסדרים מותנים, פרסם היועץ המשפטי לממשלה את הנחיה לגבי נוהל הסדר מותנה, שמטרתו הסדרת תחולת החוק על סוגי העבירות ונסיבותיהן.

 

באשר לסעיף ג.2 להנחיה, ככלל, השימוש בהסדר מותנה נועד לחול על עבירות קלות או עבירות שבוצעו בנסיבות מקלות. מוסיף סעיף ג.4 לנוהל וקובע, כי החוק מסמיך את רשות התביעה להחיל את הוראות החוק על עבירות ונסיבות בדרך של הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, ומשכך רשות התביעה רשאית להחיל החוק רק על עבירות ונסיבות העומדות בדרישות החוק, כפי שנקבעו בנוהל. עוד נקבע בסעיף ג.5 לנוהל, כי גורמי התביעה יהיו רשאים להחיל הסדר מותנה על העבירות המנויות בתוספת ובנסיבות שנקבעו בנוהל.

 

6

סעיף ג.12 לנוהל מפרט את הנסיבות שעל התובע לקחת בחשבון: נסיבות אישיות של החשוד; נסיבות ביצוע העבירה; תוצאות העבירה; התנהלות החשוד לאחר ביצוע העבירה; נסיבות מקלות אחרות.

 

עוד יש לציין את האמור בסעיף ג.13 לנוהל ואת תנאי הסף הבאים: העונש המתאים לחשוד, לדעת התובע, אינו כולל מאסר בפועל, ובכלל זה עבודות שירות; לחשוד אין עבר פלילי ב-5 השנים האחרונות ואין תיקים תלויים ועומדים לחובתו; קיומן של ראיות מספקות לאישום.

 

העבירות שלגביהן רשאית הפרקליטות להחיל הסדר מותנה מפורטות בנספח א' להנחית היועמ"ש, קרי בענייננו העבירות נכללות תחת העבירות שניתן להחיל עליהן הסדר מותנה.

סעיף 11 להנחיית היועץ המשפטי לממשלה מונה את התנאים המתאימים בהם רשאי תובע להחיל הסדר מותנה ומתייחס לנתונים כגון: נסיבות אישיות של החשוד, לרבות גילו, נסיבות חייו, עברו הפלילי ומידת הפגיעה הצפויה בנאשם, נסיבות ביצוע העבירות, תוצאות העבירה, התנהלות הנאשם לאחר ביצוע העבירה, ונסיבות מקלות שיש בהן כדי להטות את הכף מבחינת האינטרס הציבורי לסגירת התיק בהסדר מותנה.

החוק נוקט בלשון "תובע רשאי", להציע הסדר, ומכאן שהסמכות להציע לחשוד הסדר מותנה מצויה תחת שיקול דעת המאשימה.

חלף העובדה שסעיף 67א(ב)לחסד"פ נוקט בלשון "רשאי", הרי שהפסיקה פירשה את הסעיף כמטיל

חובה על התובע להפעיל שיקול דעתו ולשקול אפשרות הצעת הסדר מותנה במקרים שבהם

מתקיימים תנאי הסף ( ראו: תו"ב (מקומיים ראשל"צ) 4410-04-14 נעמי ארז נ' מדינת ישראל

(12.07.2015), פסקה 16; ת"פ (שלום ראשל"צ) 11475-07-15 מדינת ישראל נ' מלכה דניאל

(02.02.2016); ת"פ (שלום נת') 14741-11-14 שלמה בר סלע נ' מדינת ישראל

(07.02.2016), תו"ב (מקומיים חד') 10922-01-15 ועדה מקומית לתכנון חדרה נ' יהודה עטון

(17.01.2016)]. יחד עם זאת אין חובה על התובע להציע הסדר מותנה, אלא רק לשקול בצורה עניינית

אפשרות זו.

 

7

כאשר בית המשפט מבקר את שיקול הדעת של התביעה הוא אינו שם את דעתו כתחליף לדעת התביעה, אלא הוא נדרש לבחון את סבירות ההחלטה של התביעה ובודק האם נפל בהן פגם, המצדיק התערבותו. (ראו לעניין זה: בג"צ 5675/04, התנועה לאיכות השלטון בישראל נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1) 199 , בג"צ 3884/16 פלוני נ' השר לביטחון פנים(20.11.17), בג"ץ 6410/14 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' פרקליט המדינה (4.2.2015)). 

כאמור, לתביעה נתון שיקול דעת רחב בהחלטותיה בסוגיית ההעמדה לדין, שהן החלטות המצויות בליבת שיקול דעתה המקצועי וכפי שנקבע בבג"צ 3405/12 פלונית נ' מדינת ישראל (30.12.2012):

 

"כפועל יוצא מכך וממעמדה של התביעה ככלל, הכירה פסיקתנו בקיומו של מתחם סבירות רחב בהחלטות בדבר העמדה לדין, וכנגזר מכך נקבע שמדיניות ההתערבות בעילת חוסר סבירות בהחלטות מעין אלה היא מצומצמת".

 

התערבותו של בית משפט יהיה במקרים חריגים בלבד . הלכה זו נכונה גם במקרה של עריכת הסדר מותנה. אי היעתרות המאשימה לקיום הסדר מותנה אפילו אם הנאשם עומד בתנאי הסף, אינה יוצרת כשלעצמה עילה להתערבות בית המשפט. עם זאת, שיקול דעתה של התביעה אינו חסין מכל ביקורת.

 

אין מחלוקת על כך שבית המשפט הדן בהליך פלילי מוסמך לדון בטענות בדבר פגמים שנפלו בהגשת כתב אישום וכי החלטות מנהליות של המאשימה נתונות לביקורת בכלים מנהליים על ידי בית המשפט (ראו לעניין זה: בג"צ 6887/13 קניאס נ' היועץ המשפטי לממשלה (12.1.14).

 

כך למשל אפנה לסעיף 62 לחסד"פ אשר מעניק לרשויות התביעה שיקול דעת אם להעמיד אדם לדין אם לאו. יחד עם זאת, גם בגדרי שיקול דעת זה, על רשויות התביעה לפעול על פי עקרון השוויון .

 

 

שתי דוקטרינות מרכזיות התפתחו, במהלך השנים, לבחינת סוגיית התערבות בית המשפט בשיקול דעתה של התביעה: האחת, דוקטרינת ההגנה מן הצדק; והשנייה, דוקטרינת הביקורת המנהלית.

 

בענייננו, ביקש הסנגור שלפנינו לבטל כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק- אכיפה בררנית ובכך בלבד תתמקד החלטתי זו.

 

הגנה מן הצדק

8

דוקטרינת ההגנה מן הצדק נועדה לפטור אדם מאחריות פלילית, באותם מקרים נדירים בהם נגוע האישום בהתעמרות שלטונית ומשכך, הוכרה החלת הדוקטרינה כמהלך קיצוני שבית המשפט יזדקק לו, רק במקרים נדירים, כאשר קיימת פגיעה ממשית בתחושת הצדק.

הכלל הוא, כי בית המשפט יעשה שימוש בדוקטרינת ההגנה מן הצדק, רק כאשר פעולות הרשות חורגות מהנורמה המקובלת, ממידת הסבירות, ההגינות ותום הלב, במידה שכל בר דעת היה זועק כנגד פעולתה של הרשות ובלבד, שיישום הדוקטרינה לא יהווה כלי להכשרת פעולות בלתי חוקיות של הפרט. שלבי הבחינה של ההגנה מן הצדק מגלמים את תפיסת הבטלות היחסית.

על בית המשפט לבחון האם נפל פגם, לאפיינו ולאמוד את עצמתו.

בהמשך, יש לבחון האם בקיום ההליך למרות הפגם יש משום פגיעהחריפהבתחושתהצדקוההוגנות, והאםניתןלרפאאתהפגםבאמצעיםמתוניםיותרמאשרביטולהאישום. (ראו לעניין זה: ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ' ואח' (31.3.05); ע"פ 1053/13 מדינת ישראל נ' הייכל (23.6.13)) .

במסגרת הגנה זו, מבחינים במספר טענות משנה החוסות תחת כנפיה, כגון; השתק פלילי, הפרת הבטחה שלטונית, שיהוי ועינוי דין בלתי סבירים, אכיפה בררנית ופגמי צדק נוספים.

את התפתחותה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק לאור חקיקת סעיף 149(10) לחסד"פ תיאר השופט ניל הנדל בע"פ 7621/14 אהרן גוטסדינר נ' מדינת ישראל, כך:

"עם השנים, התרככה הדוקטרינה של הגנה מן הצדק והפכה - בנוסף להיותה אמצעי פיקוח על שיקול דעתן של רשויות התביעה על עצם הגשת כתב האישום - לכלי בידי בית המשפט המאפשר לאזן את ההליך עם ערכי הצדק וההגינות של המשפט הפלילי. ההגנה, באופייה החדש, מרחיבה את העדשה דרכה בוחן בית המשפט את מעשה העבירה ואת ההליך המשפטי, ומאפשרת לבית המשפט - אף במקרים בהם הוכחו כל יסודות העבירה - להביט אל עבר הרגע שלפני ביצוע העבירה ואף אל התנהלות ההליך הפלילי הנמצא בעתידו של מעשה העבירה. על פי אופייה החדש של הדוקטרינה, פעמים שעוצמתן של הנסיבות העוטפות את רגע מעשה העבירה הן כה משמעותיות, עד שיש להביאן בחשבון אף בשלב בחינת האשמה והכרעת הדין ולא רק כשיקול מקל בשלב גזירת העונש. בעוד שעל פי ליבת המשפט הפלילי, בחינת יסודות העבירה מתמקדת בסצנת העבירה בלבד - הגנה מן הצדק מאפשרת לבית המשפט להרחיב את גבולות מעשה העבירה ולבחון "מה לפניו ומה אחריו".

 

וכך נוסחו הדברים בעניין ברע"פ 1201/12 יוסף קטיעי נ' מדינת ישראל:

9

 

"הכרעה בטענת הגנה מן הצדק נתונה לבית המשפט. ראייתו רחבה ומתבוננת על כל הנסיבות העוטפות את שלבי ההליך. אמת המידה היא סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות בראי המשפט הפלילי".

 

אחד המקרים בהם מתעוררת פגיעה בתחושת הצדק וההגינות, הוא קיומה של "אכיפה בררנית" מצד רשויות האכיפה.

אכיפה בררנית הוגדרה בבג"צ 9396/96 סימונה זקין ואח' נ' ראש עיריית ב"ש ואח', כדלקמן:

 

"אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים להשגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא"

 

במסגרת ע"פ 8551/11 יצחק כהן סלכגי נ' מדינת ישראל חודדו הפרמטרים על בסיסם יבדוק בית המשפט האם מדובר באכיפה בררנית:

 

"באופן עקרוני את טענת האכיפה הבררנית יש לבחון תוך התייחסות לשלוש שאלות: השאלה הראשונה היא מהי קבוצת השוויון שעמה נמנה מי שמעלה את טענת האכיפה הבררנית... השאלה השנייה היא - באותם מקרים שבהם אכן הרשויות לא אוכפות או לא אוכפות באותה מידה כלפי כל מי שנמנה עם אותה קבוצת שוויון - כיצד יש לאבחן מצבים של אכיפה בררנית פסולה ממצבים רגילים ולגיטימיים של אכיפה חלקית מטעמים של מגבלת משאבים וסדרי עדיפויות. השאלה השלישית היא מהו הנטל הראייתי המוטל על מי שמעלה טענה של אכיפה בררנית - באופן כללי, ובמשפט פלילי בפרט. יודגש, כי שלוש השאלות שהוצגו הן נפרדות, אך בחינתן צריכה להתקיים בזיקה הדוקה זו לזו".

 

כפי שנקבע בע"פ סלכגי:

 

"הגישההנוהגתבמשפטהישראליביחסלעילתההפליהאינהמחייבתהוכחתמניעפסול,אלאמסתפקתבהוכחתתוצאהמפלה".

 

10

ברע"פ 1611/16 מדינת ישראל נגד יוסף ורדי (31.10.18) נקבע, כי באשר לטענת ההגנה מן הצדק בטענת "אכיפה בררנית" אין הכרח לקיומו של רכיב רצוני-מכוון או מניע פסול, לפעולתה של הרשות והוא חל גם על מקרים בהם האפליה היא פרי מעשה רשלנות או טעות בשיקול דעת מצד הרשות, כלומר מקרים של אכיפה מפלה מתוך שגיאה, שלא מתוך כוונת זדון או שרירות מכוונת ומתוך שיקולים זרים.

על מהותה של האכיפה הבררנית, עמד כבוד השופט ע' פוגלמן במסגרת ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פולדי פרץ ואח' :

"...אכיפת הדין נגד אדם אחד והימנעות מאכיפתו נגד אחרים - כאשר מדובר במקרים דומים - היא אכיפה בררנית (selective enforcement). אכיפה בררנית יכולה לקבל ביטוי באחד משני מופעים: הראשון, החלטה להעמיד לדין רק חלק מן המעורבים בפרשה נדונה; השני, החלטה להעמיד לדין בשעה שבפרשות אחרות שעניינן דומה לא הוגשו כתבי אישום...כך או כך, המשותף לשני פניה של הטענה הוא כי סמכות האכיפה הופעלה נגד אחד ולא נגד אחרים, ללא כל טעם טוב להבחנה ביניהם. בלשונו של השופט י' זמיר: "אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא" (בג"ץ6396/96 זקין נ' ראש-עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289, 305 (1999) (להלן: עניין זקין))...".

ובהמשך ציין כבוד השופט פוגלמן כי :

"...לכך מבקש אני להוסיף כי במקרים מתאימים ניתן יהיה לבסס בגדרה של הדוקטרינה האמורה טענה לפגיעה בשוויון, גם בלא שתידרש בהכרח הוכחה בדבר שיקול זר, הפליה מכוונת וזדונית או חוסר תום לב מצד הרשות (השוו: ע"פ 70095/08 (מחוזי ת"א) מדינת ישראל נ' אור, [פורסם בנבו] פסקה 12 (7.9.2009))..."

כב' השופט גרוניס ציין בפסק הדין, כי:

"... כאמור, אחת הטענות שרשאי הנאשם להציג הינה זו של אכיפה בררנית. מסופקני אם ראוי לקבוע כי די במקרה זהה אחד ויחיד בו פעלו הרשויות המנהליות בעבר בדרך שונה ולא הגישו כתב אישום, כדי להוביל בהכרח לביטולו של כתב אישום במקרה דומה אחר. נראה, כי על הנאשם להראות, כי לאורך זמן ובאופן שיטתי (או קרוב לכך) קיבלו הרשויות המנהליות במקרים דומים החלטות שונות מאלה שנתקבלו במקרה שלו..."

11

לצד כללים אלה שנקבעו בפסיקה יש לציין כי עומדת לרשות התביעה "חזקת התקינות" ממנה

נהנית התביעה ככל רשות מנהלית. חזקה זו מניחה כי החלטת הרשות נתקבלה כנדרש על פי הדין

ועל כן היא חוקית וברת תוקף, ומי שטוען כי החלטה מנהלית נעשתה שלא כדין, מוטל עליו נטל

ההוכחה .

 

מהכלל אל הפרט

מתגובת המאשימה עולה כי עניינה של הנאשמת נבחן ביחידה לעריכת הסדרים מותנים, ונמצא כי הוא אינו מתאים לכך בהתחשב במכלול הנסיבות, ובהן מהות העבירות, העובדה כי מדובר בריבוי עבירות, בהתחשב במעשה הגניבה, המקום בו בוצעו העבירות ונסיבות הביצוע. יצוין כי בעקבות בקשת ב"כ הנאשמת שבה ובדקה המאשימה את עניינה של הנאשמת לפנים משורת הדין לטענתה, ולאחר שהוגש כתב אישום ולהבנת המאשימה אין מקום ולא היה מקום לסגור את התיק בהסדר מותנה.

אדגיש, כי בנסיבות התיק שבפני לא יוחסה לנאשמת עבירה של גניבה ממעביד.

העובדה שהמאשימה בחנה את המקרה לגופו, קרי, את נסיבותיו האישיות של המבקש, נסיבות ביצוע העבירה, תוצאתה והתנהלותו לאחריה, יש בה כדי ללמד כי המאשימה הפעילה שיקול דעת וסברה בסופו של יום שעניינה של הנאשמת אינו מתאים להליך של הסדר מותנה. אציין כי מקובלת עלי העמדה ברוח ההלכות שנקבעו בפסיקה, שגם אם נאשם עומד לכאורה בתנאי הסף הטכניים להגעה להסדר מותנה, הדבר אינו מקנה לו את הזכות לכך באופן אוטומטי.

 

לעניין זה אפנה לדברים שנכתבו בע"פ (מחוזי חיפה) 59342-08-18, פדואל נ' מדינת ישראל:

"סעיף 67א של חסד"פ קובע את האפשרות לסגור תיק נגד חשוד בהסדר מותנה. הסדר מותנה הינו הסכם בין התביעה לחשוד, לפיו החשוד מודה בביצוע עובדות המהוות עבירה ומתחייב לקיים את התנאים שפורטו בהסדר, וזאת כנגד התחייבות התביעה להימנע מהגשת כתב אישום וסגירת התיק שנפתח נגד החשוד.

            סעיף 67א(ב) קובע, כי תובע "רשאי" להציע לחשוד הסדר אם ראה, כי מילוי תנאי ההסדר יענה על העניין לציבור. מכאן כי הסמכות להציע לחשוד הסדר תחת הגשת כתב אישום נגדו, הינה סמכות שבשיקול דעתו של התובע. במסגרת אותו שיקול דעת יכול תובע להחליט כי אין לעשות שימוש בהסדר המותנה. אי היעתרות המאשימה לקיום הסדר מותנה אף אם הנאשם עומד בתנאי הסף, אינה יוצרת כשלעצמה עילה להתערבות בית המשפט.

12

            העדר עבר פלילי ונסיבות אישיות של המערער, אינם מקימים לו חסינות מפני הגשת כתב אישום ולא ניתן לומר כי החלטת המשיבה (המאשימה) להעמיד את המערער לדין, ניתנה בחוסר סבירות עד כדי ביטול כתב האישום נגדו, וזאת גם אם יכולה הייתה המשיבה לקבל החלטה שונה, כפי שעשתה במקרים דומים [ראה: ת"פ (רמ') 11804-06-15 פרקליטות מחוז מרכז - פלילי נ' גלי טובל (7/4/2016)]".

 

בחנתי את טענות הסנגור לפיהן שגתה המאשימה בהחלטתה להעמיד הנאשמת לדין שעה שבמקרים רבים אחרים, כפי שעולה מנספח ז' לסיכומי הסנגור, נסגרו התיקים בהסדרים מותנים ומצאתי, כי בנסיבות תיק ספציפי זה, יש כדי להקים טענה בדבר אכיפה בררנית.

כעולה מנספח ז', המדובר בהיקף תיקים לא מבוטל, אשר במסגרתם לא הוגשו כתבי אישום בגין עבירות הזהות לאלו אשר בגינן הוגש כתב האישום דנן כנגד הנאשמת.

מעיון בנספח ז' עולה, כי קיימים תיקים, בעלי מאפיין דומה ואף מקרים חמורים הרבה יותר, אשר טופלו, במחוזות השונים, במסגרת הליך של הסדר מותנה. מעיון בטבלה זו עולה לכאורה על פניו שוני במדיניות ביחס להסדרים מותנים בין המחוזות השונים ואולם החלטתי לא תתמקד בטענת הסנגור כי פרקליטות מחוז חיפה נוהגת באופן כללי באופן שונה לחלוטין ממחוזות אחרים ואינני נדרשת לכך שכן החלטתי זו מתמקדת בטענת אכיפה בררנית הנוגעת לתיק דנן. עיון במסמך שהוגש לעיוני מעלה כי נסגרו תיקים בהסדר מותנה על ידי פרקליטות מחוז חיפה, כמו גם על ידי פרקליטות במחוזות אחרים. בעניין זה אציין, כי מוטב היה שהסנגור ימנע בתגובותיו ובטיעוניו מאמירות כנגד המאשימה - פרקליטות מחוז חיפה, שיש בהן כדי הטלת דופי.

מעיון במסמך ז' ניתן להתרשם ממקרים רבים אחרים ואציין מספר דוגמאות : כך למשל בתיק שמספרו 1018/11 - פרקליטות מחוז תל אביב - המדובר בחשודה שעבדה בתפקיד בכיר בתחום התקשורת ובמהלך תקופת עבודתה גנבה 2 שיקים השייכים למעסיקה, הפקידה אותם בחשבון הבנק שלה וניסתה לקבל כספים תמורתם במרמה, התיק נסגר בהסדר מותנה והוטל על החשודה פיצוי לנפגע עבירה בסכום של 29,200 ₪.

דוגמה נוספת עולה מתיק נוסף של פרקליטות ירושלים שמספרו 2098/17 - שם דובר על נאשם אשר שימש כפקיד בסניף דואר ישראל, במהלך תקופת עבודתו גנב סך של כ- 1000 ₪ בשיטה הבאה: בעת הגעת אנשים לשלם שניים או יותר דו"חות חנייה/ שוברי תשלום אחרים במזומן, החתים הנאשם על אחד משוברי התשלום חותמת ממוחשבת של "העתק" ואת הכסף ששולם עבור שובר תשלום זה, נטל לכיסו. התיק נסגר בהסדר מותנה והוטל על החשוד לפצות את נפגע העבירה בסכום של 3000 ₪.

13

מניחה אני כי במסגרת יישום תיקון 66 לחוק סדר הדין הפלילי ויצירת מנגנון טיפול חדש, מתהווה לעיתים חוסר אחידות ושונות בין העוסקים בדבר או בין מחוזות שונים. מובהר, כי לטעמי אין בכך כדי להקנות לנאשמת זכות קנויה כי עניינה יטופל באופן זהה וסבורני כי בנסיבות תיק זה הדבר נעשה בתום לב וללא מניע זר או כוונת זדון. יחד עם זאת בנסיבות תיק ספציפי זה, מצאתי כי החלטת המאשימה להעמיד הנאשמת לדין סובלת מפגמים שונים של הפליה הסותרת עקרונות הגינות משפטית ועקרון השוויון בין נאשמים, המצדיק, לטעמי, ביטול ההליך שבפני.

הנאשמת נעדרת עבר פלילי, קשת יום, שלא סיימה 12 שנות לימוד, נסיבותיה האישיות כפי שנפרשו על ידי בא כוחה מורכבות. הנאשמת הביעה חרטה עמוקה על מעשיה והתנהלותה לאחר ביצוע העבירות, כל אלה מטים את הכף מבחינת האינטרס הציבורי שלא להעמיד לדין את הנאשמת וכי ניתן היה לסגור את התיק בעניינה של הנאשמת בהסדר מותנה. כעולה מעובדות כתב האישום, הנאשמת השתמשה בהמחאות אותן גנבה לצורך רכישת מוצרי מזון על מנת לספק צרכים בסיסיים לקיום בנותיה כך לטענת הסנגור. ציין הסנגור כי הנאשמת הגיעה למצב כלכלי קשה עד כדי עוני. זאת ועוד, הנאשמת פונתה יחד עם בנותיה מדירתה השכורה. הכסף שנגנב, כעולה מעובדות כתב האישום, שימש כאמור לרכישת מוצרי מזון במרכול בשפרעם. הכסף שנגנב הושב למתלוננת דבר שיש בו כדי להוות משקל של ממש. הנאשמת שיתפה פעולה עם חוקריה, הביעה חרטה כנה, נטלה אחריות והתנצלה בפני המתלוננת. כעולה מטיעוני הסנגור אשר לא נסתרו על ידי המאשימה, המתלוננת עצמה ביקשה שלא למצות הדין עם הנאשמת, דבר העונה על הנחיות היועץ המשפטי לממשלה המייחסות משקל נכבד לעמדת קורבן העבירה. זאת ועוד, כנטען על ידי הסנגור, מחומר החקירה עולה כי הנאשמת שיתפה פעולה באופן מלא במהלך חקירתה, הודתה במיוחס לה, התנצלה בפני המתלוננת ואף החזירה את הכספים שהשתמשה לצורך רכישה ברשת המזון בה קנתה את המצרכים. כל אלה, מהווים מאפיין דומה למקרים הרבים המפורטים בטבלה אליה הפנה הסנגור.

 

14

לא נשמע בפני כל הסבר מניח את הדעת להחלטה שלא להפנות את הנאשמת להליך של הסדר מותנה. העובדה שמדובר בריבוי עבירות אין לה על מה להישען שכן, כאמור, עיון בנספח ז', מעלה כי גם במקרים רבים אחרים, חמורים יותר בהם יוחסו לחשודים מספר עבירות, הגיעה רשות התביעה להסדרים מותנים. אציין כי חרף העובדה שהמאשימה טענה כי נסיבות אישיות כשלעצמן אין בהן כדי להוות שיקול במסגרת השיקולים שיש לשקול, הרי שהנחיות היועץ המשפטי כוללות בין יתר התנאים, שיקול של נסיבות אישיות. אציין כי מעיון בטבלת התיקים שהסתיימו בהסדר מותנה מעלה, כי במקרים רבים מאד, בין יתר הנימוקים לסגירת התיק להסדר מותנה, נשקל שיקול של נסיבות אישיות, בין אם מדובר על נסיבות רפואיות, בין אם נסיבות כלכליות. כך למשל אפנה לתיק 2855/16 פרקליטות מחוז חיפה - חשודה זייפה בקשה שהגישה לבית המשפט המחוזי ואשר נשאה חותמת בית המשפט המחוזי, באופן שהוסיפה לבקשה שורה בכתב ידה וצילמה את הבקשה המזויפת על מנת להסוות את הוספת השורה וזאת בכוונה לרמות ובאופן הנחזה כאילו נעשה בסמכות כדין. העבירות שיוחסו לחשודה , זיוף מסמך מזויף בכוונה לקבל באמצעותו דבר - עבירה לפי סעיף 418 לחוק העונשין, שימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל באמצעותו דבר - עבירה לפי סעיף 420 לחוק העונשין. בין יתר הנימוקים לסגירת התיק בהסדר מותנה נרשם כי החשודה ביצעה את העבירה על רקע מצוקה כלכלית וחשש לפינוי שלה ושל שלושת ילדיה הקטינים מביתם.

 

הפסיקה שהגישה המאשימה, כתמיכה לטענותיה, אין בה כדי להצדיק אי עריכת הסדר מותנה עם הנאשמת שבפנינו, פסיקה זו מתייחסת למדיניות הענישה, במקרים בהם מדובר בנאשמים בעלי עבר פלילי ו/או מבצעים בצוותא כאשר כאמור, לא כך הדבר בענייננו.

 

לפיכך, מכל האמור לעיל, מצאתי כי החלטת המאשימה במקרה דנן, להעמיד את הנאשמת לדין סובלת מפגמים של הפליה וסותרת עקרונות של צדק ובין השאר עקרון השוויון בין נאשמים. ולפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות תיק זה אשר נמנה לטעמי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בית המשפט, ההחלטה להעמיד לדין את הנאשמת אינה סבירה.

 

בפרשת סלכגי, הנזכרת לעיל, נקבע כי בסופו של הליך, גם אם מצא בית המשפט, כי אכן מדובר באכיפה בררנית, עדיין יש לשקול מהו הסעד הנדרש:

 

"במקריםשבהםימצאביתהמשפטשהרשויותנקטובאכיפהבררנית,ישלהוסיףולבחון, מהוהסעדהראוילתיקוןהמצב...ישלהוסיףולבחוןהאםהאכיפההבררניתמגיעהעדכדיהדרגההמקימה "הגנהמןהצדק"אושמא,חרףהפגם,התשובההמתאימההיאבמישורהענישה"

 

אני סבורה כי בנסיבות התיק שבפני, הסעד הראוי והנכון הינו הפניית ההליך להסדר מותנה.

 

המאשימה תודיע לבית המשפט בתוך 14 על הפנית התיק להליך של הסדר מותנה שאז יבוטל כתב האישום שבפני .

 

ניתנה היום, כ"ד סיוון תשע"ט, 27 יוני 2019, בנוכחות הצדדים.