1.      בפניי בקשת ההגנה לצוות על אוצר המדינה תשלום הוצאות הגנת המבקש, הוצאות נלוות ופיצוי בגין עגמת הנפש אשר נגרמה למבקש כתוצאה מהגשת האישום וזאת לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

רקע עובדתי:

2.      כנגד המבקש הוגש כתב אישום לפיו ביום 14/11/19 בסמוך לשעה 13:00 נהג המבקש את רכבו, ביקש לפנות מכביש 4 אל כביש 44 כאשר עליו לתת זכות קדימה לרכבים הנוסעים בדרך הראשית של כביש 44 ולהשתלב דרך נתיב ההשתלבות. על פי עובדות כתב האישום המבקש לא פעל על פי תמרור 301 (תן זכות קדימה) המוצב בכניסה אל נתיב ההשתלבות, חסם את הרכב המעורב, הרכב המעורב התהפך, כתוצאה מהתאונה המעורב ורעייתו אשר נסעה עמו ברכב נפצעו ונזקקו לטיפול רפואי.

3.      בסיום שמיעת הראיות נמצא כי הנאשם זכאי בדין, מחמת הספק, שכן לא הוכחה סטייתו אל עבר הרכב המעורב ולפיכך לא ניתן היה לשלול כי הרכב המעורב הוא אשר סטה אל נתיב נסיעתו של המבקש.

4.      בעקבות הזיכוי הוגשה בקשה לחיוב המדינה בהוצאות, בקשה שנדחתה (על אף שהמדינה לא הגיבה לבקשה בזמן שניתן לה) וזאת מן הטעם שבהגשת כתב האישום, על פי חומר החקירה אליו נחשף בית המשפט במהלך ניהול התיק אין חוסר סבירות כזו שתובע סביר היה נמנע מלהגיש.

5.      על ההחלטה הוגש ערעור והתיק הוחזר לעיון מחדש לאחר קבלת תגובת המדינה, ובהתאם נקבע דיון במעמד הצדדים בו חזר ב"כ המבקש המלומד על טיעוניו בכתב והוסיף, כי לדידו לא היה כלל מקום להגשת כתב האישום שכן הראיות אשר נאספו על ידי הבוחן המשטרתי לא הספיקו כדי לקבוע כי המבקש הוא שסטה אל עבר נתיב הרכב המעורב וזאת במיוחד לאור שתיקת המעורב ורעייתו בהודעותיהם במשטרה שכן האחרונים לא ידעו להשיב כיצד התרחשה התאונה. לאור האמור, סבור ב"כ המבקש כי התרשלה המאשימה בהגשת האישום ועל כן יש לחייבה בהוצאות אשר נגרמו למבקש.

6.      המשיבה אשר תובע מטעמה נכח בדיון, ביקשה להגיש את תגובתה בכתב, התגובה הוגשה וסומנה ת/12, לפי תגובת המשיבה הגשת כתב האישום נסמכה הן על הודעת המבקש ת/2 אשר ממנה עולה כי המבקש לא שלל באופן חד משמעי את האפשרות שהוא זה שסטה את עבר נתיב המעורב, והן על חוות דעתו של הבוחן המשטרתי ת/7 אשר קבעה כי רכב הנאשם הוא אשר לא נתן זכות קדימה לרכב המעורב בהסתמך על הפגיעות והממצאים אותם מצא הבוחן.

דיון והכרעה:

7. הבקשה לחיוב המדינה בהוצאות מושתתת על סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977:

"משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור."

השאלות עליהן יש להשיב : הראשונה, האם היה יסוד לאשמה והשאלה השנייה, במידה והיה יסוד לאשמה, הנה האם קיימות נסיבות המצדיקות פיצוי זאת על אף שהיה יסוד, כאמור.

8.      במקרה זה כפי שנקבע בהחלטה הראשונה ולאחר עיון נוסף בחומר החקירה אשר היה מצוי בפניי, נראה כי לתובע הסביר היה יסוד להניח כי קיימות ראיות בתיק שיש באפשרותן להביא להרשעת במבקש. ואסביר, אם מוגש היה דו"ח הבוחן ת/7 המהווה עדות ראשית, בהסכמה וללא צורך בחקירה נגדית, הרי שאז בהתייחס למסקנות הדו"ח לפיהן נכתב כי על פי עדויות וסימנים רכב המבקש לא נתן זכות קדימה (ס' 3 למסקנות) ושעל פי הסימנים ההתהפכות של רכב המעורב הנה על נתיבו ולא על נתיב רכב הנאשם (ס' 4 למסקנות) , ללא שהייתה בתיק חוות דעת נגדית מטעם ההגנה כי לא כך הם פני הדברים, סביר יהיה להניח כי היה ניתן להרשיע את המבקש. ברם, בדיון השיב הבוחן כי אינו יכול לקבוע מי סטה למי ולפיכך זוכה הנאשם. אינני סבור כי תובע סביר יכול לחזות תשובה זו של בוחן, עוד אוסיף כי טענותיו של ב"כ המבקש לפיהן על התובע לשקוד ולברר בעצמו על בסיס מה מסתמכת חוות דעת הבוחן מוגבלת באופן שהתובע עצמו אינו עד מומחה מקצועי, הוא אמנם אמור להבין במשפט ובראיות אך קורס בוחנים, על פי רוב, תובעים משטרתיים לא עוברים, נראה כי דרישה מתובע משטרתי הנסמך על חוות דעת מקצועית של עד מומחה להבין בעצמו כמומחה עצמו אינה סבירה, לדוגמה האם מצופה מעורך דין הסומך על חוות דעת רפואית להבין ברפואה עד כדי הבנת מנוחים רפואיים כפי שרופא מומחה אשר הוכשר לכך במשך שנים רבות מבין, אינני בטוח שכך הדבר.

9.      לכך יש להוסיף כי בפרקטיקה, לדוגמה, נהוג כי סניגור המקבל לידיו חוות דעת של בוחן תנועה מטעם התביעה, על פי רוב, לכל הפחות, יתייעץ בגינה עם מומחה שהנו בוחן תנועה מטעמו, אם לצורך הבנת חוות הדעת או לצורך הכנת חקירה נגדית. ברם, המומחה העומד לרשות התובע הנו אותו בוחן התנועה אשר כתב את חוות הדעת ולפיכך סביר בעיני כי רשאי הוא לסמוך על חוות הדעת במסגרת שיקוליו אם להגיש כתב אישום אם לאו.

10.  ברם, מצאתי כי ייתכן וקיימת העילה השנייה הקבועה ביסודו של סעיף 80 בדבר קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות הטלת הוצאות עילה זו לא נשקלה במסגרת ההחלטה הראשונה , אך בחינת הדברים אכן מעלה שאלה האם כאשר הבוחן המשטרתי העיד כי אינו יכול לקבוע איזה מהרכבים סטה ובכך למעשה סגר את הגולל על האפשרות להרשעת המבקש, לא היה מקום שהמאשימה תמצא לנכון לחזור מהאישום? שאלה זו מעלה את הצורך בשקילת אינטרסים שונים המתנגשים כפי שהובאו בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל פ"ד נו' (3) 73, שם עמד כבוד השופט מ' חשין על האינטרסים העומדים בבסיס סעיף 80 לחוק סדר הדין הפלילי, ובין היתר כתב כדלקמן :