בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה

ת"ד 7580-09-14 מדינת ישראל נ' מכלוף

תיק חיצוני: 000090397/2013

בפני

כבוד השופטת בכירה אטליא וישקין

מאשימה

מדינת ישראל

נגד

נאשמים

עמוס מכלוף

נימוקי גזר הדין

הנאשם הורשע ע"פ הודאתו בגרימת תאונת דרכים עת נהג במשאית, בכביש 41 ופנה לימין במטרה להכנס לשביל עפר.

בעשותו כן, חסם נתיב נהיגתו של רוכב אופנוע אשר נסע בנתיב ימין, וגרם להתנגשות.

תוצאות התאונה קשות, רוכב האופנוע נחבל חבלה של ממש, כמפורט בכתב האישום נגרמו לו:

שברים בזיזים רוחביים חוליות מותניות, המטומה באגן, פרפורציה מעי הגס, שברים בשוק שמאל שטופלו ע"י קיבוע חיצוני ושבר ב- MC1 ביד ימין שהצריך ניתוח.

כמו כן, עבר פעמים לפרוטומיה עם כריתת חלק של מעי הגס והוצאת סטומה.

אושפז בבית החולים למשך 29 ימים ושוחרר לשיקום במרכז הרפואי רעות.

העבירות המיוחסות לנאשם הינן:

1. התנהגות הגורמת נזק - עבירה לפי סעיף 21(ב)(2) לת"ת.

2.נהיגה בקלות ראש - עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה.

3. הורשע בעבירה שגרמה חבלה של ממש - עבירה לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

קביעת המתחם העונשי:

התביעה עדכנה בדבר מצבו העדכני של הנפגע ומסרה כי נקבעו לו 58% נכות. בנוסף טענה התובעת כי: "שוחחתי עם המעורב בשבוע שעבר, מבחינת הפגיעות נקבעו לו אחוזי נכות, 58 אחוזי נכות, סובל מפגיעה ברגל, יד ימין, כתף שמאל וכאבים בבטן, כמובן שהכאבים מתגברים עם שינויי מזג האוויר. החליט שלא לתת לתאונה להרוס לגמרי את החיים והוא מתנייד בניגוד לעצת רופאיו ללא קביים." (עמ' 8 שורה 18 עד 20).

הנאשם הביע צערו וכאבו על הפציעה הקשה וסיפר כי שלח לנפגע חבר משותף אשר יעצו שלא לגשת אל הנפגע עד שיחלים. כמו כן, סיפר כי בדעתו להגיע לנפגע לבקש סליחתו ולהביע חרטתו.

בטיעונה לעונש, הפנתה ההגנה את ביהמ"ש למלוא תיק החקירה.

לאחר בחינת מלוא תיק החקירה, וכשלנגד עיניי טיעוני התביעה מחד, וטיעוני ההגנה בכתב ובע"פ מאידך, הריני קובעת כי המתחם העונשי הראוי הינו:

·        פסילה לתקופה שבין 24 חודשים עד 5 שנים.

·        מאסר לתקופה שבין 6 חודשים עד 12 חודשים.

עברו של הנאשם איננו מכביד.

לעניין השפעת חומרת התוצאה, על הענישה:

ראה עפ"ת 49512-07-13 תומר ניסים שמיר, וכן ערעור בעליון שנדחה רע"פ 1583/14.

בו נגזרו על הנאשם 8 חודשי מאסר בפועל ו- 7 שנות פסילה, בגין פניית פרסה תוך חציית קו הפרדה.

יודגש כי הענישה אושרה ע"י כב' ביהמ"ש העליון למרות שלנאשם עצמו נסיבות קשות, הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו שהעלתה ממצא בעייתי, וכן הנאשם עצמו הוכר כנכה ע"י המל"ל.

אשר לנסיבות התאונה הנדונה בפני:

בטיעוניו לעונש - בישיבה מיום 8.1.17, מפנה הסנגור לגרסת המעורב. דע עקא - המעורב מציין מפורשות כי איננו זוכר את פרטי התאונה ואת עצם התאונה עצמה. לדבריו לאחר כעשרה ימים, מצבו התדרדר, הועבר לטיפול נמרץ, שם אושפז כעשרה ימים כשהוא מונשם ומורדם.

טענה זו נבדקה על ידי , ועולה בקנה אחד ע"י מסמכים רפואיים הנמצאים בתיק החקירה.

הנפגע מציין מפורשות כי במועד מסירת העדות , אין לו זיכרון ספציפי של התאונה וכל מה שיכול לספר הוא מה שקורבי משפחתו סיפרו לו שהוא אמר להם...

על פניו, אין המדובר בגרסא ממנה ניתן להסיק ממצאים כלשהם!

מכאן ואילך - קביעותי, תתבססנה אך ורק על שאר חומר החקירה - קרי : ממצאי הבוחן, דוח השוטר עוזי אפריים ועדות הנאשם עצמו.

הנאשם נחקר פעמיים. בשתי הודאותיו , מציין מפורשות כי כלל לא הבחין ברוכב עד להתרחשות התאונה.

לדבריו..." האטתי ולקחתי ימינה, שמעתי רעש של ארגז כלים חשבתי כי הדלת נפתחה, עצרתי על המקום וירדתי מהאוטו..."

על פניו, המדובר ברף רשלנות גבוה. התאונה התרחשה בצהרי היום בשעה 13:30. ולמעשה, לנאשם לא הייתה כל מניעה טכנית להבחין ברוכב האופנוע.

מיקום האימפקט:

כתב האישום קובע כי הנאשם החל בפניה ימינה, מנתיב שמאלי.

משהודה הנאשם במלוא המיוחס לו בכתב האישום, פטור ביהמ"ש מן החובה לקבוע ממצאים פוזיטיביים בדבר אופן התרחשות התאונה.

אולם, לנוכח הנטען ע"י הסנגוריה במסגרת טיעונים לעונש, ולאחר שהופנתי לתיק החקירה, אין מנוס מן הקביעה כי עובר להתרחשות התאונה, נהג האופנוע בנתיב הימני ואילו הנאשם החל פנייתו לימין מנתיב שמאלי - קרי מן הנתיב הנגדי.

על מיקומו של הרוכב בנתיב ימין יעידו: סימן הבלימה של האופנוע - סימן 4 בתרשים וכן סימן 3 חריצה בכביש.

מכאן שטענת הנאשם לפיה הרוכב נהג בשול - אין לה אחיזה במציאות משתי סיבות האחת- ממצאיים פיזיים בזירת התאונה, השנייה - העובדה כי הנאשם כלל לא הבחין ברוכב האופנוע עד האימפקט. לפיכך, טיעוניו בדבר מיקום הרוכב בשול, הם לכל היותר - ניחוש...

ביהמ"ש איפשר לסנגור הגשת טיעונים נוספים בכתב.

ביום 7.2.17 הונחה בפני: הודעה מטעם ההגנה.

יש לציין כי הסנגוריה שבה ומאשרת הודאת הנאשם באשמה ומדגישה כי טענותיה הינן אך ורק לעניין רמת הרשלנות, שאלת אשם תורם וכשלי חקירה.

מפנה הסנגור לכך שלא נעשה שחזור.

הרני מקבלת טיעון זה המהווה בעיניי נימוק להקלה בעונשו של הנאשם כפי שיפורט בהמשך.

אשר להפנייה לתיק 127-08-10 , נתתי דעתי לנטען אך אינני רואה הכרעת הדין ישימה לענייננו באשר שם נטען כי הרוכב נהג במהירות של 180 קמ"ש. על פניו הרוכב אשר נפגע בתאונה הנדונה בפניי לא נהג במהירות מופרזת. להעדר שחזור - אתייחס בהמשך.

בצד אמירה זו יש לקבוע כי בהעדר גירסא פוזיטיבית אמינה של הרוכב לאופן קרות התאונה, על הבוחן היה להתייחס לאורך סימני הבלימה של הרוכב.

בתרשים, אורך סימני בלימה כ- 6.5 מטרים בלבד.

אף אם נביא בחשבון, זמן תגובה, סימנים בלתי נראים, אובדן אנרגיה באימפקט - יש לומר בזהירות הראויה , כי אין המדובר בנהיגה במהירות מופרזת. לנגד עיני עובדת היות והמקום דרך בין עירונית.

אמירה זו, הינה אמירת אגב בלבד, באשר כאמור לא נדרשתי לקבוע ממצאים עובדתיים בשאלת המהירות.

מן התרשים יש להגיע לקביעה חד משמעית, לפיה עובר לאימפקט, נהג הרוכב בנתיב ימין ולא בשול! יש לקבוע כי דרכו נחסמה ע"י המשאית.

עובדתית, מיקומה הסופי של המשאית ומיקומה המשוער באזור האימפקט (כפי דוח הבוחן), מביאים למסקנה חד משמעית , לפיה הנאשם החל פנייתו מן הנתיב הנגדי - ובלשון כתב האישום "בנתיב השמאלי". במצב ענינים זה, רף רשלנותו גבוה, באשר היה עליו להניח מציאות רכב בנתיב הימני בן אם הבחין בו, בין אם לאו.

מכל מקום, היה עליו להבין, כי פנייה חדה לימין בזוית הקרובה ל 90 מעלות - תהיה יצירת "קיר מוות" בנתיב התקדמותו של כל רכב, בין אם היה בשדה ראיתו מבעוד מועד, בין אם הגיע לשדה ראיתו, במהלך ביצוע הפניה.

תקנות 41-42 לתקנות התעבורה קובעות כדלקמן:

"איןפניהאלאבבטחה

41. נוהגרכבלאיפנהימינהאושמאלהתוךכדינסיעהאוכשהואמתחיללנסועולאיסטהמקונסיעתו, אלאבמהירותסבירהובמידהשהואיכוללעשותזאתבבטחהבלילהפריעאתהתנועהובלילסכןאדםאורכוש.

פניהימינה

42. נוהגרכבהמתכווןלפנותימינה, לאיפנהאלאכשהואנמצאעדכמהשאפשרסמוךלשפההימניתשלהכבישואיןבצדוהימנירכבאחרבתנועה, ויפנהימינהפניהחדה, זולתאםסומןאחרתעלפניהכביש".

מתקנות אלו עולה, כי לא רק שנאסרה הפרעה לרכב אחר, בפועל - אף נאסרה הפרעה בפוטנציה - ובלשון התקנות:"יצירת סיכון".

לאור ניסוחן של התקנות הנ"ל אף אם אניח לטובת הנאשם ההנחה כי עובר לתחילת הפניה לא הבחין ברוכב. על הנאשם היה להמנע מפניה לימין מקום שנתוני הנתיב הצרים מצריכים פניה החוסמת בהכרח כל נתיב התקדמותו של רכב המגיע למקום.

א. על פי העולה מהתאמת נזקים שביצע הבוחן - סעיף 5 לדוח בוחן - בשעת האימפקט היה הרוכב בנהיגה ולא בהשכבה של האופנוע על צידו- קביעה כזו, אף עולה בקנה אחד ע"י סימן הבלימה הברור והאחיד של האופנוע, עד לנקודת האימפקט.

במגבלות החקירתיות המפורטות לעיל, ומשלא נערך שיחזור, מצאתי לנכון ליתן לעניין זה משקל לקולא בקביעת העונש הראוי, ואף להניח לטובתו של הנאשם, רשלנות תורמת כלשהי, של המעורב- הרוכב. ויודגש , אין המדובר בנסיון עקיפה מימין של הרוכב ואין לרוכב חובה לצפות כי רכב הנוסע בנתיב הנגדי ולפניו יבחר לפתע "לחתוך" לימין לדרך עפר...

ב. אשר לרף רשלנותו של הנאשם - אורך משאיתו היא 7.3 מ' ופניתו לימין מנתיב נגדי, בזוית קרובה ל-90 מעלות , מהווה רף רשלנות גבוה.

יש לומר בקול ברור, מקום שתנאי הכביש קשים, מוטב לנהג להמנע מפניה מסוכנת ועליו לבחור נתיב אחר או מסלול שונה.

אין לנהג כל זכות מוקנית לבצע בכביש כל תמרון שיעלה על דעתו, במחיר יצירת סיכון לעצמו ולשאר עוברי הדרך.

אשר לנסיבות האישיות של הנאשם:

מצאתי לנכון להתחשב לקולא בותק נהיגתו, בהיותו נהג מקצועי אשר עברו התעבורתי איננו מכביד , וכן מצבו האישי משפחתי - כפי תיאור הסנגור.

מן האמור לעיל לעניין חוסרים בחומר החקירה ולעניין נסיבותיו האישיות של הנאשם, למרות עתירת התביעה להטלת מאסר בפועל, ולמרות הנכות הגבוהה, אשר נקבעה למעורב, מצאתי לנכון שלא לגזור עונש לריצוי מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, אלא החלטתי לגזור תקופת מאסר ברת המרה בעבודות שירות.

אף תקופת הפסילה הנגזרת על הנאשם, מבטאת חלוף הזמן מהתאונה והעובדה שמאז ועד מועד גזר הדין, המשיך בנהיגה מבלי שנפסל רישיונו ומבלי שנרשמו לחובתו עבירות נוספות. במקביל אין להתעלם מתרומת הנאשם להתמשכות ההליכים.

אשר להליכים בתיק זה:

בפני טענה הנאשם וסנגורו לפיה הנאשם לא יכול היה לצפות שהתביעה תטען לעונש של מאסר.

מוטב לטענה זו, ולא הייתה נטענת כלל. ע"ג כתב האישום נכתב מפורשות שהמאשימה מודיעה כי ישנה אפשרות שהתביעה תעתור למאסר בפועל בנוגע לנאשם.

זאת ועוד, למרות העובדה שבקשת הנאשם לדחיית המענה לצורך פגישה עם התביעה נענתה בחיוב, מצא ביהמ"ש, ליזום דחייה נוספת תוך שמפנה את הנאשם לזכותו להתייעץ עם עו"ד בטרם ישיב לאישום. ביהמ"ש הפנה מפורשות לחומרת התוצאה ואף הסביר לנאשם משמעותה העונשית, במקרה של הרשעה בדין.

לאחר מינוי סנגור, נעתר ביהמ"ש לבקשות דחייה חוזרות ונישנות בשל קשיים אובייקטיבים לתיאום פגישה עם רשויות התביעה, (קשיים להם ביהמ"ש היה מודע כפי דברי סנגורים נוספים ואישור התביעה לקיומם).

ביום 8.9.16 נשמעה כפירת הנאשם באשמה והתיק נקבע לשמיעת ראיות. כל עדי התביעה זומנו ליום 20.12.16.

ביום 20.12.16, הודיעוני הצדדים כי העקבות פגישת הסנגור עם רל"ת פ"ת , עו"ד דנית גלעד, הגיעו הצדדים לכלל הסכמה לפיה ישוחררו העדים, הנאשם חוזר בו מכפירתו ולמעשה אין הסכמה עונשית.

הנאשם הורשע עפ"י הודאתו ונעתרתי לבקשת ההגנה לדחות הטיעונים לעונש ליום המחר - קרי ליום 21.12.16 , הבקשה לתסקיר - נדחתה.

משנוכח ביהמ"ש כי הסנגור אשר הופיע מטעם ההגנה לא היה מצוי די הצורך בנבכי התיק, ולנוכח בקשה מפורשת לאפשר דחייה מפורשת של מספר ימים בשל "הימצאות עו"ד לירון לירון ליד אשתו היולדת"... נעתרתי לבקשת דחייה נוספת של מס' ימים.

הצדדים טענו לעונש ביום 8.1.17 ואילו ההגנה הוסיפה וטענה לעונש ביום 12.2.17 . ובכך הוסיפה אף על טיעוניה בכתב שהוגשו כפי החלטתי הקודמת. במצב עינינים זה, ניתן לומר כי הנאשם נהנה מכל דחייה אפשרית ולמעשה תרם משמעותית להתארכות ההליכים. מסיבה זו, לא מצאתי מקום לעכב ריצוי הפסילה, עתירה זו, המשיכה דרכה של הסנגוריה , במאמציה לעיכוב סיום ההליכים בתיק זה, מסיבה זו, ניתן גזר הדין על אתר , למרות התקלה המיחשובית אשר מנעה הדפסת הפרוטוקול.

כמו כן, מצאתי לנכון לדחות עתירת הסנגוריה לסיווג כלשהוא של הפסילה, עתירה זו עומדת בניגוד למתחם העונשי הראוי ולמעשה מאיינת האפקטיביות שבפסילה.

נימוקי גזר הדין מפורסמים היום, בשל העובדה כי שהייתי בשבתון בחו"ל עד לשבוע האחרון.

המזכירות תשלח העתק הנימוקים לצדדים.