1

הנאשם מואשם באחריותו לתאונת דרכים, שארעה ביום 3.3.15 בשעות ערב, ברח' הצדיק מירושלים בבאר שבע, כאשר לא נתן זכות קדימה להולך רגל, שחצה את הכביש במעבר חצייה וכתוצאה מכך נחבל הולך הרגל חבלות של ממש, כפי שתואר בעובדות כתב האישום.

במענה לאישום, כפר הנאשם באחריותו לתאונה, כאשר לטענתו ב"כ הנאשם, ניתן להבין כי מדובר בשתי תאונות נפרדות באותו מקום וכי המסמכים והעדויות התערבבו".

בדיון ביום 4.2.16 שמע בית המשפט את העדויות של עדי התביעה

בתום הדיון טען ב"כ הנאשם כי אין לחייב את הנאשם להשיב לאשמה. לטענתה, לא ניתן לקשור את התאונה , שעליה התייחס הולך הרגל לתאונה בה היה מעורב הנאשם.

2

הטענה שאין להשיב לאשמה, מעוגנת בהוראות של סעיף 158 ל-חסד"פ (נוסח משולב ), תשמ"ב - 1982.

קיימת פסיקה עניפה בקשר לטענה זו וניתן לתמצת את ההלכה באופן שרק במידה ולא יובאו בפני בית המשפט ראיות מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה "אפילו אם יינתן בהם מלוא האמון ויוענק להם מלוא המשל הראייתי" אז אין הצדקה לדרוש מן הנאשם להתגונן, שאין לו בפני מה להתגונן וראוי לזכותו. (ראה ספרו של כב' השופט קדמי, על סדר הדין בפלילים חלק שני (ספר ראשון) עמ' 891.

פסק דין "המנחה" בבקשה מסוג זה הינו ע.פ. 732/76 מ"י נ' כחלון ואח' (פד"י ל"ב (1) 170 ) , מפיו של כב' הנשיא שמגר, בו הוא קובע ,תוך הסתמכות על פסיקה קודמת , כי כדי לחייב נאשם להשיב לאשמה אין צורך אלא בראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה... ודי במערכת ראיות ראשונית.

(ראה גם ע.פ. 505/80 מ"י נ' שדמי (פד"י ל"ה (2) 757 ) בו התקבל ערעורה של המדינה כנגד קביעת בית המשפט קמא שאין הנאשם חייב להשיב לאשמה והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי להמשך דיון, (תוך הסתמכות על פסק דין "כחלון " כאמור).

אשר על כן, מחובתו של בית המשפט לבדוק האם נמצאת ראיה כלשהי מתוך ראיות התביעה שיש בה כדי להצביע, אפילו לכאורה, כי הנאשם שביצע את העבירה המיוחסת לו.

אין בית המשפט נדרש ואף אסור לו להיכנס כלל לענין מהימנות העדים ודי להצביע על ראיה לכאורה בלבד.

לאחר בחינת כל העדויות וראיות שהובאו בפני בית המשפט, הנני סבור כי יש דיי בהן כדי לקשור את הנאשם לפגיעה בהולך רגל, כפי שנטען בכתב האישום.

3

מבלי להתייחס לעדות הולך הרגל והנזק שנגרם לרכב הנאשם, הנני מציין כי לא רק שמדובר באותו מקום וסמיכות זמנים, אלא יש זיהוי בצבע הרכב ופרטי לבוש ואף מוסר הנאשם בהודעתו כי הולך רגל ביקש ממנו לקרוא למשפחה והוא בעצמו ניגש לבית שנמצא סמוך ממש למקום התאונה, מדובר בקומת קרקע. היו בבית גבר ואשה ואמר להם כי קרוב משפחה מעורב בתאונה, תיאור זה "מסתדר" היטב עם עדותו בבית המשפט והודעתו במשטרה של הולך הרגל.

כוחן המצטבר של כל הנתונים שנתגלו בראיות עד כה מובילים למסקנה כי כן מדובר באותה תאונה.

כמו כן, אין להתעלם מסמכותו של בית המשפט לפי סע' 184 ל- חסד"פ. להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלו לא נטענו בכתב האישום ולכן גם אם תתקבל הטענה כאילו מדובר בשתי תאונות נפרדות - טענה שלא התקבלה כאמור,- עדיין יידרש בית המשפט להכריע אם ניתן ללמוד על אחריות הנאשם לתאונה, שאליה הוא מתייחס בחקירתו ע"י הבוחן.

אין אני נדרש להכריע בשאלה זו בשלב מקדמי זה אבל דיי בקביעת הבוחן שמתבססת על גירסאת הנאשם כפי שנבדקה בהצבעה בזירה ועריכת החישובים כי , בין אם הולך הרגל חצה משמאל לימין ובין אם חצה מימין לשמאל , עדיין התאונה נמנעת.

לכן, גם במצב כזה, יש דיי ראיות כדי לחייב את הנאשם להשיב לאשמה.

לסיכום, הבקשה שלא לחייב את הנאשם להשיב לאשמה נדחית.

המשך המשפט ליום 03.03.16 שעה 09.00.

המזכירות תעביר החלטה זו ל- ב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ג אדר א' תשע"ו, 22 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.